בין מאות אלפי המגיוסים למילואים מצאנו גם מילואימניק בן 78 - אלוף משנה במילואים ד"ר מיכאל מִִיכִּי זייפה, ששהה 43 יום בשבי המצרי במלחמה יום כיפור. "זו המלחמה התשיעית שלי בצבא", אומר זייפה שמשמש מפקד גדוד שירותי הדם המטכ"לי (גשד"ם) במפקדת קצין הרפואה הראשי של צה"ל ויועץ משרד הביטחון בנושא פיתוח תרופות, תחום שבו עסק ברוב חייו המקצועיים. את הקריירה הצבאית התחיל כחובש קרבי, המשיך כמדריך חובשים, קצין הדרכה בחיל רפואה ובקיץ האחרון ציין 60 שנה לגיוסו.
הגדוד שעליו הוא מפקד הוקם לפני 40 שנה ולמעלה מ-25 שנה הוא המפקד שלו. תפקיד הגדוד הוא לשמש גיבוי למד"א. "במשך כל ימות השנה, נדרשת שמירת רמת מלאי מסוימת של דם. יש ועדה שנקראת 'ועדה עליונה לאשפוז' ובה מחליטים לאיזו רמה של מלאי דם המדינה צריכה להגיע לקראת שעת חירום שמתקרבת או בשעת חירום. הקימו את הגדוד בגלל אותו פער שנוצר בין מה שמסופק בשיגרה לבין מה שנדרש בשעת חירום ואנחנו יוצאים ביחד עם מד"א להתרמות בכל הארץ, מדרום ועד צפון".
קראו עוד:
"באותה שבת שבה ישראל הותקפה, הייתי עם אשתי בטיול בחו"ל", הוא מספר, "ראיתי שהטלפון, שהיה על רטט, מאד פעיל והבנתי שקרה משהו חריג. כשנכנסתי לאתרי החדשות והבנתי שמדובר באירוע מאד מורכב, התקשרתי אל פרופ' אילת שנער, מי שמנהלת היום את שירותי הדם של מד"א להבין מה קורה ודרכה התחוור לי גודל האסון, וגודל האתגר, בהקשר של תרומות הדם. לא נשכח שזה היה בעיתוי שממילא יש בו ירידה של כמויות הדם - תקופת החגים. מהר מאד אושר הגיוס שלי עם כל הגדוד שלי- מה שבעבר לא קרה.
"אנחנו מכפיל הכוח של מד"א ועובדים ביחד איתם כדי להגיע לרמות מלאי הדם הנדרשות כעת. הדם הוא נכס לאומי של המדינה ואין לו כל תחליף. ברוב המקרים, הצלת חיי אדם פצוע קשה, מותנית במתן עירוי של דם אנוש מלא"
"הגיוס שלי התחיל כבר שם, באי קורסיקה, בטלפון, עד שבפועל חזרתי לארץ במטוס הראשון שהתאפשר וכבר ביום שלישי הייתי בשטח. באופן מעניין, הזדמן לי לבחון את היכולת שלי לפקד על גדוד מרחוק ונוכחתי לגלות איך המפקדים שלי מתפקדים כשאני לא נוכח בפועל - הם קיבלו ממני את הציון הכי גבוה. כבר באותו יום, יצאו צווים לעשרות חברי הגדוד, הם עברו רענון קצר כי כולם מילואימניקים, וכבר באותו יום עבדו בשטח והתרימו דם כמו שתרגלנו, שלא בזמן אמת. שנים שאני מתרגל איתם מצבים מהסוג הזה וזה האירוע המבצעי החמישי שלנו. למעשה, אנחנו מכפיל הכוח של מד"א ועובדים ביחד איתם כדי להגיע לרמות מלאי הדם הנדרשות כעת.
"חשוב להבין שהדם הוא נכס לאומי של המדינה ואין לו כל תחליף. ברוב המקרים, הצלת חיי אדם פצוע קשה, מותנית במתן עירוי של דם אנוש מלא. את המסירות והרצון לעזור לפצועים ולתרום דם מגדול ועד קטן, ראינו כבר בימים הראשונים למלחמה. התורים היו אינסופיים. בימים הראשונים – אלפי אנשים ביקשו לתרום דם ועמדו שעות על גבי שעות בתור כדי לזכות לכך. זה נותן המון כוח לראות את העם הנפלא שלנו במיטבו. אנחנו מתחזקים גם מהכרת הטוב- אנשים רואים אותנו במדים ומאד נרגשים ומודים וזה מחמם את הלב ומניע אותנו למשימה הבאה".
הוא אומר כי "אני מרגיש שלא הפקנו את לקחי העבר ורואה הרבה קווי דמיון למה שקרה במלחמת יום הכיפורים. גם הפעם לא התייחסנו להתראות שכן היו כאן, גם הפעם הצליחו להוליך אותנו שולל. זה מתסכל מאוד, ואני אומר למפקדים ולפקודים שלי, שחייבים לזכור שאנחנו לא יודעים הכל ושתמיד צריך ללמוד מטעויות ולהסיק מסקנות".
הזכרונות מהשבי צפים מחדש
זייפה זוכר כל רגע מ-43 הימים בהם היה בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. כשהשתחרר כתב את הספר, "נקישות של תקווה", על מה שעבר עליו בימים הנוראיים ההם. "עברתי 43 ימים של חקירות, ייסורים ועינויים פיזיים ופסיכולוגים בתנאים בלתי אנושיים", הוא מספר ונזכר איך באחת הפעמים חרץ בציפורניו את המילים "חיסלו אותי, מיכּי", על הקיר שמולו כאשר החיילים המצרים שעמדו מאחוריו דרכו את נשקם בכוונה ברורה להוציאו להורג.
אל מול המספרים הלא נתפסים של החטופים והשבויים, הוא אומר: "זה מציף אצלי את הזכרונות ואת התהייה איך עמדתי בזה, איך שרדתי את זה".
היה אז רוקח שנשלח לנקודת או"ם על התעלה ונשבה. "כמה וכמה פעמים הרגשתי שהמוות משיג אותי. היה לי עוד יותר קשה כשחשבתי על הוריי. אחרי מותה של אחותי, נשארתי בן יחיד והם היו ניצולי שואה שאיבדו את רוב משפחתם.
"באותה פעם בה העמידו אותי עם הפנים אל הקיר ודרכו נשק, הם אף ירו, כי זו הייתה דרכם לשבור את רוחי. לאורך כל אותם שבועות, עשיתי הכל כדי שלא לספק את שוביי ולהראות שנשברתי, אבל היה אירוע מסוים שבו העינויים היו כואבים כל כך, שאי אפשר היה שלא לצעוק ובקול".
במשך הזמן, הוא פיתח יכולת לישון ולדמיין מחשבות שעזרו לו לשרוד ולהרים לעצמו את הרוח. על הרגע שבו שוחרר, הוא מספר בהתרגשות: "ב-15 בנובמבר, שר המלחמה המצרי, אחמד איסמאעיל עלי, הגיע לבית הכלא ובישר לי ולעוד עשרות שבויים ישראלים, שאנחנו חוזרים הביתה".
