הקורונה גילתה לנו ממד חדש שיש לו יתרונות רבים, היכולת להיפגש מרחוק באמצעות תוכנה פשוטה שהפכה לשגורה בחיינו - הזום. בתקופה שבה היינו צריכים להסתגל לאורח חיים שונה ממה שהכרנו עד כה ולהתכנס בתוך הבתים, הזום הפך לכלי יעיל, נוח (לפרקים) וחשוב בחינוך, בעבודה וגם במסגרות הטיפוליות.
ליטל מיילר, בת 39, גרה בתאשור (מושב סמוך לנתיבות שבנגב) ועובדת בשתי עבודות. לפני שנה וחצי, תוך כדי התפשטות הקורונה, היא ילדה את בנה ולאחר חמישה חודשים חזרה לעבודה ולמרוץ החיים. "זה קרה תוך כדי סערת הסגרים והביא איתו המון מתח - הורות חדשה, דיכאון אחרי לידה, היו הרבה שינויים בחיים שלי. אחרי שנה החלטתי שאני רוצה לעבד את הלידה".
קראו עוד:
ליטל חיפשה מטפלת מתאימה ומצאה אותה דווקא ביישוב בדרום הרחוק מאוד. כשהמטפלת הציעה לה לעבור את הטיפול בזום, היא קפצה על המציאה. "בתור מנחת קבוצות הכרתי את הזום והבנתי שזה כלי מופלא שיכול לחולל מהפכות. זה היה הרבה יותר נוח. קבענו בשעות שנוחות לנו, אחרי שהילדים ישנים, כשאפשר לייצר מרחב שקט ואינטימי באחריות המטפל אבל גם המטופל. הרגשתי שהטיפול יצר אינטימיות. הכול היה קרוב יותר".
כמי שעברה טיפולים קודם לכן פנים אל פנים בקליניקות שונות, המעבר לזום הרגיש לליטל טבעי: "הרגשתי ממש אותו הדבר מבחינת הטיפול עצמו, כשבזום הזמנים יותר מאפשרים. כאמא טרייה ומניקה, שלחוצה להגיע לילד שלה, את יוצאת לשעה ולא יותר. בקליניקות, מטיפול של 45 דקות או שעה זה הופך למשימה של שלוש שעות, עד שמגיעים ומוצאים חניה, ופה זה הרבה יותר קל ונוח.
"למי שגר בפריפריה הזום מאפשר נגישות גבוהה יותר לשירותים. לפעמים המטפל הטוב נמצא במרכז וגם מבחינת עלויות, זה הופך את זה לסביר יותר כי לפעמים בזום העלות נמוכה יותר. צריך לתרגל את החוויה של טיפול בזום. אצלי היא מתורגלת בגלל שאני מנחה קבוצות בזום. קיימתי פגישות בזום וידעתי שאני יכולה לעשות את זה בצורה אינטימית. התאהבתי בדרך הזאת", אומרת ליטל. בימים אלו היא מתחילה תהליך טיפולי נוסף וכבר הבהירה למטפל שהמפגשים יהיו רק בזום "זה חוסך לי זמן וממוקד מטרה".
"אתה מגיע לאינטימיות עם מטופלים בניע של עפעף והרמת גבה"
ד"ר מור פורבין, פסיכיאטר, מומחה ייחודי לטיפול בבעיות קשב וריכוז אצל מבוגרים, מספר שסגר את הקליניקה שלו בתל אביב ועבר לטפל אך ורק בזום. "כרגע אני מקבל רק בזום, עד כדי כך אני מאמין ונהנה מכך וחושב שזו שיטת טיפול טובה לא פחות מפנים אל פנים. החלטתי לא לחזור לקליניקה ואין לי מטופל אחד שהפסיק את הטיפול בגלל זה. הטיפול הרבה יותר נגיש לאנשים שבאים מכל הארץ, כי אין את הסרבול הזה בהגעה לקליניקה. בעיני, המעבר הזה מקדם את הרפואה, לאור העובדה שרופאים בתחומי מקצועיות ייחודיים כמוני פתאום הופכים לנגישים. גם עבורי. במקום לנסוע שעה לקליניקה מהמקום בו אני גר, בפרדס חנה, הזום מאפשר לי לטפל ביותר אנשים. זה מקל מאוד על החיים. המון סוגיות שהיו מאוד מטרידות עבורי נעלמות ואז אני יותר פנוי ליותר טיפולים, או קצת לעצמי אפילו".
