חנה סעידוב (43) מירושלים, וסמדר אוקמפו (49) מהיישוב שלומי, הגיעו לבית החולים סורוקה בבאר שבע ביום שישי האחרון, לאחר שקיבלו את ההודעה שבניהן, הראל סעידוב ועוז אוקמפו (20), לוחמים בחטיבת כפיר, נפצעו באורח קשה בפיצוץ מטענים במבנה בחאן יונס. שני הבנים היו הפצועים הקשים ביותר באירוע שבו נהרגו שלושה לוחמים ו-14 נפצעו. בבית החולים הן פגשו את לאה שפיץ, שבנה ארי (21) נפצע קשה בתקרית בזייתון, שבה נהרגו שני לוחמים נוספים.
"המשפחות פה הפכו להיות משפחה אחת גדולה", סיפרה סעידוב, "הגענו לכאן בערב שישי לכאוס. לא מבינים איפה אנחנו נמצאים. המשפחות הוותיקות קיבלו וחיבקו אותנו והדליקו איתנו נרות שבת. עשו לנו 'טקס חניכה' של המקום הזה. אני רוצה שיגיעו לכאן חברי כנסת ויראו איך המדינה הזו צריכה להתנהל. כי יושבים פה קיבוצניקים, אנשים עם כיפות סרוגות, חילונים ודתיים וערבים, ומנהלים פה מלחמה משלהם. יש פה אחוות לוחמים. וכל פעם שמישהו מתאושש אנחנו מתחבקים".
סמדר אוקמפו: "החיים מפסיקים באבחה אחת. ברגע אחד הכול התגמד ונכנס לפרופורציות. ואת מבינה מה משמעות החיים ואיך את אוספת את המשפחה חזרה"
אוקמפו משתפת: "היה לחנה קשה ולא פשוט. אמרתי שיש לה משימה. ואני המשימה. חנה הצ'ארג'ר. אני מחבקת אותה, ואנחנו ככה בקבוצות של ברכות שלי ושלה, מנהלות חמ"לים של תפילות. דיברנו עם החברים שהיו איתם בתקרית. ניסינו לשמוע מה קרה. אבל זה קשוח. החיים מפסיקים באבחה אחת. ברגע אחד הכול התגמד ונכנס לפרופורציות. ואת מבינה מה משמעות החיים ואיך את אוספת את המשפחה חזרה.
חנה סעידוב: "כשהתקשרו אלינו לבוא לבית החולים הרגשנו שאנחנו מגיעים כדי לשמוע את הבשורה הכי קשה. אבל כששמענו שהוא יצא מניתוח חי הרגשנו שקיבלנו את הילד במתנה. נעשה לנו נס"
"יש לנו הרבה זמן להיות פה ואחר כך בשיקום. אנחנו הולכים בלילה לישון במלון ולפני שאני מגיעה בבוקר, כשבעלי נכנס להתקלח, אני מרשה לעצמי לבכות, לשמוע אותו אומר 'אימא' בדימיון שלי. כשהתחילו להפציץ את הצפון הוא חשב שיהיה בארי 2 אצלנו. הראש שלו היה אצלנו וגם שם בעזה. הוא ודולב אמרו אנחנו ננקום. נחזור עם חטופים. נמצא אותם", היא מספרת.
חנה מוצאת שמחות קטנות בקשר עם סמדר ועם לאה. "כשהתקשרו אלינו לבוא לבית החולים הרגשנו שאנחנו מגיעים כדי לשמוע את הבשורה הכי קשה. אבל כששמענו שהוא יצא מניתוח חי הרגשנו שקיבלנו את הילד במתנה. נעשה לנו נס.
"ביום שלישי הורידו לו מעט את ההרדמה והרופא אמר לו: 'הראל, אתה בסורוקה'. כשהוא נכנס לעזה בפעם הראשונה שאלתי אותו אם הוא לא מפחד להיכנס, והוא אמר: 'אימא, אחרי 7 באוקטובר אני לא מפחד. אני הולך להילחם על המדינה שלי'. והמילים הכי חזקות שאמר: 'אני הולך לשמור על האחים שלי'".
היא ממשיכה: "אנחנו בית דתי, אבל יש לו המון חברים חילונים. הוא היה מספר לי על ויכוחים של ימין ושמאל שהיו מסתיימים בחיבוק. והוא יצא להגן על הארץ. זו זכות לשרת את המדינה. זו חטיבה של לוחמים. של אריות. אין לי ספק שכאשר יתאושש הוא ירצה לחזור".
לאה שפיץ: "כשבעלי ואני היינו בדרך לסורוקה באוטו, בחרנו בחיים. קיבלנו החלטה שאנחנו בוחרים בחיים, ושיהיו לארי חיים מאושרים ונהיה שם בשבילו לא משנה מה"
ד"ר עמית פרנקל, רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ בסורוקה, נמצא מאז תחילת המלחמה בחזית. על האירוע הקשה בשישי האחרון סיפר: "תוך פרק זמן קצר קיבלנו במנחת שני מסוקים עם תשעה פצועים. התארגנו בפרק זמן כמעט אפסי כדי לקלוט אותם. רובם המכריע של הפצועים הקשים היו זקוקים לניתוח מיידי מציל חיים.
"במקביל, חיכינו לחלק שעבורנו הוא לא פחות קשה, חיכינו למשפחות. אלה שיחות שאנחנו מכירים היטב ומיומנים בלבצע אותן. אנחנו מכירים את העיניים הקרועות מפחד של ההורים לקבל כל פיסת מידע אפשרית, ומצויים בתוך הקונפליקט הגדול הזה, נקרעים בין הצורך לומר את הדברים כמו שהם לבין הרצון לתת תקווה".
ד"ר פרנקל עדכן כי נרשם שיפור במצבו של אחד הפצועים. שלושה נוספים עדיין נמצאים בטיפול נמרץ.
שפיץ נחשבת לוותיקה במחלקה לטיפול נמרץ. בנה ארי עדיין מאושפז כאשר סכנה נשקפת לחייו. "הוא נולד בלילה של הפיגוע במלון פארק", סיפרה. "בליל הסדר הוא יהיה בן 22 ואנחנו חולמים שעד אז הוא יוכל להיות בבית. הבאנו ילד למציאות לא פשוטה. כשבעלי ואני היינו בדרך לסורוקה באוטו, בחרנו בחיים. קיבלנו החלטה שאנחנו בוחרים בחיים, ושיהיו לארי חיים מאושרים ונהיה שם בשבילו לא משנה מה.
"הוא נכנס לעזה בראש מורם, בידיעה ברורה למה הוא נכנס. הבן שלי חווה נס אחרי נס אחרי נס. הוא פשוט צריך עוד כמה ניסים. ארי קיבל 30 מנות דם ושרד את הפינוי לסורוקה. הוא הגיע בהכרה ונאבק להישאר בחיים. הוא יחיה חיים מלאים וטובים. לא סתם היו לו כל כך הרבה ניסים בדרך לפה".
