2 צפייה בגלריה
ד"ר מיכאל גוטרמכר, ד"ר עמנואל סגייה וד"ר גנדי בוקלן. "הגענו הביתה"
(צילום: המרכז הרפואי מאיר)
ד"ר עמנואל סגייה, עלתה מפריז: "רציתי שילדיי ירגישו שייכים למדינה"
היא בת 54, עלתה ב-2004 מפריז, נשואה ואם לשלושה. סיימה לימודי רפואה באוניברסיטה בפריז והתמחתה בכירורגיית ילדים בנורמנדי. אחר כך עבדה כרופאה בכירה בבית חולים לאם ולילד בפריז.
קראו עוד:
"אני מגיעה ממשפחה ציונית", היא אומרת. "גידלו אותנו על מדינת ישראל ועל ערכי המסורת. אבא שלי, שהיה מהנדס, לקח חלק פעיל בסיוע להעלאת יהודים מרוסיה ומאתיופיה, והחלום לחזור הביתה, לישראל היה תמיד נוכח בחיינו. אחותי הייתה הראשונה שעלתה, מיד עם סיום לימודיה.
"לאחר שהתחתנתי והקמתי משפחה, ידעתי שהמקום היחיד שבו נרצה לגדל את הילדים שלנו הוא ישראל. הרגשנו לאורך השנים את היחס כלפי היהודים ואת האנטישמיות שהתחילה לגאות. צרפת כבר לא הייתה אותה מדינה שבה גדלתי כילדה קטנה. אני לא אשכח את המבט שנעצה בי מזכירה בבית ספר שבו למדתי, כשחזרתי מחופשת ראש השנה. החלטתי שהילדים שלי לא ירגישו את זה לעולם. רציתי שהם ירגישו שייכים מהרגע הראשון.
"ב-2004 עשינו עלייה, וסוף-סוף הרגשנו בבית. אין ספק שחלק בלתי נפרד מהעלייה הוא גם הקרבה עצמית גדולה מאוד - רגשית, כלכלית ותרבותית. השפה היוותה ועדיין מהווה עבורי אתגר לא פשוט. אבל כשעמדתי בטקס ההשבעה בכותל של הבן החייל שלי, והתרגשתי מגודל המעמד ומהקיר הענק שמסמל את ההיסטוריה של העם שלנו, הבנתי שעשיתי את הדבר הכי נכון.
ד"ר סגייה: "מאז ומתמיד ענדתי בגאווה על צווארי את התליונים שלי, ביניהם עשרת הדיברות ומגן דוד, אבל כשעבדתי בבית חולים בפריז ראיתי שלא פעם מסתכלים עליי במבט קשה או נרתעים ממני, ונאלצתי להוריד אותם לתקופה. זה היה כאב אמיתי בלב"
"אחד הדברים שקצת קשה לי איתם בישראל הוא הצורך של אנשים להגדיר אותך. אני אישה יהודייה ומאמינה, צרפתייה, רופאה ואמא מסורה. גדלתי תחת אחדות של קהילה קרובה. אני גאה בכך שילדיי למדו לראות את הטוב באנשים ולא לתייג אותם. התיוג הוא אחד הדברים שעלולים להוביל לריחוק ולשסע בעמים. מאז ומתמיד ענדתי בגאווה על צווארי את התליונים שלי, ביניהם עשרת הדיברות ומגן דוד, אבל כשעבדתי בבית חולים בפריז ראיתי שלא פעם מסתכלים עליי במבט קשה או נרתעים ממני, ונאלצתי להוריד אותם לתקופה. זה היה כאב אמיתי בלב.
"למרות הקושי שבעלייה, זכינו כאן לחיבוק יוצא דופן הן מהקהילה והן מהמשרדים שליוו אותנו. קל לחשוב שנעים לחיות במדינה אחרת כשאתה רק מבקר בה בחופשה, אבל אין מדינה כמו ישראל, שהתפתחה בצורה כה אדירה בזמן כל כך קצר על פיסת אדמה כל כך קטנה וחשובה. הכוח שלנו הוא תמיד להתאחד ברגעי משבר, ואם נמצא את היכולת להתאחד גם בימי שגרה, נצליח להגיע לימים הטובים שאנחנו מייחלים להם.
"כמנהלת מחלקה המטפלת בילדים בישראל, אני מרגישה שאני מגשימה חלום של ממש. לטפל בילדים זה דבר שלא דומה לשום דבר אחר. למרות הכאב והקושי, זהו תחום עם המון אופטימיות והחלמה מהירה יחסית. לתת סיכוי למי שלא נולד כמו כולם להגיע לקו הזינוק עם כל הילדים האחרים, או לצאת מניתוח מורכב ולדעת שהצלת ילד – זה הסיפוק הגדול ביותר שאפשר לבקש".
ד"ר מיכאל גוטרמכר, עלה מקזחסטן: "להיות ישראלי זה להיות בבית"
הוא בן 64, עלה לישראל מקזחסטן ב-1990, גר באלפי מנשה, נשוי ואב לשניים. "מגיל קטן חלמתי לעלות לישראל", הוא אומר. "לרגע לא הפסקנו להתעניין במתרחש בארץ, גם כשהשלטונות הסובייטים אסרו על כך. אני עוד זוכר את סבא שלי יושב ליד הרדיו ומקשיב לשידורי קול ישראל ברוסית בעת מלחמת ששת הימים.