זמן הוא אכן מצרך יקר, כפי שמציין ד"ר פורבין. הוא החל לטפל דרך האינטרנט הרבה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו וכפתה עלינו את המפגשים מול המסכים. "הקורונה מצאה אותי מוכן מאוד. יש הרבה אנשים ברילוקיישן, סטודנטים בחו"ל, אנשים ממשרד החוץ שיש להם צורך בטיפול פסיכולוגי בשפת האם. הקורונה, כמו בהרבה דברים, היא קטליזטור מאוד משמעותי. העולם מתקדם והדרישות והצרכים מתקדמים. הקשר הטיפולי שנרקם ביני לבין המטופל לא נפגם בגלל הזום. אם אפשר לקבל את אותו שירות ולחסוך שעתיים או שלוש בשבוע – תכפילו את זה בימים ושנים ותקבלו המון זמן פנוי שאפשר לנצל להתפתחות אישית ולדברים אחרים".
לדבריו נוצרת בועה טיפולית, מרחב בין מטפל למטופל שהוא מחוץ לזמן ומאפשר לקשר לצמוח, כשרוב הטיפול לא נעשה בכלל בחדר הטיפולים אלא בין הפגישות. "אני חושב על המטופלים והם חושבים על דברים שהיו במהלך הפגישה והדבר הזה לא נפגע מן הסתם בטיפול בזום, אלא להיפך. לעיתים המסגור של האדם שמולי במסך יוצר קרבה באופן מפתיע. אתה לומד לסמוך על דברים אחרים שמבטלים את הצורך בלראות את הגוף. אתה מגיע לאינטימיות עם מטופלים בניע של עפעף והרמת גבה, כל אלו אוטומטית נכנסים למסגור שלי כמטפל. מהניסיון שלי, אחרי דקה וחצי גם המטופל וגם אני שוכחים בכלל שאנחנו בפורמט כזה".
כדי ליצור את האווירה הטיפולית המתאימה, ד"ר פורבין מסביר שיש לעבוד לפי כללים והנחיות. "אני מקפיד לחקות כמה שאפשר את התנאים בקליניקה, במובן שאני מבקש שהטיפול לא יעשה עם הטלפון אלא במחשב, במקום שקט בבית עם חיבור אינטרנט חזק וטוב. כך אתה מבודד את כל המשתנים שיכולים להפריע ובסופו של יום אתה נמצא אחרי דקה או שתיים במסך מלא של מטופל או פלג גוף עליון. למטופלים חדשים אני שולח הנחיות במטרה שיגיעו למפגש כמו שמגיעים לקליניקה: להגיע לבוש, לא לעשן ולא לשתות אלכוהול. בגלל שאני מודע לפער באווירה והפורמט עלול לבלבל, העניין מאוד חשוב לי ולא פעם ולא פעמיים עצרתי או לא התחלתי טיפול כשהתנאים לא אפשרו זאת. המטרה היא ליצור את האווירה הטיפולית".
"למטופלים חדשים אני שולח הנחיות במטרה שיגיעו למפגש כמו שמגיעים לקליניקה: להגיע לבוש, לא לעשן ולא לשתות אלכוהול"
עם זאת, הוא מודה שהטיפול לא מתאים לכל אחד ולכל מצב. "כפסיכיאטר אני לא אטפל דרך הזום באובדנות פעילה, לא אטפל במכורים לסמים ואלכוהול או מצבי קיצון מסכני חיים, כי אני מאמין שבמצבים האלו הסיכון הוא גדול מדי ואני לא יכול לקחת אותו על עצמי כשאני עושה את זה ממרחק".
לדבריו, זו רק תחילתה של המהפכה. "אני אלך רחוק מאוד ועד פרויד, שבסוף המאה ה-19 טיפל במטופלים בהתכתבות. ההכרח הזה בפיזיות הוא משהו שאנחנו נתלים בו, אבל הוא זניח. אני מבין שזה לא מתאים לכל אחד וזה בסדר, אבל אני עם הפנים קדימה, ואני חושב שזו פלטפורמה שרק תגדל ותצמח ותביא רק טוב. כמובן עם הסתייגויות, שזה לא מתאים לכל המטופלים ולא לכל המטפלים ולא לפתולוגיות ולמצבי קיצון".
