הדרך מהצומת מרהיבה ביופייה, מוקפת עצים ושדות. ביום חורף בהיר נשקף נוף טבעי ירוק ופורח שמתחלף בצורה קיצונית כבר בשער הכניסה לחטיבה לביטחון מרבי ולפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש שער מנשה. בתוך שדות פסטורליים מזדקרת חומת בטון גבוהה שמקיפה את כל החטיבה ועליה חוטי תיל ואפילו מגדל פיקוח. זה המקום היחיד בישראל שלכל המאושפזים בו פרופיל אלימות גבוה במיוחד. אחד מכל ארבעה רצחו או ניסו לרצוח, חלק שוהים תחת צווי אשפוז או שנשלחו ממחלקות פסיכיאטריות אחרות בארץ שבהן לא הצליחו להכיל ולצמצם את רף התוקפנות הגבוה שלהם.
אבנר (שם בדוי), כבן 45, מספר על הנסיבות שהובילו אותו לשם: "אני מאושפז במחלקה בצו ל-25 שנים כי הרגתי את אמא. אבא לא מכיר בי. אני כאן במשפטית שש שנים וחצי אחרי מאסר של ארבעה חודשים בכלא. עשיתי פשע ואני חייב לקבל עונש", מתאר בשטף מילולי ובריחוק את המעשה הנורא שעשה. "הצוות פה מטפל בי בסדר גמור ומדבר אליי יפה מאוד. אני מתנהג בסדר, לא מרביץ לאף אחד".
ד"ר רונן הוברפלד, סגן מנהל שער מנשה, מספר שהאגף לפסיכיאטריה משפטית כולל ארבע מחלקות אשפוז זהות בתמהיל האנושי, כשבכל מחלקה מאושפזים בכפייה 32 גברים, בסך הכול 128 מטופלים. שליש מהם בהוראת אשפוז (שניתנת לרוב על-ידי פסיכיאטר מחוזי), שני שלישים בצווי אשפוז (שמוציא בית משפט בעקבות עבירה פלילית שביצע אדם כשהיה במצב פסיכוטי). כחמישה אחוזים מהחולים שוהים תחת צווי הסתכלות.
חצר ירוקה ומטופחת משותפת לארבע המחלקות המאובטחות בצורה כבדה, ובה מגרש כדורסל, מתקן כושר, ספסלי עץ ושולחן מקובעים לאדמה.
אבנר: "אני מאושפז במחלקה בצו ל-25 שנים כי הרגתי את אמא. אבא לא מכיר בי. אני כאן במשפטית שש שנים וחצי אחרי מאסר של ארבעה חודשים בכלא. עשיתי פשע ואני חייב לקבל עונש. הצוות פה מטפל בי בסדר גמור ומדבר אליי יפה מאוד. אני מתנהג בסדר, לא מרביץ לאף אחד"
כבר עשר שנים וחצי מנהל ד"ר יבגני שנקרנקו את "משפטית 2", אחת מארבע המחלקות באגף: "הגעתי לכאן מסקרנות אחרי שניהלתי מחלקה סגורה פעילה, כשהאתגר שלי היה לטפל בחולים ברמת מסוכנות ועם רמות אלימות גבוהות מאוד, שהפסיכיאטריה הרימה ידיים מהם, ולכן הגעתי לכאן לנסות משהו אחר". את הסיור הנדיר במחלקה התחלנו בחדרי המאושפזים שנראו מכבדים ונקיים, שניים בכל חדר, כשכל הציוד (מיטה, ארון, שולחן קטן) מרותק לרצפה מחשש שהחולים יעקרו אותם ממקומם. החשש הזה לא תיאורטי, הוא שגרת חיים מצערת ומדאיגה. כבר בכניסה למבואת המחלקה, נודד המבט מהמאבטח גדל המידות שעומד מחוץ לעמדת האחיות, ללחצני המצוקה שנושאים אנשי הצוות על גופם.
משתמשים בקשירה רק ככלי אחרון
אחד המטופלים תלש את ציר אחת הדלתות בארון ויצר ממנו אגרופן שבאמצעותו תקף איש צוות. באחד מחדרי הבידוד שנמצא במסדרון המחלקה ונעול בדלת מסורגת, תלש חולה מצלמת אבטחה שהותקנה בזווית קיר קרובה לתקרה. "חולה אלים במיוחד, אושפז לחודש בבידוד ובאחת הפעמים כשהצוות נכנס אליו, הוא תקף קשה אחד מאיתנו", מתאר ד"ר שנקרנקו. "חולים אחרים מנתקים חתיכות פורמייקה חדות משולחנות ודוקרים באמצעותן אנשי צוות ומאושפזים, כחלק מאלימות מילולית ופיזית שרווחת בינם לבין עצמם".
