מוקסיפן ואקמול להורדת חום. אלה ההנחיות שאיתן שוחררה נטע, פעוטה בת שבעה חודשים, ממיון הילדים בבית החולים שבו טופלה לביתה. בשבוע שקדם לביקור שם סבלה הפעוטה ממחלה ויראלית קלה שכללה נזלת ושיעול. כשמצבה החמיר באופן פתאומי חשדה רופאת הילדים שלה שנטע פיתחה דלקת קרום המוח, מחלה קשה ומסכנת חיים, כתוצאה מחיידק והורתה להוריה לפנות אותה בדחיפות למיון.
בהפנייה רשמה רופאת המשפחה במפורש כי התינוקת "זרוקה ואפתית" וכי ספירת כדוריות הדם הלבנות הגבוהה שלה עלולה להצביע על זיהום חיידקי. היא ביקשה מרופאי המיון לעשות לה צילום ריאות, לקחת תרביות דם ושתן על מנת לזהות את סוג החיידק ומקורו ולהתחיל מיד בטיפול אנטיביוטי דרך הווריד, טיפול דחוף שאמור היה להשפיע במהירות. אולם למרות מצבה הקשה של נטע בהגיעה לבית החולים - היא סבלה מחום של 40 מעלות, קצב הלב שלה היה גבוה, אכן הייתה ישנונית ולא הגיבה למתרחש סביבה - התעלמו רופאי המיון מכל פעמוני האזהרה וכאמור, שיחררו אותה לביתה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למחרת בערב שבו הוריה לבית החולים כשנטע בסכנת חיים מיידית: היא הייתה שרויה בחוסר הכרה עמוק, לחץ הדם שלה צנח והיא החלה לפרכס. בדיקות שנערכו לה גילו צמיחה של חיידק אלים בשם פנאומוקוק, שפגע בקרומי המוח שלה וגלש לדם. הפעוטה השמחה והבריאה בדרך כלל התנדנדה בין חיים למוות. אחרי אשפוז ושיקום ממושך נותרה נטע חירשת ובעלת פיגור כתוצאה מפגיעת החיידק שלא טופל במועד.
אחרי שהתאוששו קצת מהאסון שפקד אותם, החליטו הוריה לתבוע את בית החולים הממשלתי שבו אירע המקרה. לתדהמתם, בחוות דעת שהוגשה לבית המשפט מטעם ההגנה קבע מומחה למחלות זיהומיות בקרב ילדים, מבכירי רופאי הילדים בארץ, כי נטע, שכאמור נותרה נכה קשה, טופלה כנדרש. “רק 4.3 אחוזים מהתינוקות שחומם גבוה סובלים מחיידק בדם”, קבע המומחה, למרות שהגיעה למיון עם אבחנה ברורה מרופאת הילדים בקהילה, וסיכם: "יש לדון לכף זכות את הרופאים שטיפלו בנטע בפעם הראשונה שהופנתה למיון. בהתחשב בנסיבות אלו, החמצת האבחון הנכון הייתה סבירה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"מדובר בסיפור טיפוסי: תינוקת שסבלה ממחלה ויראלית, שעליה 'התלבש' חיידק", אומר עו"ד ד"ר אבי רובינשטיין, שייצג את משפחתה בבית המשפט. "הסטאז'ר שבדק אותה בבית החולים כתב בהתחלה שמצבה סביר; מאוחר יותר המילה סביר נמחקה ומישהו כתב בינוני. גם הוא וגם הרופאה הצעירה שבדקה אותה לא התרשמו שהילדה חולה במיוחד, למרות שהאחות שערכה לה בדיקת שתן אמרה להורים במפורש: לא פגשתי מעולם תינוקת שלא צורחת בזמן שאני מכניסה לה קטטר".
היא כמובן צדקה.
"זה מקרה שצועק 'געוואלד'. כל רופא ילדים שהיה שומע עליו היה מתחלחל. קרה, קרה. בואו, תגמרו את הסיפור יפה. פצו את המשפחה ובקשו סליחה. במקום זה, מביאים מומחה רציני למחלות זיהומיות, שאומר מה אתם רוצים, רק ארבעה אחוזים מהתינוקות שסובלים מחום כזה יש להם חיידק בדם. מהעובדה שהתינוקת הייתה אפתית לחלוטין הוא כמובן התעלם".