הטיפול מתחיל בדרך לקליניקה
קפיצה לשלב החדש באומנות הטיפול לא תמיד מקובלת על כולם, גם לא על כל המטפלים. אבריימי פרידמן, עובד סוציאלי ומנהל מרכז תמיכה למשפחות בעמותת "בית חם", שמעניקה סיוע לנפגעי נפש ופגיעות מיניות, אומר שניתן לטפל בשיטה זו בלית ברירה, כמו שהיה בתקופת הסגרים, אבל אסור שהיא תחליף את דרכי הטיפול המסורתיות. "הטיפול בזום לא מועדף עלינו מכמה סיבות: הרבה מטופלים לא מצליחים להביא את עצמם באופן מלא. אנחנו לא רואים את שפת הגוף המלאה, אלא רק את הראש. הם יכולים גם לחוש חשופים יתר על המידה גם בגלל הפונקציה של המצלמה הקרובה והרחוקה, ולפעמים יש תקלות כמו ששומעים בדיליי. בטיפול בילדים בכלל אין על מה לדבר, כי חסר לנו לראות אותם ולשחק איתם או לדבר איתם לפני. אבל גם בטיפול במבוגרים אנחנו לא מצליחים לראות את כל כולם, לא מוציאים אותם מאזור הנוחות שלהם".
מבחינתו, הטיפול מתחיל דווקא כשאדם מתכונן לפגישה בקליניקה ויוצא אליה. "יש משמעות טיפולית לעובדה שאדם יוצא לטפל בעצמו בטיפול נפשי, יוצא מהבית ומאזור הנוחות שלו. הוא נערך לפגישה, הוא עושה את הדרך. בנוסף, חלק משמעותי מההפרעה הנפשית מתפתח על בסיס של טראומה והרבה מהטראומות נמצאות בבית: יחסי הורים וילדים, בני זוג. כשאנחנו עושים זאת בזום, יכול להיות שאנחנו מנסים לייצר את המרחב הבטוח שלהם במקום הפגוע או במקום שהוא לא תמיד נוח".
פרידמן מציג זווית נוספת והיא המטפלים עצמם שצריכים לעיתים את המפגשים האישיים הללו. "גם אנחנו בני אדם ולעבור מזום לזום לא אידיאלי. כמה אנחנו יכולים לעבור ממסך למסך? מאז ומתמיד אנשים נפגשים. אנשים נמצאים בבריחה למסכים ורשתות החברתית והם לא אחד מול השני. יש מקרים חריגים, כמו כשהקורונה לא אפשרה לנו את זה, זו היתה ברירת מחדל מצוינת, אבל להגיד שזה הדבר הבא? אני רואה בזה בריחה מהדבר הנכון, אולי דרך למטפלים לעשות יותר טיפולים תוך פחות מאמץ".
ג'ודי פרחי, פסיכותרפיסטית קלינית מעל 30 שנה ומטפלת זוגית בנושאים של מעגלי חיים, משברי חיים חרדה, טראומות ודכאון מוסיפה שגם היא השתמשה בזום ובסקייפ עוד הרבה לפני הקורונה, כשעבדה עם ישראלים שעשו רילוקיישן. המפגש המחודש שלה עם המדיה בקורונה, פתח עבורה אפשרויות נוספות. "זה היה לא פשוט גם בשביל המטפלים וגם בשביל המטופלים. כשהצעתי את האפשרות לטפל בזום, חלק מהמטופלים הסכימו וחלק לא. אני תמיד מבקשת שההיכרות הראשונית תיעשה פנים אל פנים. יש הרבה מידע שהמטופל יכול לקלוט עליי ואני עליו כשאין מסך באמצע. לאחר מכן, כשזה מרגיש יותר נוח, בטוח ומוכר, ניתן לעבור למסך. יש מצבים שבהם אפשר לקפוץ ישר לזום, אם אני מרגישה שסיבת הפנייה לא מורכבת מדי".
