"כמעט קפצתי משמחה כשאמרו לי שיש בשבילי מקום בהוספיס. אני יודעת שפה זה הבית האחרון שלי ואני לא מפחדת למות, כי זה יהיה כמו שאני הולכת לישון. זה לא שהורגים אותי אלא עוזרים לי לא לסבול מהכאבים העזים שהיו לי", מתארת אירינה קוברינסקי (62) שהגיעה להוספיס בשיבא לפני חודש וחצי. מאז היא כבר לא כאובה יותר ועטופה בשמיכת חמלה רכה ובאנושיות אין-קץ בידי צוות מקצועי רב-תחומי שיוצא מכליו להקל על 21 החולים הסופניים שמאכלסים את המקום וללוות כל אחד מהם בדרך לסוף חייו.
5 צפייה בגלריה
"אני יודעת שהפרידה ממני קשה להם". אירינה קוברינסקי ובעלה אנדריי בהוספיס שיבא תל השומר
(צילום: אביגיל עוזי)
בחדר שטוף השמש של קוברינסקי, נשואה לאנדריי ואמא לשני בנים ולבת של בעלה מנישואיו הקודמים, פגשנו אישה דעתנית, מודעת ומחויכת שמשדרת השלמה מוחלטת עם מצבה ומשתפת כמה תחנות בחייה: "כמעט עשר שנים הייתי כוח עזר ב'אחוזת ראשונים' בראשון לציון, עיר מגוריי, ואפילו קיבלתי תעודת עובדת מצטיינת". משם עברה לעבוד במחלקה פנימית בשיבא. כשפרצה הקורונה עבדה במחלקה ייעודית לטיפול בחולים אלו, "עד שבאחד הימים חברות שלי הבחינו בגולה שבלטה לי בצוואר משמאל". רופא מהמחלקה שאליו פנתה התרשם מהממצא והפנה אותה כבר למחרת לבדיקת כירורג ולביופסיה. בתוך חודש עברה הדמיות ובדיקות שונות שאיתרו את הממצא: סרטן השד (שלב 4) ושלוש גרורות סרטניות, מצב שאינו ניתן לניתוח.
"טופלתי בתרופות ביולוגיות כשהקושי שלי לא נובע מתופעות הלוואי אלא מהפסקת העבודה מחשש לחשיפה לזיהומים במחלקה הפנימית, אז עבדתי במשך שנתיים במכון הריאות, כשאני סובלת מבחילות ומחולשה". רופא תעסוקתי החליט שעליה להפסיק את עבודתה אבל היא סירבה להרים ידיים וחזרה להתנדב במכון הריאות. עשרה חודשי כימותרפיה החלישו אותה מאוד, "אבל עדיין הייתי על הרגליים ועזרתי לילדים ולנכדים שלי". הכאבים הבלתי נסבלים סימנו את נקודת ההכרעה שבה ניצח סרטן השד המפושט את המאבק נגדו. "אושפזתי בפנימית, שם לא הצליחו לשכך את הכאבים שלי ולמזלי התפנה מקום בהוספיס - שהפך לבית האחרון שלי".
אורלי יום-טוב גולן: "בעולם המודרני נלחמים במוות או מתעלמים ממנו, או מאריכים חיים ואילו כאן אנחנו נותנים לו מקום ובאים לקראתו בחרדת קודש"
מתנדב מעמותת משעול לחיים, עמותה המסייעת לחולים סופניים, הגשים לה משאלה לצאת לפארק ביום שמשי ולפגוש שם את כל משפחתה. אבל זו לא המתנה היחידה שמספק לה ההוספיס. היא נהנית גם ממגוון טיפולים משלימים. "הבעיה הכי קשה שלי היא התמודדות הבנים שלי עם מצבי. לבן הצעיר (38) קשה במיוחד. הוא חושב שנכנעתי. הגדול בן 41 משימתי, מגיע כל יום לבקר אותי ולפעמים מחליף את אנדריי בעלי וישן לידי בחדר. אני יודעת שהפרידה ממני קשה להם".