במתחם חדר הבידוד התקינו מקלחת ושירותים צמודים, כדי לא להסתכן בהוצאת החולה לעשיית צרכיו. "אחד החולים נכנס לבידוד משום שכששמע קולות הוא תקף. לימדנו אותו כשבכל פעם שישמע קולות, הוא ישב וכך הצלחנו לנטרל את התוקפנות שלו", מספר מנהל המחלקה.
14 צפייה בגלריה
"האתגר שלי היה לטפל בחולים שהפסיכיאטריה הרימה ידיים מהם". ד"ר יבגני שנקרנקו בפתח חדר הבידוד
(צילום: נחום סגל)
14 צפייה בגלריה
"משתמשים בהגבלה ככלי אחרון ולזמן קצר". כאן קושרים מטופלים שעלולים להזיק לעצמם ולאחרים
(צילום: נחום סגל)
חולים שנתקפים אלימות סוערת, אחרי שכל מאמצי הצוות להרגיע אותם בדרכים אחרות לא צלחו, מועברים כמוצא אחרון לחדר הגבלה בז'רגון הפסיכיאטרי המכובס. חדר קשירה בשפתנו. כשהוא שוכב על מיטה במרכז החדר, נקשר החולה ברצועות. מולו טלוויזיה ומצלמה שמאפשרת לצוות האחיות בתחנה לצפות בו בכל משך שהותו שם. "כשחולה מסוכן לעצמו ולאחרים וכשהוא סוער מאוד ואנחנו לא מצליחים להרגיע אותו, רק אז אנחנו משתמשים בהגבלה ככלי אחרון ולזמן קצר", מדגיש ד"ר הוברפלד.
ד"ר רונן הוברפלד: "כשחולה מסוכן לעצמו ולאחרים וכשהוא סוער מאוד ואנחנו לא מצליחים להרגיע אותו, רק אז אנחנו משתמשים בהגבלה ככלי אחרון ולזמן קצר"
בחדרו מתאר מנהל המחלקה את תמהיל המאושפזים: "50 אחוזים מהם סכיזופרנים והשאר סובלים מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) על רקע שימוש בסמים וממצב סכיזואפקטיבי (הפרעה נפשית שמערבת תסמינים של סכיזופרניה מלווה במצבי רוח דו-קוטביים). חלקם הובאו לכאן בעקבות רצח או ניסיון לרצח שביצעו, רובם בתוך המשפחה וברובם המוחלט רצחו את אמא שלהם".
המאושפזים במשפטית מייצגים מנעד רוחב של החברה הישראלית ובהם בני כל הדתות. החולה הכי ותיק כאן אושפז לפני 1997 וחלק מהם כאן כבר יותר מעשור, מתאר מנהל המחלקה. בדומה לבתי חולים אחרים, גם כאן התפוסה מלאה באופן קבוע. "כשמחלקות פסיכיאטריות ברחבי הארץ לא מצליחות להתמודד עם חולה אלים במיוחד ורוצות להעביר אותו לכאן, או כשמוצא צו אשפוז כפוי לחולה שביצע פשע, אנחנו לא מוסיפים מיטה מעל התקן כי ידוע שצפיפות מקדמת אלימות. אז אנחנו מעבירים את החולה הכי קל למחלקה שממנה הגיע או למחלקה סגורה אחרת אצלנו בשער מנשה", מתאר ד"ר הוברפלד.
"לא מתיימרים לרפא"
מלבד הקושי המקצועי, מספר ד"ר שנקרנקו על מצבת כוח האדם החסרה ומאמצי הטיפול בתנאי תת-תקינה: "צוות המחלקה המשפטית שאליה מובאים החולים האלימים והקשים ביותר כולל שני רופאים ורופא נוסף בחצי משרה, שישה אחים ואחיות למשמרת בוקר, פסיכולוגית, עובד סוציאלי, מטפלת באמנות, קרימינולוג ומאבטחים. כולנו יחד משמשים יחידה לטיפול נמרץ פסיכיאטרי שנועדה למתן ולהשקיט את המחלה הסוערת ולא מתיימרים לרפא אותה".
