בשיתוף בזלת פארמה
העבודה על העונה השנייה של סדרת הדוקו-רשת "מתמודדים", הפגישה את יוצרת ובמאית הסדרה, יובל אריאל (30), עם אתגר שלא ציפתה לו. "מהיום הראשון, 'מתמודדים' נולדה מתוך הרצון לספר את סיפורם של חולים במחלות שונות, שנעזרים בקנאביס רפואי בחיי היומיום שלהם", היא מספרת. "הבנתי שיש צד שלם של עולם הקנאביס הרפואי שפשוט לא מדברים עליו. יש אנשים שמתהלכים בעולם כשההתמודדויות שלהם קשות יותר משל אנשים כמוני וכמוך, שעצם הקימה שלהם בבוקר היא קשה.
"עברתי תהליך אישי מאוד חזק עם העונה השנייה, כי חוויתי במהלך העבודה עליה בעיה רפואית משלי, שהביאה אותי למקומות מאוד קשים עם עצמי. ופתאום, מתוך הכאב האישי והקושי הפרטי שלי, הבנתי באמת את הכוח והעוצמה הבלתי נתפשים שיש לגיבורים בסדרה. היום אני בסדר, ולא סוחבת שנים של מלחמה כמו המטופלים שהצטרפו אלינו בסדרה, אבל משהו ברגע הזה גרם לי להבין באמת את העומק של הקושי".
גם הפעם, הסדרה, "מתמודדים" מלווה שישה ישראלים, שמספקים לצופה הצצה חד פעמית לחיי היומיום שלהם. קשרי המשפחה, רגעי הצחוק, האושר והאהבה, ועמם גם רגעי חוסר האונים, הפחד והקושי שבהתמודדות עם מחלות כמו סרטן, ניוון שרירים, אנדומטריוזיס ופוסט-טראומה. "עוד בצילומים של העונה הראשונה היה לנו ברור שאנחנו רצים לשתי עונות", מספרת אריאל. "בעונה הראשונה היה משהו מעט בודק ומגשש. מאוד רצינו לדעת שיש קהל לדבר הזה, שהסדרה תשנה משהו, ונדהמנו לגלות בדיוק עד כמה. התגובות שהגיעו היו מדהימות ומלאות ברגש - וידענו שאנחנו בכיוון הנכון. בעונה השנייה רצינו להעמיק עוד יותר. להתעסק בעוד מחלות ועוד גילאים, והיה לי חשוב שהיא גם תציג יותר נשים. רציתי להרחיב את היריעה ולעורר דיון שחולש מעבר לכאב הפיזי שחשים המתמודדים".
שירן: "אובחנתי בסרטן במקרה"
"למתמודדים הגעתי דרך ההתמודדות האישית שלי, ומתוך הרגשת שליחות", מספרת המתמודדת שירן סלין זיו (37) מפרדס חנה, אחות פסיכיאטרית במקצועה, נשואה ואם לילדה בת שש, שלפני כשלוש שנים אובחנה עם מלנומה גרורתית בשלב ארבע. "אחד הדברים שמאפיינים אותי בחיים זה האופטימיות", היא מספרת בחיוך. "זה כלי מאוד חשוב בהתמודדות שלי, ואני מרגישה שמרגע שאיבחנו אותי עם סרטן ועד היום, זה עוטף אותי. לפני שנה בערך נתקלתי במודעה שמחפשת משתמשים בקנאביס רפואי ומעוניינים להצטלם לסדרת דוקו. החלטתי שאני זורמת עם זה, מה אכפת לי שכל העולם יראה כמה קנאביס עשה לי טוב?".
סיפור ההתמודדות של זיו מתחיל הרבה לפני שנתקלה במודעה האינטרנטית. "באופן אירוני למדי אובחנתי תוך כדי שעשיתי לימודי הסבה כדי להיות אחות, כאילו במקרה", היא מספרת. "בזמן הלימודים, בשיעור אונקולוגיה, מרצה מקסימה סיפרה את הסיפור האישי שלה על סרטן השד. פתאום אמרתי לעצמי, 'יו, את בת 35 ואף פעם לא הלכת לכירורג שד, נראה לך הגיוני?'. בזמנו עבדתי כסטודנטית בקופת חולים בנתניה, וקבעתי תור לכירורג שהיה גם קולגה. הוא בדק אותי ואמר שהכל תקין, אבל בגלל שדודה שלי נפטרה מסרטן השד הוא ישלח אותי לאולטרסאונד, רק כדי לוודא שהכל בסדר".
