"רועי היה אמור בכלל למות, כלומר היה מי שסבר שהוא כבר מת, בלילה ההוא בג'נין. לא מות גיבורים הירואי אלא מוות מהסוג המיותר כל כך, מאש של חבר לכוח. צירוף של נסיבות ושל שילוב בין כוחות חיצוניים, עליונים ופנימיים השאיר אותו כאן איתנו, ומאז התחילו החיים האחרים, חיים בכיסא גלגלים. מאז החל הקרב שאחרי הקרב: לנשום, לשבת, להקים משפחה, לשחק כדורסל, לשנות את העולם", כך נכתב על עטיפת ספרו הנפלא של רועי בן טולילה: "מגובה הלב- הקרב שאחרי הקרב", המספר את סיפור הפציעה והשיקום, הכאב והתקומה.
רועי הוא האורח שלי בפרק החדש בפודקאסט, לשיחה מרגשת במיוחד על הסיפור האישי שלו, אבל הוא גם תמצית של הסיפור על הישראליות היפה והכואבת. מצטלבת בסיפור הזה גבורה הירואית של יחידי סגולה, לוחמים ללא חת, וגם גבורה עילאית - גבורת היומיום, זו הנמדדת בצעד הכי קטן, וביכולת לשמור בכל יום על עוד טיפה של תקווה, במסע המפרך של השיקום, החזרה לחיים והבנייה מחדש של חיים מלאים ומשמעותיים אחרי פציעה ואובדן. האזינו לשיחתנו:
לעוד טורים של שירלי יובל-יאיר:
לכל הטורים של שירלי יובל-יאיר - לחצו כאן
פציעה באמצע החיים
נתחיל מהיום - בשנת 2023. בן טולילה הוא בן 42, הוא נשוי למאיה, ויחד הם מגדלים ארבעה ילדים. הוא יועץ ארגוני העוסק בפיתוח מנהיגות ובחינוך, והוא שחקן כדורסל פראלימפי, ששיחק שנים בנבחרת ישראל לכדורסל בכיסאות גלגלים. הוא אבא שמשחק עם הילדים שלו כדורגל בדרך מיוחדת, ולוקח אותם לטיולים ולסופר. הוא חי חיים מלאים באנשים, בעשייה משמעותית ובהודיה. חיים מלאים בחיים.
אבל 20 שנה אחורנית, בלילה אחד, הוא איבד כמעט הכול, והיה צריך ללמוד לטפס לאט-לאט חזרה לחיים. בשנת 2004 רועי היה בחור צעיר, בריא חזק אמיץ ואחראי, מלח ופלפל הארץ. הוא שירת אז כלוחם בצה"ל מפקד צוות וסגן מפקד פלוגה ביחידת מגלן. ובלילה ההוא הוביל כמפקד את הצוות שלו לעוד אחד מהמבצעים המורכבים של לכידת מחבלים, שהם היו מורגלים בהם באותה תקופה של האינתיפאדה השנייה. באותו לילה, נפצע אנושות מירי כוחותינו.
השנים הראשונות אחרי הפציעה היו קשות מאוד. "אחד הקשיים הגדולים ביותר בפציעה באמצע החיים", הוא כותב בספר, "זה שאתה נאלץ לעשות את הדברים שלא מזמן עשית, רק שכעת נכפה עליך לעשותם כשאתה בכיסא גלגלים. העולם הוא אותו עולם, דבר לא השתנה בו, זה רק אתה שנעשית מוגבל. המדרגות לבית שבו גדלת נשארו באותו אורך ובאותו שיפוע, אבל כעת אינך יכול לעלות באמצעותן. הקפה ניצב במקומו על אותו מדף, רק שאתה כבר אינך מסוגל להגיע אליו".
ומעבר להתמודדויות הגופניות, שהשיתוק הציב בפניו, היה אז גם שיתוק אחר. זה שקשור לשתיקה. ליכולת לספר את הסיפור שלך.