הסתקרנו אם אדם בהסתכלות יכול להעמיד פנים שהיה במצב פסיכוטי ולהימלט מאימת הכלא? "בן אדם לא יכול לשחק חודש ימים, כי הוא נבדק 24/7 על-ידי אנשי הצוות ודרך המצלמות שבעמדת האחיות. אז הוא יכול להגיד אלף פעם שהוא שומע קולות", אומר ד"ר שנקרנקו.
כמדי יום שני, עטרה בלאו, מדריכה טיפולית באמצעות כלבים, הגיעה מלווה בפליפה וקוטק, כלביה הפרטיים, שניהם מאולפים. המפגש מתחיל כשהכלב ניגש לכל מטופל שרוצה ומושיט לו יד. בהמשך משחקים עם הכלב בכדור. "מה אתה אוהב בכלבים", שואלת בלאו, "הם מרגיעים אותי, מזכירים לי את הכלבה שלי", משיב אחד המטופלים.
14 צפייה בגלריה
ג'אנה גרלין זייצב ומשה גטה שמחליף אותה כאח אחראי. מכאן מפקחים על הנעשה במחלקה באמצעות מצלמות במעגל סגור
(צילום: נחום סגל)
המפגש הזה הוא רק אחד הכלים שבהם משקיע הצוות במטופלים שרבים מהם פתחו מהדורות חדשות בעקבות רצח נתעב שביצעו. הם זוכים במחלקה למעטפת רפואית ונפשית שכוללת גם פעילויות חברתיות ואפילו יציאה אל מחוץ לחומות האגף ולחוטי התיל.
ד"ר יבגני שנקרנקו: "הגעתי לכאן מסקרנות אחרי שניהלתי מחלקה סגורה פעילה, כשהאתגר שלי היה לטפל בחולים ברמת מסוכנות ועם רמות אלימות גבוהות מאוד, שהפסיכיאטריה הרימה ידיים מהם, ולכן הגעתי לכאן לנסות משהו אחר"
"אנחנו עושים הכול למתן ולהקל על החולים ולשמור על כבודם הבסיסי ועל הזכויות שלהם. כך למשל, אני מאפשר להם להחזיק בטלפונים ניידים ללא מצלמה ובסיגריות שמוצתות באמצעות מצת מקובע לקיר. איש צוות מתלווה לחולה שמעשן בחוץ. כחלק מהפנמת שגרה אנחנו מקפידים על סדר יום מובנה שמחייב אותם לקום ולצאת מהמיטה גם כדי לשמור על עובדות הניקיון מפניהם". ככל שהדבר תלוי בו שואף ד"ר שנקרנקו לשעתק לכאן את מודל חדר ההתייחדות הרווח בבתי הכלא. "ידוע שמפגש כזה מרגיע ומוריד את סף התוקפנות".
רבים מהמטופלים מחכים בערגה לקבוצת האומנות השבועית בהדרכתה של יפעת קייטס, מטפלת באומנות. "זו קבוצת הטיפול באומנות היחידה בעולם שכולה רוצחים", העיד ד"ר שנקרנקו. קבוצת האומנות, שמתקיימת כבר שבע שנים, היא הוותיקה במחלקה. "היא מאפשרת למטופלים להביע את עצמם בשפה שאינה רק מילולית, שלפעמים אינה מספיק נגישה עבורם. הם מצליחים להביא חלקים של סקרנות, זכרונות, געגועים ולספר את הסיפור שלהם לא רק דרך המחלה והסיבות שבגינן הם מאושפזים", אומרת קייטס.
"מפקיד את המפתחות בידיך"
שרון (שם בדוי), חולה בן 37, רהוט וקוהרנטי, משתף על מחלתו: "אני כאן שבעה חודשים וזו מחלקה תומכת שעוזרת לי בהדרגתיות להתכונן ליציאה. הסכיזופרניה לא נותנת לי להיות מחובר למציאות ואני חי במציאות מדומה, בין שני העולמות - המציאותי והשיגעון. באשפוזים הקודמים שלי התנגדתי למערכת הפסיכיאטרית אבל כאן אני כבר לא מתנגח. נתנו לי כלים שלא נועדו להכיל אותי אלא לחזק אותי". כשהגיע למחלקה, מתאר שרון, אמר לד"ר שנקרנקו: "אני מפקיד את המפתחות שלי בידיך".