5 צפייה בגלריה
"אם איפשרתי פרידה נינוחה בלי סבל, זו מהות ההצלחה". אורלי יום-טוב גולן, מנהלת ההוספיס בשיבא
(צילום: אביגיל עוזי)
21 חדרי האשפוז ליחיד כוללים אופציית שינה לבן משפחה. חולה שמבקש יכול להכניס גם את הכלב המשפחתי. החדרים מצוידים בדלת נוספת אחורית, שפונה החוצה לגינה ירוקה ומטופחת. בימי שמש נעימים, מאפשר הצוות למלווים להוציא את החולה בכיסא גלגלים או עם מיטתו לנשום אוויר צח.
הסטיגמה שנלווית למילה הוספיס, מקום שמתים בו, מפחידה ומרתיעה באופן טבעי אבל כבר בכניסה למבנה הצנוע, המרוחק ממגדלי האשפוז הנוצצים של שיבא, מבינים שכאן הדברים מתנהלים אחרת. רוח המפקדת והאני מאמין המקצועי של מנהלת המקום אורלי יום-טוב גולן ניכרת ולא בכדי יש רשימת המתנה להוספיס. "עבדתי בסיעוד במחלקה פנימית ובמחלקה להשתלת מח עצם, שתיהן כאן בשיבא. כשמיציתי עברתי למכבי שירותי בריאות. ב-15 השנים שעבדתי שם עשיתי מגוון תפקידים בכירים כשבאחרון ניהלתי את תחום טיפולי הבית ומונשמים".
לתת מקום גם למוות
את שינוי התפיסה בשיטת הטיפול היא מייחסת לצומת גיל 40. "זה היה לפני כשמונה שנים כשחיפשתי שינוי והתחלתי לימודי רפואה משלימה. למדתי דיקור סיני ורפואה אנתרופוסופית הנשענת על טיפול בעיסוי". כשהיא מצוידת בארגז כלים מהרפואה הקונבנציונלית ומזו המשלימה, התחילה לעבוד במרכז טל לאונקולוגיה אינטגרטיבית ומשם נותבה למהלך פורץ דרך. "מנהל המערך התומך, ד"ר דודי האוזנר, בחשיבה יצירתית ויוצאת דופן, הציע לי לנהל את ההוספיס במקום רופא בתפקיד הניהולי". את הניסיון הרב שצברה בטיפול בחולים כרוניים ואקוטיים בבית חולים ובקהילה שילבה באני מאמין שלה על הקשר העמוק והמשולב שבין גוף לנפש. מינואר 2024 היא מנהלת את ההוספיס בשיבא.
"מיד כשנכנסתי לתפקיד התחלתי לגייס מתנדבים מהרפואה המשלימה שהתמחו ברפלקסולוגיה, ביוגה-תרפיה, בדיקור וכולנו יחד עם רופאת הבית ד"ר שקד קרן-קלה, והאחות האחראית יוליה עדן מתפקדים כצוות טיפולי משולב עם פסיכולוג, עובדת סוציאלית ועם המלווה הרוחני". יום-טוב גולן מעידה על עצמה שהיא מושפעת מהגישה הרוחנית. את הפרידה של החולה מהחיים ומבני המשפחה מזקק לדבריה הצוות בשקט, בלי רעשי רקע שבוקעים מטלוויזיות קולניות במסדרונות, כשכל חולה נעטף באהבה, מסירות, בטיפול משלים ובנוכחות זמינה גם לבני משפחה שמבקשים להיתמך. אבל לא לכולם מתאימה המעטפת החמה שמציע הצוות.