הוא שכח את מה שלמד, או יותר נכון את מה שהוא עצמו מלמד בבית הספר לרפואה?
"מדובר באדם רציני, רופא מעולה. אני מאוד מעריך אותו ומפנה אליו חולים בעצמי. אבל ברגע שרופאים צריכים להגן על חבריהם למקצוע, הם הפכים את עורם. כשרופא כזה נדרש להגן על חבריו בבית המשפט, הוא יהפוך לאדם אחר לגמרי. הוא יאמר שעכשיו לילה, גם אם השמש זורחת בחוץ".
בספר שכתבת אתה מכנה אותם "רופאים שמעידים מאבדים את המצפון האנושי". איך אתה מסביר את זה?
"אני לא פסיכולוג דגול, אבל אני נתקל בזה המון. כל פעם זה מפעים אותי מחדש, איך רופאים מסוגלים להמציא עובדות על מנת להגן על הקהילה שהם חברים בה".
וכשאתם צריכים לגייס עדי הגנה, יש מי שמוכן להגן על מי שנפגע במהלך טיפול רפואי?
"יש לנו קושי עצום לגייס עדים. רופאים פוחדים, אומרים לי, 'נתתי פעם-פעמיים עדות, מחרימים אותי בכינוסים, אף אחד לא מדבר איתי'. יש איגודים מקצועיים שמכסחים אותם. את מי שמעוניין לתבוע אני מזהיר מראש: זה לא פיקניק. פה תהיה מלחמת עולם'".
כמי שחווה על בשרו את שני צידי המתרס, רובינשטיין לא מדבר באוויר. ב-20 השנים האחרונות הוא אומנם עורך דין שמתמחה ברשלנות רפואית, תחום המייצג את מי שנפגע במהלך טיפול רפואי, אבל לפני כן עבד כנוירוכירורג (מנתח מוח) בכיר בעצמו. עכשיו זוכות חלק מהדרמות האנושיות שבהן נתקל, שרובן עונות יותר להגדרה טרגדיות, לצאת לאור בספר חדש פרי עטו שנקרא "הניתוח הצליח, הרופא מת – רשלנות רפואית ותוצאותיה" (הוצאת מטר).
בספר מגולל רובינשטיין עשרות סיפורים מחרידים ובלתי נתפסים של נפגעי רשלנות רפואית. אנשים רגילים, בהם תינוקות וילדים, שסבלו מבעיה רפואית, לעתים מינורית או זניחה, ונפגעו באופן קשה במהלך האבחון או הטיפול בה. חלקם מתו. אחרים נותרו נכים קשים, סיעודיים, תלויים לנצח באחרים על מנת לשרוד, חיים חיי סבל חסרי תוחלת ומשמעות. חלק מהטעויות הללו נעשו בחוסר מקצועיות אך בתום לב; אחרות מהוות זלזול קיצוני בהנחיות הרפואיות והבטיחותיות המקובלות; כמעט כולן עומדות בניגוד לשכל הישר ולשיקול הדעת הרפואי והאנושי הבסיסי.
קחו לדוגמה את סיפורה של סיגל בת ה-17, תלמידת כיתה י"א, שסבלה מהקאות חוזרות וירדה עשרה קילו ממשקלה. בבית החולים סברו תחילה שייתכן שהיא סובלת מחסימה בדרכי העיכול, אולם לאחר שגילו ממצאים מסוימים בבדיקת השתן שלה הסיקו שיש לה בעיה פסיכיאטרית ולכן היא מרעיבה את עצמה.
