הוא זכה לכינוי "הורמון האהבה" וידוע בין היתר בשל החיבור המיוחד שהוא מייצר בין האם לתינוק, אך על אף כל אלה, לא מעט מתפקידו של הנוירופפטיד אוקיסטוצין עדיין טרם התברר. כעת, מחקר חדש שנערך על ידי צוות חוקרים במכון ויצמן והתפרסם בכתב העת המדעי Nature Neuroscience, חושף מנגנונים נוספים שבהם אוקסיטוצין משפיע על ההתנהגות שלנו, או באופן יותר מדויק – על הדרך השונה שבה הוא משפיע על התנהגות של זכרים ונקבות.
המחקר נערך בהובלת ד"ר יצחק סופר ובהנחייתה של פרופ' טלי קמחי, חוקרת נוירוביולוגיה של התנהגות חברתית במחלקה לחקר המוח במכון ויצמן. "אוקסיטוצין הוא נוירומודולטור", מסבירה פרופ' קמחי, "הוא מופרש במוח על ידי מתאי עצב בהיפותלמוס, שם הוא משמש כנוירוטרנסמיטור שיכול להפעיל עצבית אזורים אחרים במוח. בנוסף, הוא מופרש גם אל הדם ואז הוא משמש כהורמון. ההורמון הזה נחשב להורמון נקבי – יש לו תפקיד קריטי בהתנהגות אימהית, החל מהתכווצות של הרחם בזמן הלידה, שחרור של חלב בזמן הנקה ועד הקשר בין אם לצאצא. תפקידו בזכרים פחות נחקר, אך ככל הנראה יש לו גם תפקיד בחיזוק התנהגות הורית בזכרים".
לפי פרופ' קמחי, אוקסיטוצין אחראי על אזורים מוחיים שקשורים בהתנהגות על ידי ויסות הפעילות במוח. "הוא מפעיל אזורים רבים שקשורים למצב החברתי-רגשי שלנו וקשורים במוטיבציה, על-ידי ויסות שחרור של דופמין – נוירוטרנסמיטור נוסף", היא מוסיפה, "אנחנו יודעים שאוקסיטוצין יכול לקדם אינטרקציות חברתיות חיוביות כמו חיזוק הקשר בין הורה לילד, אך מעבודות מחקריות קודמות אנחנו גם יודעים שהוא יכול להקצין התנהגויות שנחשבות לשליליות, כמו למשל תחרותיות, התנהגות טריטוריאלית ואגרסיביות. הוא גם אחראי על ויסות רמות הסטרס. ככל הנראה יש לו תפקיד מאוד משמעותי על ויסות פעילויות מוחיות רבות שאנחנו עדיין לא מבינים כיצד הוא מתבצע".
במסגרת המחקר ביקשו פרופ' קמחי וצוות החוקרים לבחון את ההבדלים בביטוי אוקסיטוצין בין נקבות וזכרים. "אוקסיטוצין מבוטא באופן מאוד גבוה גם בזכרים וגם בנקבות, אין הבדל בין כמות התאים בין שני המינים", היא אומרת. "מהספרות המחקרית ידענו שהתאים הללו אחראים להתנהגות אגרסיבית בזכרים, אך הנושא טרם נחקר בנקבות".
פרופ' טלי קמחיצילום: דוברות מכון ויצמןראשית היה עליהם להתמודד עם בעיה. "תכונות של אגרסיביות בקרב עכברות מעבדה נקבות הן דבר שנעלם עם השנים עקב סלקציה שעברו עכברי המעבדה", מסביר ד"ר סופר. "למשל, בטבע עכברות בר תוקפניות. אם ייכנס אליהן פולש לטריטוריה הן יתקפו. על מנת לפתור בעיה זו ביצענו את המחקר בעכברי בר ועל ידי מניפולציה גנטית הבאנו להגברת הפעילות של תאי האוקסיטוצין במוחם מצד אחד, ולהורדת כמות התאים מיצרי האוקסיטוצין מנגד.
"משם ביקשנו לבדוק האם הדבר משחק תפקיד שונה או דומה בין נקבות וזכרים באופן שבו הם מתנהגים אחד מול אחד וגם בקבוצה. לשם כך, הכנסנו קבוצת עכברים לזירה המדמה טריטוריה טבעית ואפשרנו להם ליצור אינטראקציות אחד עם השני שמביאות לבניית היררכיה חברתית, כלומר- מי דומיננטי יותר בקבוצה ומי פחות. לאחר מכן בדקנו את הנתונים על מנת לבחון התנהגות אגרסיבית והאם נוצרה היררכיה או לא".
ומה גיליתם?
פרופ' קמחי: "מצאנו שבאינטראקציות של אחד מול אחד לתאי אוקסיטוצין יש תפקיד בהפעלה של אגרסיביות והתנהגות טריטוריאלית. את האפקט הזה מצאנו בעיקר בנקבות: כשהפעלנו את התאים הללו הן הפכו ליותר תוקפניות כלפי פולשים וגם כלפי גורי עכברים שאינם שלהן. מצאנו גם שהאוקסיטוצין מתווך את בניית ההיררכיה, גם ממצא זה היה חזק יותר בנקבות. מנגד, כשהורדנו את כמות התאים בנקבות נוצרה היררכיה לא יציבה – לא הצלחנו לראות בזירה מי דומיננטית ומי לא. עם זאת, הורדה של התאים הללו בזכרים לא גרמה לאיבוד של היכולת ליצור היררכיה".
במילים פשוטות יותר: "אוקסיטוצין חיוני להיווצרות היררכיה בנקבות, אך משמש כווסת לעוצמת ההיררכיה גם בזכרים וגם בנקבות. כלומר, יש לו תפקיד עדין יותר בזכרים. ההנחה היא שההורמון הזכרי טסטוסטרון ומעגלים עצביים אחרים כנראה משחקים תפקיד משמעותי יותר בזכרים. לעומת זאת בנקבות הפקטור של תאי האוקסיטוצין מרכזי יותר".
למה זה יתרום בעתיד?
"ממצאים אלו עשויים לקדם בעתיד את הבנת התפקיד של אוקסיטוצין בהקשרים חברתיים ואולי אף להציע הבנה חדשה של המנגנונים הביולוגיים של מחלות פסיכיאטריות בעלות מרכיב חברתי כמו הפרעות על הספקטרום האוטיסטי, אלצהיימר ופרקינסון, וכן מחלות שקשורות לחרדה חברתית ולתוקפנות מוגברת. הבנה של תפקיד האוקסיטוצין יאפשר הבנה מעמיקה של דינמיקה חברתית, שהיא מבחינתנו הבסיס לחברה האנושית ומה שמעצב ומבקר אותה".