נורית כוחלני: "לא הספקתי להיות סבתא אבל אני משלימה עם הסופנות ולא פוחדת מהמוות. אני לא רוחניקית ולא מאמינה בכלום וההעדפה היחידה שלי היא שיקצרו את חיי. אבל זו לא מהות ההוספיס וכאן לפחות נמנע ממני סבל"
את נורית כוחלני, 60 מקריית אונו, עו"סית בבית החולים השרון, פגשנו כשאחותה ליאורה הוציאה אותה במיטתה לשמש. "אני גרושה ואם לשניים", היא מספרת בקול חלש ובשקט כשמשקפי חמצן בנחיריים. מאמץ הדיבור ניכר היטב בשל חסימה בדרכי הנשימה, ומדי פעם היא מפסיקה את הרצף ולוגמת מעט מים. סרטן המעי הגס אובחן לפני ארבע שנים אבל הכאבים החלו עוד קודם, "הייתי מתעוררת בלילות מהתקפי כאבים עזים בבטן, מיציאות תכופות. ידעתי שאני חולה אבל לא שיתפתי אף אחד. לא הלכתי לרופא כי לא רציתי לדעת ורק כשהכאב כבר הפך ללא נסבל הופניתי לקולונוסקופיה וסירבתי לעבור את ההליך מאותה סיבה. לא רציתי לדעת והיו לי תיאוריות משלי - שיש לי קרוהן ,או מחלת מעי דלקתית אחרת והחלטתי לרפא את עצמי באמצעות תזונה".
הניסיון לריפוי עצמי לא צלח וכשרף הכאב הפך בלתי נסבל, היא אושפזה ומבדיקת קולונוסקופיה והדמיות שונות שעברה, עלה שהיא חולה בסרטן המעי הגס גרורתי בשלב 4, שכבר התפשט לכבד ולריאות. טיפול כימו שהותאם למצבה הפך את המחלה לכרונית ואפשר לנורית להמשיך במסלול חייה. "המשכתי לעבוד במשרה מלאה כשאני הולכת ונחלשת. עד דצמבר שעבר, חייתי חיים מלאים. שחיתי ועשיתי ספרינטים, רקדתי גא גא והמשכתי לימודים לתואר שני כשלשנת הלימודים השנייה כבר לא אגיע". באוגוסט החמיר מצבה. "כשהבנתי שאני סופנית, לא רציתי שהבנים שלי יחשפו למצבי. פיתחתי פנטזיות שאמות באיזה אי או שאבקש שישרפו את גופתי. רציתי מוות קצר וכשכבר לא יכולתי להתרומם בכוחות עצמי מהאמבטיה, חשבתי שאמות בתוך ימים וביקשתי הוספיס". לבניה, בני 22 ו-28, הפרידה מאימם קשה מאוד. "הם עצובים וגם לא רוצים שאסבול, לכן הם משחררים".
נורית מבקשת שיקצרו את חייה. משאלת המוות שלה כנה ומוצקה. "עשיתי כל מה שרציתי, הספקתי לעשות את מה שרציתי. תמיד ארצה עוד. לא הספקתי להיות סבתא אבל אני משלימה עם הסופנות ולא פוחדת מהמוות. אני לא רוחניקית ולא מאמינה בכלום וההעדפה היחידה שלי היא שיקצרו את חיי. אבל זו לא מהות ההוספיס וכאן לפחות נמנע ממני סבל. בכל יום אני בוכה כשלחדר נכנסת המנקה וכשאני פוגשת את הנתינה של כולם, כולל של המנהלת ואני לא מבינה למה משקיעים בי כי ממילא עוד מעט אמות".
המנהלת אורלי יום-טוב גולן מחזקת את דבריה של נורית בכך שההוספיס אינו מקצר חיים. הוא מאפשר סדציה פליאטיבית, במקרים מאוד ספציפיים ובכובד ראש, "כך שהמטופל ישן עד מותו. ואולם חשוב לי להדגיש שההליך הזה, שמבוצע לפי הנחיות משרד הבריאות, אינו מקצר חיים".