לאחר אשפוז בן שבוע שלא הניב כל ממצאים שהסבירו את הבעיה, הלכה סיגל ונחלשה. האחות במשמרת בוקר ציינה בדוח הסיעודי כי לדברי אמה היא חשה רע מאוד, עם נטייה להתעלפות, "רואה שחור בעיניים" ונתמכת בקיר ובמיטה על מנת לעמוד. למרות זאת, הרופאים לא סברו שיש צורך להתייעץ עם מומחה לתזונה לגבי מצבה. ניסיונות חוזרים להזין אותה כשלו. סיגל הקיאה כל מה שנכנס לפיה. הם זימנו יועץ פסיכיאטרי אך הוא לא גילה דבר. בימים הבאים נאלץ אביה של סיגל לשאת את בתו החלשה על הידיים כשביקשה ללכת לשירותים. למרות מצבה הקשה, החליטו הרופאים לשחרר אותה והיא נשלחה לביתה על כיסא גלגלים, תוך המלצה להתייעץ עם פסיכיאטר לילדים ולנוער.
למחרת, הביאו אותה הוריה לבית חולים לילדים במרכז הארץ. הרופא שבדק אותה קבע כי היא לא מסוגלת לעמוד לבד על רגליה. בדיקת סי-טי מוח דחופה שנערכה לה הדגימה סימני נפיחות בגזע המוח. כשנשקלה גילו הוריה כי היא איבדה 25 קילו ממשקל גופה. ביום השלישי לאשפוזה הבחין אביה כי היא מבולבלת וסובלת מפגיעה בזיכרון. כשהתריע, מודאג, על ההחמרה במצבה של בתו באוזניי הרופא התורן, נענה: "סיגל עייפה".
הסיפור נמשך ונמשך. סיגל הורדמה והונשמה מבלי שזוהה הגורם למצבה. בדיקת MRI שנערכה לה גילתה ממצא לא ברור בגזע המוח. בהמלצת רב, פנו הוריה למנהל מכון MRI בבית חולים אחר, ששמע את סיפורה וקבע מיד כי סיגל סובלת ממחסור בוויטמין B1, אותו ויטמין שגרם לפגיעה בילדי רמדיה. הפרופסור צילצל מיד למחלקה והורה להם לתת לה זריקת תיאמין, הוויטמין החסר. במצב של חסר כזה, כל דקה קריטית כדי למזער את הפגיעה. אולם רק למחרת בשעה עשר בבוקר הוא ניתן לה בפועל. עם מתן הוויטמין החיוני החל שיפור מהיר במצבה, אולם בשל האיחור במתן הטיפול הפשוט והזמין כל כך, נותרה הנערה נכה קשה: היא סובלת מירידה חדה בזיכרון וכמעט אינה רואה.
"נערה יפהפייה, צעירה, נשארה עיוורת בגלל שטות", מסכם רובינשטיין בצער. התיק הסתיים בפשרה שיזם בית המשפט, על פיה שילם בית החולים יותר מחמישה וחצי מיליון שקל לסיגל, נוסף על תגמולי הביטוח הלאומי, בסך כשלושה מיליון שקל נוספים.
תיק מזעזע אחר שבו טיפל עסק במותה של אישה בריאה בת 39, אם לשני ילדים, שאושפזה במחלקה פנימית בגלל זיהום שכיח במעיים, שהתבטא בכאבי בטן ובשלשולים. רגע לפני ששוחררה לביתה, נלקחה האישה לבדיקת סי-טי של החזה, המיועדת לחולים שסובלים מקוצר נשימה, תסמין ממנו לא סבלה כלל. בתחילת הבדיקה הוזרק לה חומר ניגוד, אליו פיתחה אלרגיה חמורה ונחנקה למוות בחדר הטיפולים.
"היא לא הבינה למה לקחו אותה, אבל לא סירבה”, מספר רובינשטיין, “לדעתי פשוט החליפו אותה בחולה אחרת בעלת אותו שם. גם באלרגיה החמורה שפיתחה לא טיפלו כמו שצריך. לא נתנו לה אדרנלין, שחייבים לתת במקרה כזה. יכלו להציל אותה".
במקרה אחר שמתואר בספר, נאלצו הרופאים לכרות את רגלה של נערה שסבלה מגידול שפיר אשר "ישב" על עורק שהזין את הרגל בדם. למרות שבמקרה כזה נהוג לערב כירורג כלי דם, שיבצע את ההפרדה בין כלי הדם הנוטים לדמם בבטחה, הדבר לא נעשה. העורק החיוני נחתך בניתוח, דימם והרגל נקטעה מתחת לברך. "היה כאן אגו בשמיים שגבל בחוסר מקצועיות", אומר רובינשטיין.
