כבר יותר מחודש שיוליה קריבוי מחכה לשביב מידע בנוגע לאחיה, רון קריבוי שנחטף לעזה. חודש שלם של המתנה מורטת עצבים לסימן חיים, גם לו הקטן ביותר - משהו שיוכל להשקיט מעט את הנפש. בינתיים, לאיש אין תשובות.
קריבוי, אחות במקצועה בבית החולים בילינסון, כלל לא ידעה באותו בוקר שחור כי אחיה הקטן נמצא במוקד מתקפת הטרור הגדולה בתולדות ישראל. את הבוקר העבירה, כמו כולם, בצפייה דרוכה בטלוויזיה. לאט-לאט התגלתה האמת המרה.
3 צפייה בגלריה
"לא אומרים לנו שום דבר, אנחנו שרויים באפילה". יוליה קריבוי ואחיה רון
(צילום: באדיבות המשפחה)
"התעוררתי בשש וחצי בבוקר עם האזעקות, ישבתי אני ובן הזוג שלי מול הטלוויזיה והתחלנו לשמוע ולראות מה שקורה", מספרת קריבוי. "לא ידעתי שרוני במסיבה. בדיוק ביום חמישי שלפני עזבתי את התפקיד שלי בטיפול נמרץ בבילינסון, כאשר ביום ראשון הייתי אמורה להתחיל תפקיד חדש כאחות חדר ניתוח. כשהידיעות החלו לזרום והבנתי שלא מדובר רק על כמה טילים, כל מה שעבר לי בראש זה שאני חוזרת לטיפול נמרץ, והולכת לעזור שם כמה שצריך".
קראו עוד:
אלא שאז החלו לזרום אל הרשת צילומים מהמסיבה, אותם צילומים המראים עשרות מבלים הנסים על נפשם בשדות הפתוחים ברעים.
"גם באותו רגע עוד לא ממש חיברתי שיכול להיות שרוני שם", היא נזכרת. "רק אחרי שעה פתאום נפל לי האסימון שאולי הוא נסע למסיבה. שלחתי לו הודעה, ההודעה הגיעה אך לא היה מענה. שעה לאחר מכן כבר קיבלתי מידע שמתחילים לחפש אחריו. פה הבנתי בוודאות שהוא היה במסיבה. זה קרה בסביבות הצהריים. מפה החיים שלי נעצרו. כל התוכניות. התחלנו לחפש אחר רוני בטירוף".
יוליה קריבוי: "אני מרגישה שרוני חי. אני מרגישה אותו ויש לי תקווה מאוד גדולה ואופטימיות. עם זאת אני מרגישה שהזמן שלנו אוזל וזה מה שמפחיד בעצם"
חמישה ימים מתוחים נוספים עברו על משפחת קריבוי, שבמהלכם ניסתה יוליה לנסות לדלות כל מידע על אודות אחיה. היא החלה לחפש בבתי החולים, ונעזרה בקשריה בתור אחות כדי ליצור קשר עם גורמים שיוכלו לסייע. "ניסיתי להפעיל קשרים דרך חברות אחיות בבתי חולים אחרים, ובמקביל הפעלתי קשרים דרך המחלקה שלי בבילינסון שיעזרו לי להגיע למחלקות אחרות, לראות אם יש שם פצועים אנונימיים ולזהות אותו לפי הקעקועים".
ככל שנקפו הימים, כך הלכה ונמוגה התקווה. "הבנו שכולם כבר זוהו. באותם רגעים אתה לא יודע למה לחכות – שיגידו לך שהוא נרצח או שהוא חטוף. אתה לא יודע איזו אלטרנטיבה עדיפה". לבסוף הגיעה התשובה: אחיה חטוף בעזה.
"ברגע שהודיעו לנו שרוני חטוף, ניסינו לקום מהכאב, הבלבול וחוסר הוודאות כדי להילחם למען השחרור שלו ושל כל החטופים", היא אומרת. אל העבודה היא אמנם עוד לא חזרה, אך גם בבית החולים קיבלה תמיכה לא צפויה. צוותי הסיעוד והרופאים במחלקה שלה אספו יותר מעשרת אלפים שקלים לסייע למשפחה במאבק להחזרתו של רוני הביתה.