"קצת שר, קצת מלטף"
במקום שבו נפרדים בכל יום מחולים אחרים, אנחנו פוגשים את האיש עם החיוך הכי גדול. גל שדות הוא המלווה הרוחני של ההוספיס. "הכול התחיל כשהייתי בן 38, עבדתי בעסקי קפה ואמא שלי חלתה בסרטן. הסתקרנתי מה היא מרגישה כי מבחינתי סרטן שקול למוות. היא אמרה שהיא פוחדת ושיתפתי אותה שגם אני ומשיחה לשיחה, הפכנו להיות המפלט של אחד לשנייה". יחלפו שנתיים ממותה ובאקראי נחשף שדות לליווי הרוחני. הוא נרשם ללימודי הנושא בשערי צדק וכיום הוא יו"ר משותף של העמותה לליווי רוחני. "הערך המילונאי על פי אבן שושן להגדרת ליווי, הוא 'הצטרפות לאחר בהליכתו'". זו, לדבריו, מהות הליווי הרוחני. בבסיס הפילוסופיה של המקצוע, המטפל פוגש אדם ומברר על אודותיו בניחותא ובעקיפין אם הוא בכלל רוצה לדבר או להכחיש את מותו הקרב.
5 צפייה בגלריה
"רגעי החסד הכי גדולים קורים כשרק אני עם החולה". גל שדות, מלווה רוחני בהוספיס
(צילום: אביגיל עוזי)
כשחולה משתף פעולה עם המלווה הרוחני, הדינמיקה של מטפל-מטופל מקנה ביטחון והקשבה. "מקום להרפות ולנוח בו, כי הליווי מספק מנוחה לנפש. אחת לשבוע, במפגש עם משפחות חדשות, אני אומר להן: הגעתם לכאן אחרי עשייה מטורפת ומתמשכת וכאן אנחנו משחררים אתכם והטיפול בבן המשפחה עובר אלינו. כשהחולה כבר לא מתקשר אני עובר תהליך עיבוד עם בני המשפחה כשאני מאפשר להרגיש כל רגש. אבל רגעי החסד הכי גדולים קורים כשרק אני עם החולה. קצת שר לו, קצת מלטף אותו. אני לא מנחם חולים אלא משתתף מילולית בצער ובכאב שהם חווים". בסוף טיפול כששדות יוצא מחדרו של הנוטה למות הוא לא יודע אם יהיה מפגש נוסף.
גל שדות: "אני לא מנחם חולים אלא משתתף מילולית בצער ובכאב שהם חווים. כשהחולה כבר לא מתקשר אני עובר תהליך עיבוד עם בני המשפחה כשאני מאפשר להרגיש כל רגש"
את פורטונה נחמיאס בת 85 מרמת גן, עם עבר של 25 שנות עבודה, סייעת בגן ילדים פגשנו בחדרה כשהיא מאופרת, לק על ציפורניה, ענודה במיטב תכשיטיה, ומשדרת טוב. היא מוקפת בארבעת ילדיה המסורים, כש-14 נכדיה ו-11 ניניה שולחים ברכות מצוירות שנתלו על לוח השעם, מול מיטתה. "גילו לאמא גידול באגן מפושט ברחם, בכבד, בקיבה, וקבעו שהיא לא תשרוד מעבר לשלושה ימים והיא כאן בהוספיס כבר חודש וחצי", אומרת דינה הבת ומתארת את סעודת מוצאי שבת רבת המשתתפים שעשו עם אמא ועם בשר על האש. "אנחנו מוציאים את אמא עם המיטה שתאכל עם כולנו וזה בכלל לא טריוויאלי ומובן מאליו שהצוות יאפשר את זה".
מוות, לפי תפיסתה של מנהלת ההוספיס אורלי יום-טוב גולן, הוא חלק מהחיים: "אני מאמינה בגוף, נפש, רוח. חלק מהפרידות הן המהות ואם איפשרתי פרידה נינוחה בלי סבל, זו מהות ההצלחה. בעולם המודרני נלחמים בו או מתעלמים ממנו, או מאריכים חיים ואילו כאן אנחנו נותנים לו מקום ובאים לקראתו בחרדת קודש".