בתי החולים לפחות ביקשו סליחה על הטעויות האיומות האלה?
"הם לא יודעים לבקש סליחה. זה חלק מהעניין. הלקוחות שבאים אלינו אומרים לי, 'אף אחד לא התקשר, אף אחד לא קרא לנו, אף אחד לא התנצל'. אדם, קשה לו להודות בטעות, ודאי כשמדובר ברופא שחושב על הביטוח המקצועי שלו. יש את הדיסוננס הזה של ההדחקה. אתה אומר, 'החולה היה חולה מדי, מה שלא הייתי עושה כבר לא הייתי עוזר'. ממציאים כל מיני אמיתות בשביל להמשיך לחיות.
הלקוחות באים אלינו מרים וכועסים. הם מבקשים שהרופא שביצע את הטעות לא ינתח או לא יעבוד יותר. אנחנו אומרים להם אנחנו יכולים להביא את הצ'ק, במקרה הטוב. שום דבר אחר לא יקרה'".
אם היו מתנצלים, זה אולי היה נגמר אחרת?
"יש לא מעט עבודות מארה"ב שמראות שכשיש התנצלויות הסכומים ירדו, וחלק מהתביעות בכלל בוטלו. יש כאלה שלא צריכים את הכסף אבל מטריף אותם שלא אומרים להם 'טעינו', אלא מעבירים את זה. במדינות רבות בארה"ב יש חוק התנצלות. אתה חייב להתנצל וזה לא פוגע בתביעה. גם פה היו לפני שמונה שנים הצעות לחוק דומה. משום מה זה לא המריא".
היו גם מקרים אחרים, שרופאים שטעו או התרשלו לקחו אחריות על הטעות שלהם?
"היה לנו מקרה אחד שלא אשכח. משפחה שהילד שלה הפך לצמח במהלך החדרת סיב אופטי לריאות. לו היה קם ממיטת חוליו הוא היה בחור לתפארת. זה קרה בהדסה, והמשפחה ביקשה שאסדר לה פגישה עם מנהל בית החולים, שהיה אז פרופ' זאב רוטשטיין. ישבנו בחדר הישיבות, ורוטשטיין פתח ואמר: 'אני מבקש סליחה בשם בית החולים. אני לא הייתי בהדסה באותו זמן, אבל אני מתנצל בשמם של הרופאים שטיפלו בו. אסור שיקרו מקרים כאלה'. בלי להיכנס בכלל לשאלת האחריות. ההורים קמו מיד והתחבקו איתו. כולם התחילו לבכות. זה המנהל הראשון שאני זוכר שביקש סליחה".
בעידן שבו קשה מאוד להשתיק מקרים כמו חילופי העובָּרים באסותא, היקף הרשלנות שמתרחשת בישראל הוא עדיין אחד הסודות השמורים ביותר של מערכת הבריאות. חיפוש במקורות המידע הקיימים מגלה נתונים דלים וסותרים, חלקם מדברים על מאות תביעות שמוגשות מדי שנה לבתי המשפט. אחרים על אלפים בודדים.
ב-2019 הוגשו בישראל 756 תביעות בגין רשלנות רפואית נגד בתי החולים של משרד הבריאות, לעומת 733 בשנת 2017. מנתונים שפורסמו באוגוסט האחרון ב"ידיעות אחרונות" עולה כי המקצוע הרפואי הנתבע ביותר הוא גינקולוגיה. על פי דוח של חברת הביטוח הממשלתית ענבל, המבטחת את בתי החולים של המדינה, 23 אחוז מתביעות הרשלנות הרפואית נגד בתי החולים בין השנים 2017 ל-2021 היו בנושא לידות, והסכומים ששולמו בגין תביעות אלה היו הגבוהים ביותר בתחום.
הסיבות המובילות לתביעות בארץ הן כשל אבחוני (20 אחוז), סיבוכים לאחר לידה (17 אחוז), סיבוכים בניתוחים (12 אחוז) ולידות של תינוקות עם מומים – תשעה אחוזים. 11 אחוז מכלל התביעות עסקו במחלקות לרפואה דחופה, שבעה אחוזים בנושא כירורגיה כללית, חמישה אחוזים במחלקות הפנימיות ושיעור דומה של תביעות במחלקות האורתופדיות. סכום הפיצויים שהועברו לכלל התובעים בשנת 2021 הגיע לשיא של 282 מיליון שקלים.