"הייתי אז רק בן תשע. הרדיו בקזחסטן שידר דיווחים כוזבים, שהדאיגו אותנו מאוד, שתל אביב כבר נכבשה. כשסבא שלי שמע ברדיו שישראל ניצחה במערכה, הוא התקשר בשמחה לכל האחים שלו. זו הייתה התרגשות עצומה. אני זוכר גם ששמענו ברדיו על מבצע אנטבה ואת השיחות עליו עם המשפחה. אלו רגעים שנחרטים בזיכרון ובלב, והם חלק בלתי נפרד מהכוח המניע לשוב הביתה לישראל.
"עזבתי לפני נפילת ברית המועצות. ברגע שהייתה הזדמנות לברוח מקזחסטן ולעלות, ניצלנו את ההזדמנות בהתרגשות גדולה. זה לא היה קל. שנה שלמה לא נתנו לי לצאת. הקג"ב תיחקר אותי ורצה לדעת למה אני רוצה לעזוב את קזחסטן. כשסוף-סוף קיבלנו אישור, הגענו לשדה התעופה בבוקרשט. באותה תקופה היינו צריכים להגיע 24 שעות לפני הטיסה, 24 שעות שבהן אתה ללא מיטה, ללא אוכל, ממתין לממש את אחד הרגעים המשמעותיים בחייך בשדה התעופה לקחו אנשי הקג"ב לתחקיר את הבן הגדול שלי, שהיה רק בן עשר, וזה מאוד הלחיץ אותנו".
ד"ר גוטרמכר: "אני עוד זוכר את סבא שלי יושב ליד הרדיו ומקשיב לשידורי קול ישראל ברוסית בעת מלחמת ששת הימים. הרדיו בקזחסטן שידר דיווחים כוזבים, שהדאיגו אותנו מאוד, שתל אביב כבר נכבשה. כשסבא שלי שמע ברדיו שישראל ניצחה במערכה, זו הייתה התרגשות עצומה"
ד"ר גוטרמכר, אשתו ושני ילדיו השתקעו בנהריה. ב-1993 הוא הגיע למרכז רפואי מאיר, שם קלט אותו ד"ר שמואל כץ, שהיה מנהל מחלקת כירורגיית ילדים. "הוא היה איש נפלא, מיוחד וצנוע", אומר ד"ר גוטרמכר. "היה לי מזל גדול שהוא קלט אותי אצלו במחלקה".
לדבריו, להיות ישראלי זה להיות בבית. "את ההרגשה הזו, של להגיע הביתה, הרגשתי בפעם הראשונה במטוס לישראל, כשפגשנו חיילות שדאגו לנו ולכל הילדים במטוס ונתנו להם מתנות. מאז ועד היום התחושה הזו, שהגעתי הביתה, לא עוזבת אותי, ואני פה 30 שנה".
2 צפייה בגלריה
שלושת הרופאים בחדר ניתוח. "אין מדינה כמו ישראל, שהתפתחה בצורה כה אדירה בזמן כל כך קצר"
(צילום: המרכז הרפואי מאיר)
ד"ר גנדי בוקלן, עלה מאוקראינה: "חלמתי לעלות לארץ ולהיות כמו כולם"
בן 60, עלה מאוקראינה ב-1994, גר בכפר סבא, נשוי ואב לשתיים. "תמיד רציתי לעלות לארץ", הוא מספר, "אבל מכיוון שאוקראינה הייתה תחת שלטון קומוניסטי, זו לא הייתה אפשרות. לא רציתי להישלח לכלא כמו אחרים שהגישו בקשות ונענשו על כך. ברגע שהמשטר הקומוניסטי נפל, עליתי לישראל. תמיד הרגשתי שאני שונה מהילדים האחרים בבניין ובבית הספר. את פסח חגגנו שבוע לפני חג הפסחא, ואת המצות היו מביאים לנו בלילה בסתר כשבוע לפני החג. אני זוכר שביום הראשון לכיתה א' אחד הילדים הצביע עליי ולחש לחבר שלו שאני יהודי. הייתה שם אנטישמיות, והרגשתי אותה מגיל צעיר מאוד".
ד"ר בוקלן: אני זוכר את יום העצמאות הראשון שלי, כשרק עליתי לארץ את ההתרגשות העצומה שחשתי כשראיתי את החגיגות ואת הזיקוקים. ישראל היא הבית שלי"
"אבא שלי היה שומע את קול ישראל בשעות בהן המשטר לא היה מפעיל מכשיר שמשבש את הקליטה. לפעמים הוא היה מתעורר במיוחד לשם כך בחמש בבוקר. החלום שלי היה לעלות לארץ ולהיות כמו כולם, בין יהודים. עליתי לארץ לבד, אשתי ובתי הצטרפו רק שנה לאחר מכן.
"הגעתי למרכז רפואי מאיר והפנו אותי למנהל מחלקה כירורגית ב', ד"ר אלישיב. הוא לא הבין מילה מדבריי וקרא לפרופ' שפיץ שהגיע מליטא והיה דובר רוסית. אחרי שהבין מה אמרתי, קיבלו אותי להתמחות במחלקה. לאחר שלוש שנים הציעו לי להתמחות בכירורגיית ילדים, ומאז זה מרגיש המקום הכי נכון עבורי.
"אני זוכר את יום העצמאות הראשון שלי, כשרק עליתי לארץ וגרתי בבת ים, את ההתרגשות העצומה שחשתי כשראיתי את החגיגות ואת הזיקוקים. ישראל היא הבית שלי".
