כבר שנתיים בהתמדה שהיא קפלניסטית מושבעת. "הייאוש הוא שמפעיל אותי כי כשאני מתחילה לחשוב על מצב שלא תהיה לנו מדינה וניאלץ לעבור גלות שלישית, אני לא מסוגלת להיות במקום הזה ולכן אני יוצאת למחות", אומרת פרופ' גילי רגב, מנהלת היחידה למניעה ובקרת זיהומים במרכז הרפואי שיבא. בעיצומה של המחאה נגד חוקי המהפכה המשפטית, הזהירה בריאיון ל-ynet מפני גל של עזיבת רופאים והיי-טקיסטים. שנה וקצת אחרי, כשישראל במלחמה רב-זירתית, היא מצהירה שאין לה כוונה לזוז לשום מקום: "אני אוהבת את הארץ ואלחם עליה ועל ערכיה עד לטיפת הדם האחרונה".
הריאיון איתה נערך במשרדה הצנוע כמוה, שממוקם במבנה ישן במרחב בית החולים. מכאן יצאו בתקופת הקורונה בשורות לרחבי העולם שהסעירו את הקהילה המדעית. כאן כתבה מחקרים שראו אור בכתבי העת חשובים ורכשה לעצמה שם בינלאומי.
איך להגדיר פרופ' רגב את מי שאת? מדענית בעלת מוניטין והערכה בינלאומיים או לוחמת צדק "קפלניסטית אנרכיסטית"?
"אני לא אדם קונפורמיסטי שהולך בתלם, כאישה וכמדענית. מה שמפעיל אותי הוא האמת שלי ורוח הלחימה וככל שאני מתייאשת יותר, מקצועית וחברתית כך אני מוחה יותר".
"הייאוש הוא שמפעיל אותי כי כשאני מתחילה לחשוב על מצב שלא תהיה לנו מדינה וניאלץ לעבור גלות שלישית, אני לא מסוגלת להיות במקום הזה ולכן אני יוצאת למחות"
הדואליות הזו בחייה של פרופ' רגב שהולכת בתלם אבל גם מורדת, התחילה לדבריה כבר בילדות כשהייתה תלמידה מצטיינת וילדה מרדנית. "נולדתי בברקלי שבארה"ב להורים ישראלים, בשעה שאבא שלי השלים שם את הדוקטורט שלו בכלכלה. אמא שלי ואמה של קמלה האריס, המתמודדת לנשיאות ארה"ב, טיילו איתנו עגלה לצד עגלה, כשגם אביה עבד על הדוקטורט שלו באותה אוניברסיטה. לימים הגורל הפגיש בינינו פעם שנייה, כששתינו היינו בפלושיפ (התמחות-על) בהרווארד. היא במשפטים ואני ברפואה".
כשהמשפחה חזרה לארץ, גילי הילדה ניתבה עצמה למסלול מנהיגותי, תחילה כחניכה בצופים ובהמשך כמדריכה ורשג"דית. אחרי שנת שירות התגייסה לצה"ל ושירתה ביחידה מובחרת במודיעין. עם שחרורה נרשמה ללימודי רפואה שאותם עזבה אחרי ארבע שנים לטובת מחקר במכון ויצמן למדע. בהמשך השלימה את לימודי הרפואה, נישאה ונולדו לה שלושה ילדים. את התמחות העל עשתה כאמור באוניברסיטת הרווארד היוקרתית.
לנוכח מה שמתואר כגל של עזיבת רופאים שעליו התרעת בעצמך, לו היית צעירה יותר האם היית חוזרת לשם, כלומר מהגרת לארה"ב?
"לא הייתי רוצה לחיות שם. זה לא כל כך כיף כפי שזה נשמע. אני אוהבת את הארץ ואלחם עליה ועל ערכיה עד לטיפת הדם האחרונה. רוב העם בעד ערבות הדדית שאפשר להחזיר אותה ברגע שננטרל את מכונות הרעל. אלחם על הערבות ההדדית הזאת שנרמסת לנגד עינינו".
בריאיון שקיימנו איתך לפני כשנה, העלית תחזית אפוקליפטית על עתיד הרפואה בישראל. היית הנביאה המתריעה בשער. נראה שהתחזיות מתממשות.
"רק מהיחידה שלי בשיבא חזר לאחרונה רופא מהתמחות-על, קיבל הצעה מפתה בחו"ל ושב לשם. רופא צעיר פנה אליי בבקשה שאעזור לו להתקבל לאחד מבתי החולים בארה"ב. הוא טען שהוא חושש לחיות כאן. הבטחתי לעזור לו בזכות הקשרים שיש לי ברחבי עולם והוספתי, שתמיד הוא יוכל לברוח מכאן אבל בינתיים שימשיך כאן בהתמחות. הרפואה הישראלית בעיני העולם ממוקמת בטופ של המצוינות ולנוכח המחסור העולמי המתמשך ברופאים טובים, הביקוש לישראלים גבוה מאוד ולכן קל היום לרופאים שלנו להתקבל למקומות מובילים".