אבל השכיחות האמיתית של מקרים כאלה גבוהה, כמובן, בהרבה; מחקר שפורסם השנה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב קבע כי רשלנות רפואית היא סיבת המוות השלישית בשכיחותה באמריקה אחרי מחלות לב וסרטן. כלומר, אותה מערכת שמצילה מיליוני חיים בשנה, גם אחראית למותם של מאות אלפים.
"זו רעה חולה. קטסטרופה אמיתית. זה אולי לא קורה כל יום, בכל זאת רוב הפרוצדורות הרפואיות מסתיימות בשלום, אבל בוודאי אחת לשלושה ימים. אנשים צריכים לדעת שבית חולים הוא מקום מסוכן מאוד. שדה קרב. איפה שאתה לא מסתכל אורבות לך סכנות"
"אין נתונים על רשלנות רפואית בישראל", אומר רובינשטיין, "כי לא מפרסמים נתונים כאלה. בשנת 1976 פורסמה עבודה גדולה ב'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין', תחת הכותרת To err is human. לטעות זה אנושי. שם הראו שעד 98 אלף אנשים בשנה מתים בארה"ב מטעויות רפואיות. בזמנו, כשהנתון הזה פורסם, משרד הבריאות ערך חישוב וטען שבישראל מתים 2,000 איש בשנה בגלל טעויות בבתי החולים. בהמשך נטען שרק מזיהומים מתים 4,000 איש בשנה.
"לאורך השנים היו עוד עבודות, שהעלו ל-200 אלף, ולאחרונה ל-400 אלף. כלומר, לפי החישוב שנעשה אז בישראל, מדובר כרגע לכל הפחות על 8,000 איש בשנה, וזה בלי לקחת בחשבון את מה שקורה בתחום הזה בקהילה, ואת הנכים הקשים או הקלים כתוצאה מטעויות כאלה".
עד כמה זה באמת שכיח, מהתרשמותך? כל כמה זמן נפגע אדם בישראל מטעות רפואית?
"זו רעה חולה. קטסטרופה אמיתית. זה אולי לא קורה כל יום, בכל זאת רוב הפרוצדורות הרפואיות מסתיימות בשלום, אבל בוודאי אחת לשלושה ימים. אנשים צריכים לדעת שבית חולים הוא מקום מסוכן מאוד. שדה קרב. איפה שאתה לא מסתכל אורבות לך סכנות".
7 צפייה בגלריה
רעה חולה של בתי החולים הציבוריים כמו של הפרטיים. בית חולים אסותא בראשון לציון
(צילום: קובי קואנקס)
הגורם מספר אחת כיום לטעויות רפואיות, על פי רובינשטיין, הוא ריבוי הבדיקות והפרוצדורות הרפואיות, שבחלקן נעשות, לדבריו, שלא לצורך. "הסי-טי וה-MRI מראים דברים שלא נראו קודם, והממצאים האלה גוררים טיפולים שחלקם מיותרים".
תן דוגמה לטיפול מיותר כזה.
"בגלל הטכנולוגיה, אנשים לא מסוגלים לחשוב שאם הם עושים ג'וגינג והברך כואבת להם - לא יסדרו להם את זה בשנייה. ובאמת עושים הדמיה ומגלים קרע של המיניסקוס. לחולה צעיר ניתוח אולי יעזור, אבל בגיל 55-50 אין שום הבדל בין טיפול שמרני לניתוחי. יש על זה ספרות מקצועית בלי סוף. ועדיין, תלכי לאסותא ולהרצליה ותראי את כל האורתופדים עושים ארתרוסקופיות ומיניסקטומי (בדיקות פולשניות של הברך וניתוחים להוצאת החלקים הפגועים - ש”ר) בלי סוף. אותו דבר עם כאבי גב. רפואת הבדיקות הזו מביאה לתוצאות הרות אסון".