בבדיקת האולטרסאונד שעברה זיו נמצאה בלוטה בשד שמאל. אחרי בדיקת ממוגרפיה, MRI וביופסיה, התקבלה תשובה שאינה חד משמעית. "אחרי חודש של בדיקות הכירורג אמר שהביופסיה הראתה תהליך דלקתי כרוני, ושבגלל שהתשובה אינה חד משמעית קיימות בפניי שתי אופציות. הראשונה היא לבצע מעקב, והשנייה היא להוציא את הגוש ולבדוק מה קורה שם. החלטתי שאני לא לוקחת סיכון, ושאם יש משהו - צריך להוציא אותו. בניתוח הוציאו כמה בלוטות לימפה ואת הגוש כולו, ושלחו לבדיקה. בעלי ידע, אימא שלי, וכמה חברות בודדות. לא שיתפתי אנשים כי אין מה. בסך הכל ראו איזשהו גוש שצריך היה להוציא. שבועיים אחר כך חזרו התוצאות, וכירורג השד אמר לי שאני סובלת ממלנומה".
החדשות שקיבלה זיו טלטלו את עולמה. "לא הבנתי מה הקשר למלנומה. לא תפסתי את זה, הרי מדובר בדרך כלל בנקודות חן על העור, ואני בכלל הלכתי לעשות בדיקת שד. איך הגיע לשם גוש של סרטן העור?! חודשיים אחרי הניתוח הגעתי לתל השומר, שם פגשתי אונקולוג, שמאז אני מכנה רופא האור שלי, בא'. תוך כדי בדיקה גופנית אמרתי לו שאזור הניתוח בשד מצטלק מוזר, ושאני מרגישה שם משהו. תוך כדי מישוש הוא הסביר לי שצמחו לי שם עוד שני גידולים. האבחנה עם מלנומה גרורתית בשלב ארבע היא בעצם זו שפתחה לי את האופציה להיכנס לעולם המחקרי, ובמקום לנתח שוב, החלטנו שאקבל תרופות ניסיוניות. אלו החיים שלי בשנתיים האחרונות. CT בכל הגוף כל שלושה חודשים, עירוי של תרופה אימונותרפית כל שישה שבועות, וכדור של טיפול ביולוגי כל יום".
היא ממשיכה ומספרת על ההתמודדות שלה: "מרגע האבחנה, מהר מאוד איבדתי את היכולת לישון. הייתי עסוקה כל הזמן במחשבות. גם אם לא רציתי לחשוב, חשבתי. המכונה בראש שלי לא הפסיקה לעבוד, ואפילו אם הצלחתי להירדם, השינה שלי הייתה קלה מאוד והתעוררתי מכל דבר. זה מאוד הטריד אותי, היה לי קשה מאוד להתרכז, והגוף שלי היה מאוד דרוך. הייתי רגע לפני מבחן ממשלתי של בית הספר לאחיות שלמדתי בו, ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני נותנת לדבר הזה להכניע אותי, שאני חייבת להגיע לקו הסיום. ביקשתי קנאביס מהאונקולוג שלי לא כי היה לי ניסיון עם זה, אלא כי שמעתי שזה עוזר לישון. לא צריך ללמוד הרבה כדי לדעת שכשאדם ישן טוב יותר הוא גם חי טוב יותר. הוא הבין אותי מאוד, והוצאתי רישיון".