פרחי גילתה לתדהמתה שפעמים רבות הטיפול נוח יותר ואיכות השיחות טובה ומעמיקה מהרגיל. "אולי כי כשיושבים במרחק של 20 ס"מ, למרות שיש מסך באמצע, זה ממש פנים מול פנים. בטיפול זוגי המסך למעשה מפוצל לשניים ודווקא יש משהו יותר רגוע בזה, אולי כי במדיה הזו יש פחות צורך להרים את הקול והשיחה יותר ממוקדת".
היא מספרת שיש לה מטופלים שלא היו מוכנים לעבור למדיה הזאת, או בשל קשיים טכנולוגיים או כי הרגישו לא בנוח, "שזה לא אמיתי, רחוק מדי ואין מגע אישי". פרחי מעידה כי חצי מהמטופלים שלה שמחו או היו מוכנים לנסות והיו כאלו שממש התנגדו לרעיון. "זה טוב למצבים מתמשכים. אם מישהו נמצא בחרדה וצריך טיפול SOS, אני אמליץ לו לבוא ואציע זום רק אם הוא לא יכול להגיע, כי זה עדיף מכלום. הוא יראה את הפנים שלי ואני יכולה לעזור לו עם הנשימות. זום הוא כלי נהדר במובן הזה שהוא יכול לעזור במצבים האלו. זו יכולה להיות קפיצה מאוד משמעותית במתודה של הטיפול".
בזום לא תמיד אפשר לשמור על גבולות הגזרה
ד"ר מרים פינק לביא, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת בריאות הנפש במחוז ירושלים של "לאומית שירותי בריאות", מוסיפה היבט חשוב נוסף בנושא: "הרבה פעמים אנחנו נוטים לחשוב שזום יהיה העתיד של הטיפול ושאפשר לעבור מטיפול בחדר, אחד על אחד, לטיפול מרחוק ושזה בעצם אותו הדבר. חשוב להבין את העוצמה של הכלי הזה וגם את החסרונות שלו. נחתנו לזום ולטיפול מרחוק ועשינו את זה כמו טיפול מקרוב, ואנחנו לא חושבים שבעצם אנחנו צריכים ללמוד את זה. כל איש מקצוע שעוסק בטיפול מרחוק חייב להתמקצע בתחום, להבין איך הוא שומר על בטיחות עם המטופל, באילו כלים הוא יכול להשתמש, להבין מה החסרונות".
כך למשל, ד"ר פינק לביא מסבירה שכשפסיכיאטר או מטפל בא לטפל בילד או מתבגר, הוא צריך ליצור איתו אמון, "אזור בטיחות שבו המטופל יודע שמה שהוא מספר נשאר בחדר. הרבה פעמים המדיום הדיגיטלי מאתגר את זה. לא תמיד אפשר לשמור על גבולות הגזרה. הרבה אנשים מגיעים עם המון חששות וסטיגמות, בוודאי במפגש הראשון, והמפגש מרחוק מקשה על הקשר הבלתי אמצעי. לעיתים, כשהטיפול נעשה מהבית, האדם לחוץ והשיחה הופכת להיות יותר טכנית, כמו שיחה עם חבר בטלפון. האם אנחנו יכולים להחליף את קשרי חברות שלנו לקשר טלפוני? אפשר להישאר בקשר עם אדם שנמצא בחו"ל, אבל יחסרו לנו כמה מרכיבים של תקשורת בלתי אמצעית", מסבירה ד"ר פינק לביא.
במיוחד היום, בזמן הקורנה והמשברים שמגיעים בעקבותיה, ד"ר פינק לביא מבקשת לשים לב לעוד נקודה חשובה. "אם ילד, נער או מבוגר סובלים מחרדה ובמהלכה הם התנתקו חברתית ומתקשים מאוד לצאת מהבית, הטיפול בזום, במקום להועיל, יכול לשמר את הבעיה. כשאני מבצעת סיטואציה טיפולית מרחוק והם יושבים בבית - יכול להיות שאם אני אמשיך את המצב הזה אני לא אאפשר להם יציאה. חלק מהטיפול הוא לצאת מהבית ולהקדיש לכך זמן, להצליח לצאת למטפל. אני יכולה לקבע חרדה אם לא אתעקש שיצא, ויכול להיות שאפספס אפשרות להיות חלק מתהליך השיקום וההחלמה".