חמישה חודשים אחרי שאיזנו וייצבו את מחלתו, הותר לו לצאת אל מחוץ לשטח בית החולים בליווי חבר. "ההתקפים שלי פורצים לקראת החגים. זה מתחיל בהרגשה שהכול טוב. העולם חי, אני מרגיש אותו ואז יש נפילת מתח ואחרי כל התקף אני מתחיל את החיים שלי מחדש".
14 צפייה בגלריה
בית חולים פסיכיאטרי שער מנשה. מימין: לירן נוריק, משה גטה, צליל אריאב ארז, ג'אנה גרלין זייצב, ד"ר יבגני שנקרנקו ויפעת קייטס
(צילום: נחום סגל)
"תפתח את המחשב", הוא פונה למנהל המחלקה, "ותרשום שאני כאן אחרי החג הבא". כמו שרון, יש מי שחוזרים לאשפוז כאן. את אבנר ניסו להעביר למחלקה בשיקום, אבל הוא ביקש להישאר ב"חממה" של משפטית 2. אנשי הצוות לא מוותרים על אף חולה ומגששים את הדרך הלא-פשוטה לכל אחד מהם. "בדיונים הרב-מקצועיים שלנו אנחנו דנים בעיקר בחולים הכי תקועים שעוד לא הצלחנו לקדם", אומרת צליל אריאב ארז, פסיכולוגית המחלקה. "כשחלק מהחולים מתפכחים ומבינים את המעשה שעשו, מתפתחת פוסט-טראומה ויחד אנחנו מעבדים את אירועי הרצח. רוב החולים הגיעו מרקע סוציאלי קשה וחוו חוויות מורכבות כבר בילדותם שאז גם התפתחה ההפרעה הנפשית שהחמירה למחלה קשה".
שרון: "הסכיזופרניה לא נותנת לי להיות מחובר למציאות ואני חי במציאות מדומה, בין שני העולמות - המציאותי והשיגעון. באשפוזים הקודמים שלי התנגדתי למערכת הפסיכיאטרית אבל כאן אני כבר לא מתנגח. נתנו לי כלים שלא נועדו להכיל אותי אלא לחזק אותי"
רוב המאושפזים לא זוכים לביקור משפחתי. "המאושפז גרם לטרגדיה איומה במשפחה ולכן היא מתנערת ממנו", מתאר לירן נוריק, עו"ס במשפטית 2, שאחראי על הקשר העדין עם הקרובים. "אני פונה למשפחות שעדיין כועסות מאוד ומבקש רקע על המאושפז. בהמשך אני אומר להן שאני צריך אותן כדי לעזור לבן המשפחה החולה".
14 צפייה בגלריה
"זוכים לרפואה מיטבית". מימין: ד"ר מולי לינדר, פרופ' מיקי דודקביץ וד"ר רונן הוברפלד
(צילום: נחום סגל)
14 צפייה בגלריה
"כשחלק מהחולים מתפכחים ומבינים את המעשה שעשו, מתפתחת פוסט-טראומה ויחד אנחנו מעבדים את אירועי הרצח". הפסיכולוגית צליל אריאב ארז
(צילום: נחום סגל)
14 צפייה בגלריה
"אני אחות ומה שאני רוצה זה לטפל בך". ג'ני סגלוביץ', מנהלת מערך האֲחָיוּת בבית החולים שער מנשה
(צילום: נחום סגל)
אנשי הצוות שומרים על נאמנות למקום למרות רף אלימות גבוה כלפיהם. וכפי שמעיד מנהל שער מנשה, פרופ' מיקי דודקביץ', כמעט מדי יום אחד החולים מכה או פוצע איש צוות. "אני אח כבר שש שנים. המחלקה הפנימית הייתה הראשונה שבה עבדתי ואחרי שנה הבנתי שזה לא מעניין אותי אז עברתי למחלקה סגורה אקוטית שהיא דלת מסתובבת: מגיע חולה, מטופל, משתפר, משתחרר ואחרי כמה חודשים חוזר לאשפוז. עברתי למשפטית ובכל בוקר אני מגיע עם חיוך לעבודה", אומר משה גטה, אחראי המחלקה החדש שמחליף את ג'אנה גרלין זייצב שיוצאת לגמלאות.