שני אודישנים מצולמים הפרידו בין המודעה שראתה זיו לבין המסע משנה החיים שעברה ב-"מתמודדים". "הגעתי הביתה עם חתיכת מצלמה ביד, חצובה וסוללות", היא נזכרת. "שלא תבין לא נכון, אני מתה על סלפי, אבל זה לא אותו הדבר. לקח לי משהו כמו שבוע להתאקלם בכלל לדבר הזה שפתאום מלווה אותי, ולהבין שאני צריכה לדבר לדבר הזה. התאהבתי בתהליך, ומשהו בי השתנה בעקבותיו. הבנתי שזה כלי טיפולי לכל דבר, כמו פסיכולוג. כל הסובבים אותי התיישרו לדבר הזה בצורה מדהימה. הרגשתי שאני עומדת על קצה של צוק וצועקת את מה שאני חושבת ומרגישה. זה נתן לי המון, ואני יכולה לומר שמאז שהסדרה עלתה לאוויר, כבר הספקתי לצפות בה כמה וכמה פעמים, וכל פעם כשאני צופה אני קולטת משהו אחר".
ואיך הרגיש לצפות בה בפעם הראשונה? "זה היה חתיכת שוק. בזמן הצפייה, התכנסנו בבית, כמה חברות, בעלי ואני, והתחלנו לצלם. לא נשארה עין אחת יבשה בבית. פתאום קלטתי מה אני, מי אני ומה היכולות שלי. אמרתי לעצמי 'אני פשוט אדירה. איזו תותחית אני'. הסתכלתי על האישה הזו שעל המסך, שיש לה בן זוג, לימודים, קריירה, ילדה קטנה, שפתאום בשיא החיים שלה, החיים שלה התפרקו. אבל היא מתמודדת מדהים. ביומיום תמיד מלווים אותי רעשים קטנים כאלה, שלוחשים לי שבגלל המחלה אני לא אחות מספיק טובה, לא אימא מספיק טובה, לא בת זוג מספיק טובה. לצפות בדוקו היה כמו להסתכל במראה ולומר לעצמך 'תראי איזו מדהימה את! כל הכבוד לך'".
"להעלות את המודעות למחלה בזכות הסדרה"
"ההשתתפות ב-'מתמודדים' היא חלק ממטרה ששמתי לעצמי להעלות את המודעות ל-ALS בישראל", מספר בריאיון יאן רוזנברג (35), שבשמונה השנים האחרונות מתמודד עם מחלת ניוון שרירים. "אני שובר את הסטטיסטיקה של המחלה, כי אני כבר שמונה שנים אחרי הגילוי ואני עדיין מדבר והולך. ואת היכולות האלה אני משקיע בלהוציא את המחלה הזו לאור". רוזנברג הוא מאמן ריצה במקצועו, נשוי ואב לתינוק בן חמישה שבועות.
"יש בישראל בערך 600 חולים בניוון שרירים, ומהסיבה הזו אין כל כך אינטרס לאנשים בעלי כוח ולגופי מחקר לחקור את המחלה ולפענח מה קורה פה", הוא מספר. "במרבית המקרים, אחרי שנה או שנתיים עם המחלה אנשים מאבדים את הקול שלהם, והרבה יותר קשה להם לחלוק את סיפור ההתמודדות שלהם. כשאין לך קול אין לך את היכולת לספר מה עובר עליך - וזה חלק בלתי נפרד מהמאבק שלי. חולי ניוון שרירים לא יכולים לצאת להפגין, וכשאין מי שיילחם הרבה חולים נשארים בחושך. איך תהיה מודעות למשהו שלא רואים? שמונה מתוך עשרה אנשים שאני אפגוש לא ידעו בכלל מה זה ניוון שרירים. יש המון דברים שהם לא בשליטה שלי, אבל עוד יש לי קול. בשליטה שלי כרגע להעלות את המודעות כמה שאני יכול".
עד שאובחן עם ALS בגיל 26, רוזנברג היה ספורטאי. "גם היום אני עוסק בספורט, אבל מאמן. עשיתי תואר ראשון בווינגייט והתחלתי לאמן בני נוער וילדים לאתלטיקה, אימנתי קבוצות ריצה, פתחתי מועדון ריצה משלי. בזמן אימונים לריצת מרתון התחילו לי כאבים בכתף. בכלל לא חשבתי על ALS, וכמו מרבית האוכלוסייה בכלל לא הכרתי את המחלה. התחלתי בסדרת בדיקות, הגעתי לאורתופדים ופיזיותרפיסטים, ומשם לנוירולוג. הוא הפנה אותי לנוירולוגית בכירה יותר ששלחה אותי לסדרת בדיקות ושם בעצם היא בישרה לי את הבשורה שאני חולה במחלה חשוכת מרפא. אז, לפני שמונה שנים, הגילוי העמיד לי דף שחור מול העיניים. פשוט ספרתי את הזמן וחיכיתי שהוא ייגמר, אבל באיזשהו שלב עשיתי סוויץ' בראש. החלטתי שאני מתרחק מהמחשבות השליליות ומשתדל לעשות דברים שעושים לי טוב".