זה כתוצאה מִבֶּצע כסף? מרצון לייצר עוד ועוד הכנסות?
"אני יכול לתת לך דוגמאות מכאן ועד הודעה חדשה שמנתחים כדי לגהץ את הוויזה. אבל זה קורה לא רק בבתי החולים הפרטיים. גם במחלקות ציבוריות מנתחים שלא לצורך כי המחלקה צריכה להראות שהיא פעילה. רוצים לעבוד, המחלקה צריכה לנתח. זה גם מכניס, כמובן, כסף מהקופות”.
מה לגבי החולים? הם לא יודעים שהם עוברים ניתוחים לא הכרחיים? לא מחפשים אלטרנטיבות פחות מסוכנות?
"הרשלנות הרפואית המודרנית היא הניתוחים המיותרים. אנשים סתם הולכים לניתוחים. כואב הגב - עושים סי-טי. למי אין שינויים ניווניים? במקרה הטוב, אם הוא לא חמדן מדי, הרופא ירשום טיפול שמרני. אם אין כאב ברגל - אין אינדיקציה לנתח, אבל הבן אדם רוצה ניתוח. יש לנו מטופל שמת על השולחן מדימום. פתחו עורק והרגו אותו. הוא לא היה צריך ניתוח מלכתחילה".
בשנים האחרונות נפתחו בכל המוסדות הרפואיים בארץ מחלקות לניהול סיכונים, שאמורות לזהות ולאתר כשלים או בעיות מערכתיות ואנושיות העלולות לפגוע בבטיחות החולה ולטפל בהן מבעוד מועד, לפני שהן גורמות לאסונות. אולם אלה, טוען רובינשטיין, הן רק עלה התאנה של המערכת.
"במקום לתקן את הדברים, הם עוסקים בעיקר בכיבוי שריפות שכבר קרו, יושבים עם הרופאים וממלאים איתם טפסים, מלמדים אותם לחפף את העובדות כהכנה לתביעה הנרקמת", הוא מאשים. "אפילו במשרד הבריאות אין משהו שתופס את השור בקרניו. הם לא עושים את העבודה שלשמה הוקמו. הכול במסגרת הכסת"ח".
מה היו צריכים לעשות, שהם לא עושים?
"אתן לך דוגמה שקרתה. בשנות ה-90 המרדימים בארה"ב חקרו את עצמם. לקחו 5,000 תביעות ובדקו על מה תובעים אותם. הם ראו ששליש מהמקרים נגמרים במוות או בנזק מוחי. בעקבות העבודה הזו שיכללו מאוד את הניטור של החולה בחדרי ניתוח, והתמותה ירדה. חלק גדול מהטעויות חוזרות על עצמן בכל מקום. זה לא שכל אחד צריך להמציא את הגלגל. אבל בישראל, אם יש קטסטרופה בחדר לידה בבילינסון, במאיר, ששייך לאותה קופה, לא יידעו מזה. אני כבר לא מדבר על שיבא. זה ידוע שהלימוד הטוב ביותר הוא ממקרים שקרו. אבל הדבר לא נעשה".
אחד המקרים הקשים שהוא מתאר בספר הוא של חולה שעבר בדיקת קולונוסקופיה, לגילוי של מחלות בדרכי העיכול, תחת טשטוש באמצעות תרופה שנמצאת בשימוש נרחב מאוד, בשם פרופופול. בשעתו הרופאים המרדימים בישראל ניהלו מאבק לשימוש בתרופה היעילה הזו רק תחת השגחת רופא מרדים, בטענה שללא השגחה מספקת החולים עלולים לגלוש ממצב של טשטוש להרדמה עמוקה ולהפסיק לנשום, אולם מומחי הגסטרו, שמשתמשים בה לפרוצדורות קטנות ונפוצות מאוד בקהילה, טענו כי אין מספיק מרדימים שינכחו בכל פעולה כזו, וניצחו. התרופה משמשת כיום כמעט בכל בדיקה או טיפול שדורשים טשטוש, כלומר הרדמה קלה.