"ימים ראשונים של ינואר 2006, שנתיים אחרי שנפצעתי ואני עדיין מתבוסס בשתיקה שאוחזת בי כל אימת שאני נשאל מה הסיפור שלי, זוהר, חייל שלי לשעבר, מתקשר", הוא מספר. זוהר מדריך קבוצה של בני נוער מקבוצת תגלית שמגיעים לביקור בארץ ומבקש מרועי שיפגוש אותם, כדי להציג להם "פנים שונות של ישראל".
"אי אפשר לסרב לבקשה של חייל שלך לשעבר", כותב רועי, "זו פשוט לא אפשרות. מדובר בקשר דם", הוא מוסיף ומסכים להזמנה. אבל ערב לפני המפגש הוא מתחרט, ומצלצל לזוהר. "אולי נכון יותר שנחשוב יחד ושייפגשו עם גיבור אמיתי? הוא מסביר את החרטה". התשובה של זוהר משנה את עולמו הפנימי של רועי ומהדהדת בראשו עד היום, "הסיפור שלך הוא לא מה שקרה לך, אלא איך אתה מתמודד עם מה שקרה לך".
מאז אותה פגישה, הוא כותב את הסיפור שלו שוב ושוב, מוצא בו משמעות ופשר, מחזיר תנועה לאזורי הנפש המשותקים באמצעות המילים.
"רועי הוא בעיניי גיבור אמיתי של החיים. גיבור של חיות, של ניצחון ה"החיות" על האובדן, הדיכאון, והוויתור. הסיפור של רועי הוא סיפור על הגבורה של מי שמתגבר"
לעמוד איתן, בלי לקום על הרגליים
רועי התארח בפודקאסט לשיחה מרגשת במיוחד - על יכולת ההתגברות האנושית, על היכולת להבין שלמרות שלא תוכל לקום על הרגליים, אתה תוכל לעמוד בחזרה - עמידה נפשית, איתנה. על היכולת לא להיכנע לגורל שנגזר עליך אלא לבחור ייעוד לחייך, למצוא משמעות חדשה, ללדת ילדים, להרבות טוב בעולם.
רועי מספר לי בשיחה הזו על ההחלטה ששינתה את חייו ואיפשרה לו להמשיך הלאה, ההחלטה לסלוח לאדם שפגע בו פגיעה כל כך קשה, הוא מדבר גם על החשיבות של המילה "תודה" ועל היכולת להביע אותה. על האופן שבו ההשתתפות בקבוצת הכדורסל בכיסאות גלגלים בבית הלוחם, איפשרה לו למצוא תשוקות חדשות, ולגלות גיבורים חדשים סביבו, כאלה שימשכו אותו למעלה.
רועי הוא בעיניי גיבור אמיתי של החיים. גיבור של חיות, של ניצחון ה"החיות" על האובדן, הדיכאון והוויתור. הסיפור של רועי הוא סיפור על הגבורה של מי שמתגבר.
בסיפור הזה שזורים סיפורים של אנשים נוספים, של הרופא שהציל אותו כשהחליט להתעקש על חייו ולבצע ניתוח מסוכן בשטח בג'נין, בניגוד להנחיות וגם לסיכויים, זה סיפור של הטייסים במסוק החילוץ שהחליטו גם הם להתעלם מההודעות בקשר על כך שה"הפצוע כנראה כבר לא חי". זה סיפור על האופן שבו הגורלות שלנו במדינה הזו מעורבבים וכרוכים כל כך זה בזה. שיחה על החיבור הבלתי נפרד שיש בין שמחה לעצב, בחיים שלנו, על עובדתם היותם רגשות משלימים, שתמיד גרים ביחד, זה לצד זה.
הפרק הזה עולה בשבוע הכי דחוס לנפש הישראלית, בשבוע הזה שבו נצמדים יחד אירועי יום הזיכרון וחגיגות יום העצמאות, הכאב הבלתי נסבל, המחיר והאובדנים, לצד הזכייה בעצמאות, השמחה על הבית שבנינו כאן, השואה והתקומה, כמעט יד ביד.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