באותו ריאיון, בעיצומה של מחאת החלוקים הלבנים, אמרת ש"ברגע שהרפואה המצוינת שלנו תידרדר לסטנדרטים של עולם שלישי, היא תרד לטמיון וכבר לא תהיה בת-תיקון. הכול יישרף באש הקנאות וההשמדה שהממשלה הזאת מבעירה". זה עדיין נכון?
"אני יודעת על עשרות רופאים ישראלים שהגישו בקשות להתקבל לבתי חולים בארה"ב. החשש הגדול שלי הוא שנהפוך לוונצואלה, וזה נורא. זה מדהים להסתכל על מה שקרה בוונצואלה ולראות איך מגפות עלו שם, איך מחלות עלו שם, איך ברגע שאין מספיק רופאים, יש המון תלונות על המערכת הרפואית, התורים ארוכים, הכול יהיה הרבה הרבה יותר גרוע. לא תהיה לנו אפשרות להרבה מאוד ניתוחים. יש מעט מאוד נוירוכירורגים והם עוזבים. יש מקצועות שבהם אתה צריך מומחיות מאוד מאוד ספציפית. יש גם צורך ברופאי משפחה בעולם, הם עוזבים ואז אנשים לא מקבלים את הטיפול שהם זקוקים לו, הם מקבלים אותו באיחור נורא ואז הסרטן מתגלה מאוחר וזה יהיה גלגל שלג נוראי".
חלום הבלהות של פרופ' רגב על ישראל בדמות ונצואלה המזרח-תיכונית מדיר שינה מעיניה, "כי לא נוכל פה להחזיק את המחקר, לא יהיו פה תקציבים, לא תהיה פה רפואה. ברגע שזה יקרה גם האנשים הטובים לא יגיעו לצבא לעמדות טובות. מי יגיע בסוף לצבא? האנשים של צבי סוכות? של בן גביר? מי יגיע לשם? מי יהיו טייסי העתיד? האנשים האלה לא יישארו פה, ואז המדינה תתפרק. כי אנחנו לא יכולים בלי צבא חזק". פרופ' רגב סבורה כי המסלול הנוכחי יוביל לדרך ללא מוצא, "המסלול השני הוא רק המסלול של התקווה, שנעשה פה את ההפיכה ואז נחבר את כולם ביחד בחזרה ונושיט יד לחרדים ולדתיים ולערבים, לכולם ביחד ונסביר שאנחנו יכולים לחיות פה גם אם אנחנו אנשים מאוד שונים".
למרות השקט והמבט המופנם, פרופ' רגב לא מהססת לומר את דעתה. בשקט אך באסרטיביות שלא מותירה מקום לספק. ולא אחת היא מושכת אש, כפי שהיה סביב חיסוני הקורונה. בתחילת הדרך, עודדה את מגמת ההתחסנות וגיבתה את המהלך במחקרים ובנתונים, אך בהמשך התנגדה לחיסון רביעי גורף לכל האוכלוסייה. "כבר עם תחילת המגפה חשבתי מחוץ לקופסה ובאישורו ועידודו של מנכ"ל שיבא, פרופ' איציק קרייס, גייסתי אנשי צוות מבית החולים שהסכימו להשתתף במחקר שלי. מדי פעם נטלתי מהם דגימת דם לבדיקת רמת הנוגדנים. מהידע שצברנו הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם, המעודדת התחסנות ראשונה, שנייה, ושלישית.
"מהמעבדה הצנועה שלי סיפקנו לעולם כולו ידע מציל חיים. האש נורתה לעברי מרופאים מכחישי חיסונים. בהמשך, כשייתרתי את הצורך בחיסון רביעי, קמו עליי קולגות ומשרד הבריאות שרמזו לי 'איך את מעיזה'. אבל נלחמתי על האמת שלי והמחקר התפרסם ב-New England Journal of Medicine היוקרתי שלוש פעמים".
האם את צופה מגפות נוספות?
"פנדמיות תמיד קורות, והן יקרו בגלל ההתחממות הגלובלית, שפעת העופות וגורמים נוספים. ולכן, כאן בשיבא הקמנו את המכון לחקר מגפות שעובד בשת"פ עם המכונים הלאומיים לבריאות כמו ה-National Institutes of Health (NIH) האמריקני. יחד עם המדענים שלהם אנחנו מתמקדים בסכנות שעלולות להפוך למגפות. חיידקים ונגיפים אינם מבחינים בין גבולות ומדינות וכשלאחרונה פרץ הפוליו בעזה, קיבלנו תזכורת לחשיבות ההתחסנות. כך למשל שפעת העופות, שעלולה להתלקח בקרב אלפי עולי הרגל למכה. בשת"פ עם מדענים פלסטינים, למדנו לייצר נוגדנים למניעת המגפה ולטיפול בנדבקים. כיום אנחנו בניסוי לקדחת הנילוס, כבר בשלב חיות מעבדה".