איך מצליחים לעשות את זה? "זה קשה. זה מתחיל מהבית. בזכות אשתי, המשפחה שלי, בזכות הכלבות שלי, האמונה והעבודה העצמית שלי עם הראש. זה שילוב של כל הדברים האלה. אני בזוגיות כבר חמש שנים, ובשנה האחרונה החלטנו להתחתן ולהביא לעולם ילד. אני עוד לומד את כל הדבר הזה, אני בחששות כל פעם כשאני מרים אותו, ואני יודע שאני לא אוכל לעשות כל מה שאבא רגיל עושה, אבל אני חושב שהוא חלק מהעניין שהחיים ממשיכים. בסופו של יום זה לא בשליטה שלי. אני לא יכול להילחם עם הגוף שלי, אני לא יודע מתי הוא יפסיק להיות קשוב לי או איך, אבל אני מברך על שמונה השנים האלה בכל יום שעובר. אני יודע שכולם מסביבי רוצים בטובתי. אני ממשיך לאמן, לעבוד, לצאת מהבית, ואני חושב שהכל ביחד נותן לי כוח. אולי מישהו למעלה מכתיב לי את הזמן, והתפקיד שלי עוד לא נגמר, ועוד צריכים את הידיים והרגליים שלי כאן".
"הצלחתי לרוץ מרתון בעזרת הקנאביס הרפואי"
"התחלתי טיפול בקנאביס לפני ארבע שנים בערך", מספר רוזנברג. "שמעתי מהרבה חולים אחרים על הטיפול, ואמרתי לעצמי שאני רוצה לנסות. בתור מישהו שמתעסק בספורט, בעבר מאוד התרחקתי מהעולם הזה, אבל כשהתחלתי את הטיפול גיליתי שזה עוזר לי עם רעידות בשרירים ועם הקשיים שיש לי לישון. היום אני לא רואה את החיים שלי בלי קנאביס, ולראייה אני יכול להגיד שגם בסדרה רואים את זה. במהלך הצילומים נסעתי עם אחי לבאקו, בירת אזרבייג'אן, כדי להשתתף שם במרתון להעלאת המודעות ל-ALS. לשם לא יכולתי להגיע עם קנאביס, ומאוד הרגשתי את זה, במיוחד בגלל שירד לי מאוד התאבון".
על "מתמודדים" רוזנברג שמע דרך העמותה ישראלס (IsrALS), הפועלת לקידום מחקר מחלת ה-ALS בישראל. "הבנתי שיש לי פה דרך להיות קול. אני מרגיש שהתוצאה יכולה לתת כוח לחולים עם ALS ולחולים בכלל, לתת איזושהי תקווה שאפשר לחלות במחלה כזו לצד הומור, וליהנות מהחיים ולהקים משפחה. בהתחלה היה קצת מוזר. היו הרבה דברים שרציתי לצלם ולא הצלחתי, כמו לצלם תוך כדי תנועה או להחזיק את המצלמה לאורך זמן, אבל ההתמודדות הזו עשתה המון.
"כשהסדרה עלתה לאוויר ראיתי אותה עם אשתי והיו קטעים שכשראינו אותם, בכינו, צחקנו ואז בכינו שוב. וזו המטרה בגדול, הזיכרונות האלה. החודשיים האלה עם המצלמה שבהם תיעדתי כל רגע, נתנו לי איזשהו בוסט לעשות את זה בעצמי, להמשיך ולתעד את החיים שלי, וליצור קפסולת זמן שתישאר כאן, גם לבן שלי כשיגדל. בוא נגיד שזו לא הדרך שבה רציתי להגיע לפרונט ולהפוך לחלק מסדרת רשת, אבל קיבלתי מהתהליך הזה המון כוח".
בשיתוף בזלת פארמה
