בגיל 46 היה זהר סיון התלמיד הכי מבוגר בלימודי הסיעוד במכללה האקדמית עמק יזרעאל. "כל הסטודנטים הם בגיל של הילדים שלי", הוא מספר. "האימא של החבר הכי טוב שלי בלימודים היא בגיל שלי, והלימודים לקראת המבחנים היו קשים". זה לא עצר אותו. היום, בגיל 50, אוחז האב לשניים בתואר אקדמי, שהשלים לצד עבודה פיזית מפרכת כסניטר במרכז הרפואי העמק בעפולה.
קראו עוד:
והוא לא לבד. שלושה סניטרים נוספים מבית החולים, גם הם כבר לא ילדים, נמצאים עכשיו בעיצומם של לימודי סיעוד במכללה האקדמית, וחלקם כבר עוברים התמחות במרכז הרפואי העמק. כל זאת, בלי לקחת הפסקה מהעבודה השוטפת, שכוללת העברת חולים וציוד רפואי ממחלקה למחלקה. המטרה: להפוך לאחים מן המניין בחדר המיון. “זה הלב הפועם של בית החולים, המקום הכי מעניין”, הם מסבירים.
1 צפייה בגלריה
זהר סיון (מימין), רונן אמר, מוטי שפר ורועי שייך. "כל הזמן נתנו לי את התחושה שאני יכול"
(צילום: שרון צור)
"לא תכננתי ללמוד לימודים אקדמיים. זה נראה רחוק מאוד ממני", מספר רונן אמר בן ה־47, נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב עפולה, העובד כבר שמונה שנים כסניטר בבית החולים. "הסיכוי שגבר בגיל שלי, בעל משפחה, עם בגרות חלקית בלבד יגיע לאקדמיה, שאף לאפס".
היום הוא מתחיל שנה שלישית מתוך ארבע, ובקרוב, הוא מספר, תצטרף אליו סטודנטית שהוא מכיר היטב. "הדבר הכי מרגש שיצא לי מהלימודים זה שהבת הגדולה שלי, שתשתחרר בעוד חודשיים מהצבא, הולכת בעקבותיי ללמוד סיעוד", הוא מספר בהתרגשות.
רונן אמר, בן 47: "לא תכננתי ללמוד לימודים אקדמיים. זה נראה רחוק מאוד ממני. הסיכוי שגבר בגיל שלי, בעל משפחה, עם בגרות חלקית בלבד יגיע לאקדמיה, שאף לאפס"
הקורונה גרמה למוטי שפר בן ה־47, נשוי ואב לשניים מעפולה, שעובד כעשר שנים כסניטר והחל אתמול את השנה השנייה בלימודים ‑ לשנות מסלול. "במהלך המגפה, בעקבות מצוקת כוח האדם, עבדתי יותר ויותר משמרות כשאני צמוד כל הזמן לאחים ועוזר להם ככל האפשר. אז גם נפל לי האסימון שאני צריך ללמוד סיעוד".
אבל כמי שסיים רק שמונה שנות לימוד, זו לא הייתה החלטה קלה. "עזבתי את הלימודים בגיל 14 וחזרתי בגיל 44 למכינה האקדמית. סיימתי את השנה הראשונה עם ממוצע של 82, ואבא היה גאה בי".
מוטי שפר, בן 47: "עזבתי את הלימודים בגיל 14 וחזרתי בגיל 44 למכינה האקדמית. סיימתי את השנה הראשונה עם ממוצע של 82, ואבא היה גאה בי"
למרות המוטיבציה, האינטנסיביות בעבודה לצד המגפה כמעט שברה אותו. "מצד אחד, הקורונה דחפה אותי ללימודים, ומצד שני היא כמעט וריסקה אותי. טחנתי הרבה משמרות ושקלתי לעזוב בסמסטר הראשון. אשתי נתנה לי את הכוח לא לוותר ולהמשיך ללמוד".
גם רונן אמר, שמספר כי הוא מסיים את המבחנים לפני כל הסטודנטים הצעירים, זוכה להרבה תמיכה בבית. "אם אני נשבר, אשתי בועטת בי", הוא צוחק, "בלעדיה לא הייתי עובר את זה".
רועי שייך בן ה־43, נשוי פלוס שלושה מעפולה, שמתחיל כעת את שנת הלימודים הראשונה, לא חשב שיצליח להשתלב בלימודים אקדמיים בלי תעודת בגרות. "באתי לבית הספר רק כדי לחמם את הכיסא, ובגיל 16 כבר עבדתי בבניין. זה שאני לומד היום לתואר זה לא נתפס", הוא מודה. "מהרגע הראשון בבית החולים הבנתי שאני רוצה להיות אח, ולשמחתי, כל הצוות האמין בי והתגייס כדי שאגשים את החלום. רשמו אותי לשיעורים פרטיים במתמטיקה, באנגלית ובלשון, עשיתי מכינה והמשכתי לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. הייתי מסיים משמרת לילה, ממשיך לשיעורים פרטיים ובערב מגיע למכינה. היו גם רגעי שבירה, אבל המורה לא ויתרה עליי, ולא הרמתי ידיים. כל הזמן נתנו לי את התחושה שאני יכול".
למרות העובדה שהם לא פנויים ללימודים כמו חבריהם הצעירים לכיתה, יש להם יתרונות משלהם. "לא הייתי עובר את המבחן במיקרוביולוגיה אם ד"ר עומר לוי לא היה יושב איתי", חושף שפר. "קיבלתי אותו לשלוש שעות של שיעור פרטי וצמוד: ההכנה הכי טובה שיש למבחן".