"נתנו לו פרופופול, למרות שהיה ידוע שהוא שמן ויש לו עבר של דום נשימה, מה שמציב אותו בסיכון לפתח סיבוכים כתוצאה מההרדמה", מספר רובינשטיין. "זו תרופת פלא. אבל בארה"ב ובהדסה לא מרשים לתת אותה בלי מרדים, כי אחת לאלפי מקרים החולה מפסיק לנשום והרופא שמבצע את הבדיקה עלול לפספס את זה כי הוא מרוכז במסך, והחדר חשוך. למרות שמחברים אותך למד חמצן בדם, שאמור להתריע במקרה כזה, מישהו צריך להשגיח שהמדדים תקינים. החולה שלנו הפסיק לנשום בלי שאיש שם לב, ובהמשך נפטר. הסיבוכים של התרופה לא שכיחים, אבל אנחנו כבר ראינו שלושה מקרים כאלה. המכונים האלה עובדים בשיטת הסרט הנע".
"בתי החולים", טוען רובינשטיין, "לא ממהרים לטפל במוקדי הבעיות הסדרתיות, המוכרות למערכת, שעלולות לפגוע בשלומם של החולים, מאינטרסים כלכליים טהורים. כבר כמה שנים שבתי החולים הממשלתיים עושים ביטוח רק לצורכי קטסטרופות. זה אומר שכל פיצוי בתביעה או בהסכם פשרה עם חולים שנפגעו יוצא ישירות מתקציב בית החולים. ענבל, חברת הביטוח הממשלתית, מממנת רק את הוצאות ההגנה. לכן, בתכלס, כשבאים לשלם לחולה או לבני משפחתו, הצ'ק יוצא מתקציב בית החולים. זה גורם לכך שהמנהלים אומרים לעורכי הדין שלהם לחתוך את הפיצוי המומלץ לחצי או לשליש מהסכום המקורי, או שישברו את הראש וינהלו את התיק בבית המשפט, מתוך מחשבה שזה הליך שייקח שנים, ויקרה כנראה בתקופה של המנהל הבא. אנשי הממסד מציגים את זה כאילו לצורך הפיצוי הם ייאלצו לשתות את התרופות של החולים או המכשור, כי הכול יוצא מאותה קופה. גם זה גורר את הרופאים לכזב בתצהירים ולמרוח".
פרה קדושה נוספת שרובינשטיין יוצא נגדה בגלוי הוא תופעת היועצים הרפואיים החרדים, שקובעים לאילו רופאים יפנו המאמינים שלהם ובחלק מהמקרים אף קובעים בעצמם את האבחנה ואת הטיפול הנחוץ לה. למרות הטענות הקשות נגד חלק מהיועצים האלה במגזר הרפואי, איש לא ממהר להסתכסך איתם כי הם אלה שעל פיהם יישק דבר - לאילו רופאים יפנו החולים מהמגזר החרדי, ולאילו לא.
"בייחוד במצבים חריפים, החולה צריך לדעת לשאול את הרופא: 'דוקטור, מה זה יכול עוד להיות?'. לפקפק. לומר בלי בושה: 'אולי תתייעץ?' אתם רואים שיקיר שלכם לא במצב טוב? תזמינו מומחה משלכם. אם אחרי ניתוח בטן יש ירידה בלחץ הדם והחולה מזיע וצועק מכאבים - תיכנסו לרופאים ולאחיות ותעשו מהומה. שיעיפו אתכם בכוח"
"אין ספק שחלק מהם רכשו מיומנויות ויודעים על מה הם מדברים", אומר רובינשטיין. "כל אחד שיפתח את הספרים וישנן את מה שכתוב בהם, ילמד. זה לא בשמיים. אבל לחלקם עלה השתן לראש והם הפכו מיועצים לאוטוריטות שנותנות את הפתרון הרפואי. החולה ובני משפחתו מאמינים ברב יותר מאשר ברופא שמטפל בהם. זו כבר שערורייה. אתה לא יכול לומר לאישה 'תורידי את השד' בלי שבדקת אותה, רק על סמך ממוגרפיה. אם יש מצב חירום - צנתור לב או מוח, לידה קיסרית – תגידו לחסידים שלכם שיקשיבו לרופאים, ולא יחפשו אתכם לעצה, כי אלה דיני נפשות".