וכיום, עד כמה מורגש החרם העולמי על פרסום מחקרים ישראליים?
"אין ספק שמאמרים נדחים. וכל דחייה מיד חשודה בעיני שהיא על רקע אנטישמי. אני יודעת על רופא שביקש מענק מחקר (גרנט) ומישהי בוועדה ביקשה לא לאשר לו משיקול פוליטי. בסופו של דבר הישראלי זכה כי הפוליטיקה הופרדה מהרפואה".
עד כמה מצבנו החברתי מדאיג אותי?
"אני פוחדת שאם בבחירות הבאות שוב תיבחר אותה ממשלה, נגיע לגלות שלישית ואני לא רואה את עצמי מזדקנת במקום שהוא לא ישראל. ואני כל כך חוששת שאני, ילדיי ואחיותיי נחיה כל אחד בגולה אחרת. אנחנו ממוקמים עכשיו בצומת T. כך שאם נבחר באותו מסלול, תיחשב ישראל למדינת עולם שלישי, לא יהיו לנו תקציבים, כלכלה ורפואה ולצבא יתגייסו האנשים של בן גביר. הכול יתפרק ויתפוצץ כל עוד אין ערבות הדדית בינינו ומכונת הרעל ממשיכה לרסס. אני בטוחה שגם אחרי הריאיון הזה ירססו אותי".
"אם נבחר באותו מסלול, תיחשב ישראל למדינת עולם שלישי, לא יהיו לנו תקציבים, כלכלה ורפואה ולצבא יתגייסו האנשים של בן גביר. הכול יתפרק ויתפוצץ כל עוד אין ערבות הדדית בינינו ומכונת הרעל ממשיכה לרסס. אני בטוחה שגם אחרי הריאיון הזה ירססו אותי"
אבל פרופ' רגב לא נכנעת לפסימיות, וזו משמשת עבורה כדלק שמניע את המחאה: "אני יוצאת לרחובות משני טעמים: לתמוך במשפחות החטופים ובחטופים עצמם, ומהטעם השני, לתת גיבוי לשומרי הסף שעוד לא נרמסו ואולי משהו מהמחאה יגיע לחלק מחברי הממשלה ואולי הם ימנעו מאיתנו את המראה קורע הלב של מישהי שתולשת תמונות של חטופים מלוח מודעות. ההבדל בין שתי המחאות הוא ברוח. בראשונה הייתה רוח קרב. זו הייתה מחאה מעוררת, מעצימה ואילו המחאה הזאת עצובה. למחאה נגד ההפיכה המשפטית הצטרפתי כשהבנתי איזו ממשלה קמה. כשעבריין מתמנה לתפקיד שר שעומד בראש המשרד לביטחון לאומי. כששר המשפטים רוצה רפורמה. כל זה החריד אותי והוציא אותי לרחוב. כאמא וכרופאה הבנתי שאני חייבת לפעול. וכך קורה גם בהפגנות לחתימה על הסכם להשבת החטופים. כשאני מתחילה לחשוב על המשמעות של הייאוש, לאן נגיע זה מרים אותי לעשות כי אין לנו ברירה. מתוך ייאוש חייבים ללכת ולהיות שם".
עם כל נבואות הזעם שלך, שחלקן התממשו, את עדיין אופטימית?
"כמו כולנו, גם אני צריכה שיהיה משהו מעורר תקווה ושינוי ומישהו שיעמוד בראש וידאג לנו ולא למנעמי השלטון של עצמו. בבסיס אני אופטימית ומאמינה בפוטנציאל הישראלי גם כי אין לנו ברירה. אנחנו מוקפים באויבים ואם אנחנו רוצים לשרוד חובה שיחוקק חוק גיוס כללי על כל תושב ישראלי. לרבות חרדים וערבים כי אנחנו חיים על חרבנו".
כבר ניסו להשתיק אותך כשמחית בשטח בית החולים. מה ימנע ממך להשמיע את דעותייך?
"כמומחית למחלות זיהומיות את מכונת הרעל לצערי אני לא יודעת להכחיד. עמית שחי בקנדה (הכוונה לד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, גינקולוג שעבד בשיבא וששלוש מבנותיו נהרגו מאש צה"ל במהלך מבצע עופרת יצוקה בג'באליה) אמר ששנאה היא מחלה מידבקת ואת אותותיה רואים ברשתות שמסלפות עובדות ומשקרות מציאות. וגם על זה אני מוחה. כי אני תמיד הולכת עם האמת שלי, אבל ביום שלא אוכל להמשיך ללכת על האמת שלי, זה יהיה הרגע לארוז וזה אירוע שאפילו לחשוב עליו אני לא מסוגלת".