פרופ' מיקי דודקביץ: "אחד השינויים הראשונים שעשיתי היה לתגבר את מערך המאבטחים שעלה מ-15 ל-50. במלחמה, כשחלקם גויס למילואים, שוב נשארנו עם מצבת כוח אדם חסר"
"אני פוגש את החולה כבר בשער הכניסה כשהוא עדיין באמבולנס או בניידת ומלווה אותו לאורך תקופה ארוכה שבה הוא עובר שינוי". גם אחרי שאחד החולים תקף אותו באלימות, התנפל עליו ושבר לו את האף, ממשיך משה בעבודתו. "אני אוהב את מקום העבודה שלי ולא מתעקש מול חולה שמסרב לבדיקת דם, הסיפוק שלי הוא בכל הסחת דעת שאני מספק לחולה האלים, יוצא איתו לקפה ולסיגריה בליווי מאבטח, או מניח לו קובית קרח בפה ומשתמש בכל אמצעי מווסת אחר שימנע הגבלה (קשירה)".
ג'ני סגלוביץ', מנהלת מערך האֲחָיוּת בבית החולים, מוסיפה: "האתגר המרכזי של אחיות פסיכיאטריות בכלל ובמחלקה המשפטית בפרט הוא ליצור אמון במטופלים הכי מורכבים במערכת. אנחנו צריכות לשכנע אותם שבדיקת דם פשוטה לא נועדה לשאוב את כל הדם שלהם ושתרופות שלמחשבתם נועדו להרעיל, הן לא כאלה. במקרים כאלה, אנחנו לא מערערים את החשיבה החולנית שלהם. להיפך, אני והאחיות אומרות לחולים 'אני יודעת שאלה המחשבות שלך אבל במציאות, אני, ג'ני, אחות ומה שאני רוצה זה לטפל בך'".
להפוך קש לחוטי זהב
אנשי הצוות כאן הם רצי מרתון ולא מאמינים בשינויים מהירים. "אנחנו חיים מהישגים קטנטנים", מעידים כולם. "האתגר הוא לקבל חולה חסר תקווה במבוי סתום ולהזיז אותו", אומר ד"ר שנקרנקו. לא רחוק מהמתחם המשפטי הוקם אגף השיקום הפסיכיאטרי היחיד מסוגו בארץ, המאפשר לחולים במחלה מתונה ונשלטת מעבר חלק ומדורג לחיים, שיכול להימשך גם לאורך זמן רב. אחרי שהפנימו כיצד לנהל את עצמם ואת מחלתם. כאן הם לומדים לנהל חיים בסוג של דירות משותפות. חלקם יעזבו אחר כך לחיים בהוסטל, אחרים ישובו למחלקות פסיכיאטריות ואולי אפילו לשער מנשה בדלת מסתובבת.
את בית החולים, שנחשב לגדול בשטחו בישראל ומשתרע על פני 720 דונם (אפילו יותר משיבא), מנהל פרופ' מיקי דודקביץ שמנהל גם את בית החולים הלל יפה בחדרה: "את אתגר ניהול בית חולים פסיכיאטרי סימנתי לעצמי עוד לפני שהגעתי וגם למדתי תוך כדי הליכה. כך למשל, אחד השינויים הראשונים שעשיתי היה לתגבר את מערך המאבטחים שעלה מ-15 ל-50. במלחמה, כשחלקם גויס למילואים, שוב נשארנו עם מצבת כוח אדם חסר".
ככל שנכנס בעובי הקורה התגלה לו המחסור בהון האנושי מכל קצות הסקאלה. "ולמרות החסר, החולים, רובם מעשנים, חלקם כבר עם לחץ דם גבוה ותחלואה אחרת, זוכים לרפואה מיטבית בכל התחומים". השם הרע שדבק בפסיכיאטריה לאורך השנים התמוסס במהלך מלחמת חרבות ברזל, כשהתברר עד כמה תחום ההתמחות הזה קריטי לחיינו: "7 באוקטובר עשה משהו והעלה את יוקרת הפסיכיאטריה", אומר ד"ר מולי לינדר, סגן מנהל שער מנשה, "המודעות לחשיבותה עלתה ולפי הערכות ראשוניות מספר נפגעי הנפש שיגיבו בפוסט-טראומה הוא עצום". את עבודת הפסיכיאטרים בשער מנשה הוא מזקק למעשה השדון מ"עוץ לי גוץ לי": "לקחת ערמת קש ולנסות לטוות ממנה חוטי זהב".