יש לך עצה למי שזקוק לטיפול רפואי, איך לצאת ממנו בשלום?
"בייחוד במצבים חריפים, החולה צריך לדעת לשאול את הרופא: 'דוקטור, מה זה יכול עוד להיות?'. לפקפק. לומר בלי בושה: 'אולי תתייעץ?'. אני תמיד שואל את הרופא: מה הוותק שלך, אתה מתמחה או מומחה, כמה שנים אתה מתמחה? אולי כדאי להתייעץ עם מומחה אחר? אני גם חושב שצריך להקליט את הרופאים. אנשים לא קולטים כשהם בלחץ. עדיף לקבל את המידע בבית, בנחת. ועוד דבר: אתם רואים שיקיר שלכם לא במצב טוב? תזמינו מומחה משלכם. אם אחרי ניתוח בטן יש ירידה בלחץ הדם והחולה מזיע וצועק מכאבים - תיכנסו לרופאים ולאחיות ותעשו מהומה. שיעיפו אתכם בכוח".
כאמור, לפני שעשה את הבלתי נסלח וערק למחנה האויב, הגשים רובינשטיין, אחיו הצעיר של שופט בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה בדימוס אליקים רובינשטיין, את חלום האם הפולנייה ולמד רפואה. הוא התמחה בנוירוכירורגיה ועבד, בין השאר, בקנדה, בניו-יורק ובדרום-אפריקה. "כל אותן שנים הייתי שרוי במאבקים קשים", הוא כותב בספרו. "מצד אחד, אהבתי מאוד את המקצוע ואת החולים שטיפלתי בהם; מצד שני, נחשפתי לבעיות קשות במערכת, עד כי הרגשתי שאני מוצא בה פחות ופחות את מקומי... גיליתי עד כמה העבודה הרפואית רוויה בפוליטיקה פנימית ובמלחמות אגו המתנהלות על גבו של החולה. ביום אחד של כעס ושל ויכוחים גמלה בליבי ההחלטה ללמוד משפטים ולפעול נגד מקרים של רשלנות רפואית".
חצית את הקווים וצעדת בבטחה אל האויב הגדול ביותר – האנשים שרודפים אותך ואת החברים שלך.
"השיטה ההיררכית, שבה המנהל קובע הכול, גמרה אותי. לא יכולתי לחיות איתה לא כי אני מתקשה לקבל מרות, אלא בגלל עוולות שראיתי. רוב הרופאים לא מכירים את הספר. הם לא לומדים רפואה, הם לומדים לבחינות. אבל האגו שלהם מפריע להם להתייעץ או לשלוח למומחה טוב מהם. אם אין לכם את הניסיון הנדרש לעשות ניתוח מסוים - תגידו לחולה. אם יש מישהו טוב מכם בארץ, תשלחו אליו. ואם אין ניסיון בארץ תגידו לו בגלוי: סע לחו"ל".
למרות שפשט את החלוק הלבן כבר מזמן, במשרד שלו הוא מכונה עד היום "דוקטור". עשרות שנים של עיסוק באסונות רפואיים נותנות בו את אותותיהן. "כשהילדים שלי, שהם כבר גדולים, הלכו לקולונוסקופיה, נכנסתי איתם לחדר הבדיקה להשגיח על המוניטור. העבודה הזו שרטה אותי".
ובכל זאת, אתה אומר בעצמך: במקום שאנשים עובדים תמיד יקרו טעויות. אתה מאמין שמשהו מהותי יכול להשתנות בתחום הזה? שלעבודה שלך יש ייעוד?
"הרשלנות הרפואית היא מגפה מתמשכת, לא משבר נקודתי. ולמרות זאת, לא שמים עליה ולא נערכים אליה. בקליפורניה, מתוך עשרות אלפי ניתוחים, בחמישה החליפו את החולה שנותח, ב-31 ניתחו בטעות את האיבר הזוגי הלא-נכון. אלה טעויות שניתן היה להימנע מהן. הרופאים לומדים מטעויות בזכות התביעות, והתרומה של התביעות האלה לבטיחות החולה לא תסולא בפז. לתת פיצוי לאנשים זו לא בושה. צריך לעשות צדק עם מי שניזוק".