"המחלקה שבה אני עובדת התגייסה למען החזרתו של רוני. הם גייסו בשבילנו כספים. זה משהו שלא ידעתי שנעשה והוא מאוד עוזר לנו מבחינה כלכלית למען ההסברה. גם כשארגנו הפגנות הגיעה נציגות של בית החולים – האחראית, המפקחת וגם מהנהלת הסיעוד הגיעו לתמוך שזה מאוד מחזק", היא מספרת.
"אנשים שואלים איך אפשר לעזור ומה אפשר לעשות. בסופו של יום אין כל כך הרבה, אך התמיכה, ההודעות החמות, וגם גיוס הכספים מאוד מחממים את הלב. אפילו אם אנשים מרגישים שזה לא באמת עוזר, זה מאוד מחזק אותנו. בסופו של יום כאזרחים פשוטים אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלהפיץ את זה כמה שיותר, להעלות את המודעות ולא לשקוט עד שהם יחזרו".
מעדכנים אתכם על מאמצי השחרור?
"לא אומרים לנו שום דבר. אנחנו עדיין באפלה. יש לנו קשר עם הצבא. יש קצינה שמשמשת כאיש הקשר שלנו. היא מתקשרת כל יום לשאול לשלומנו, מעדכנת במה שיש לה לעדכן, אבל יש דברים שלא משתפים אותנו, ואני מניחה שיש לזה סיבה. כל מיני דברים מודיעיניים כדי שזה לא יפגע בחטופים. עם זאת, אני רוצה להאמין שגם הצבא וגם הממשלה יעשו כל מה שצריך כדי להחזיר אותם".
3 צפייה בגלריה
על אף הקושי, מנסים לשמור על אופטימיות. רון קריבוי ומשפחתו בימים יפים יותר
(צילום: באדיבות המשפחה)
אתם בקשר עם משפחות אחרות של חטופים?
"כן. אני אישית פניתי למספר אנשים. לא לכולם, אלא לאנשים שכן הרגשתי איתם איזשהו חיבור. הרגשתי צורך לחלוק את זה עם מישהו שבאמת מבין את מה שאני עוברת, בסופו של יום רק הם יכולים להבין את מה שאנחנו חווים.
אני מרגישה שאנחנו נמצאים שם אחד בשביל השני מהבחינה הזאת: גם לנסות לעודד אחד את השני ולהעלות עוד רעיונות מה אפשר לעשות, אבל בשבילי עיקר התמיכה נובע מזה שאין מה לעשות, אנשים אחרים לא באמת יבינו".
"כשרוני יחזור, אחזור לטפל באחרים"
בזמן ששגרת המלחמה ממשיכה, יוליה ומשפחתה עדיין מחכים לתשובה. הם לא מתייאשים ומנסים להיאחז בכל תקווה. "היה למשפחה מאוד קשה בשבוע הראשון, כולנו היינו עם עצבים מרוטים, אבל אני מרגישה שבשבוע האחרון אנחנו הרבה יותר מחוזקים ומאמינים", היא מודה. "אני באופן אישי מרגישה שרוני חי. אני מרגישה אותו ויש לי תקווה מאוד גדולה ואופטימיות. עם זאת אני מרגישה שהזמן שלנו אוזל וזה מה שמפחיד בעצם".
גם העבודה בבית החולים, שבימים אחרים הייתה מביאה לחייה המון סיפוק נמצאת כרגע בהשהיה. "אני לא עובדת, אני כל הזמן אומרת שאני מחכה שרוני יחזור כדי שאוכל לחזור להיות אחות לאנשים אחרים, אבל אני פשוט לא רואה את עצמי חוזרת, מטפלת באנשים, מפגינה אמפתיה ומכילה, כשאני לא מצליחה להכיל את הכאב שלי עצמי. אני מחכה שהוא יחזור ואז אוכל לחזור בעצמי לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב – לטפל באנשים אחרים", היא מסכמת.
