בתוך ממד הזמן והמרחב ההזוי הזה שכולנו שרויים בו - תלויים בחוסר ודאות, חוסר מנוחה, חוסר תחושת ביטחון. מרחב שבו הצער עולה על גדותיו ואין שום אפשרות להכיל עוד כאב, או אפילו להכיל את הכאב שכבר קיים - הקמנו לפני כמה ימים מרפאת ילדים של שניידר לילדי העוטף המפונים לאילת.
כאמא בחופשת לידה עם פעוטה בת ארבעה חודשים, שמהשבעה באוקטובר מסתכלת בעיניים המתוקות של הילדה שלה ולא מצליחה להבין יותר לאיזה עולם בחרתי להביא אותה, והאם אני באמת יכולה להבטיח שהיא מוגנת - נטרפתי מזה שאני לא יכולה להיות מוקפצת הפעם - למילואים, למיון, לאן שרק אפשר. וכך מצאתי את עצמי במקום שאליו כן יכולתי להגיע, ולתת את המעט שאני יכולה, בין הנקה להנקה.
לעוד כתבות:
גם כשפרצה המלחמה באוקראינה יצאתי עם צוות משניידר להקים בית חולים שדה לילדים באוקראינה, אבל הפעם אי אפשר להסביר במילים את מה שמתרחש כאן. אילת, המוכרת מחופשות קיציות, שהעלתה עד היום אסוציאציה של נופש וכיף - הפכה לבית זמני של המוני אדם.
"אני פוגשת תינוקות רכים שהיו אמורים להגיע לביקור שגרתי בטיפת חלב בעולם אחר, פעוט שאומר "בום, בום", בכל פעם שיש רעש, ילד ששואל שוב ושוב את אמא, איפה ההוא? ואיפה ההיא? ואיפה התינוק שלהם? ונענה תשובות כגון: "הוא מת", "רצחו אותה", ו"מקווים שהוא חטוף". והמתוקה שמספרת לי כבדרך אגב, "את יודעת שירו בשכן שלי"?
משפחות שלמות מתהלכות, תלושות מהשגרה שלהן בעל כורחן. כלבים קשורים ברצועה מסתובבים עם בעליהם בין הלובי לחדרי המלון - אבודים בתוך הריחות והרעשים הלא מוכרים. ילדים עם בגדי ים בין הבריכות - במבט מבולבל המבקש בחזרה את המסגרת, את המוכר. ושיחות החולין שבלובי ובחדר האוכל. אוי אלוהים, שלא תדעו לעולם את התוכן של שיחות החולין הללו. בעולם אחר בזמן אחר במקום הזה היו מתקיימות שיחות חולין על כמה חם בחוץ וכמה אחוזי לחות יש היום.
ואף אחד לא יודע כמה זמן זה יימשך, או איך להתנהל בתוך הדבר הזמני הזה. ואי אפשר אפילו לתכנן את שבוע הבא, והכל כאילו ממתין, בהמתנה המשונה הזו - שאין בה שום שגרה וגם לא ניסיון לייצר אותה, אבל גם אין בה שום שבירת שגרה מהסוג הטוב. אחת האמהות במרפאה כל פעם מראה לי שקיבלו הודעה שהם נשארים באילת עד תחילת נובמבר, ואחרי כמה ימים זה הפך להיות אמצע נובמבר, והיום כבר הודיעו על סוף דצמבר מינימום, אבל זה כמובן לא סופי. וכולם תקועים בתוך מימד הזמן הזה, של הבין לבין. רק שלא ברור בין מה לבין מה.
"מחשבות על הילדים שאינם"
מרפאת ילדים בתוך מה שהיה חלל משרדים של מלון. אני פוגשת בה ילדים מתוקים עם דלקות אוזניים מהבריכה, שמספקת להם מעין בועה של חווית נופש בתוך כל הכאוס הזה שההורים מנסים להתנהל בו. מתבגרים אמיצים מדהימים, שעמדו במראות שלעולם לא הייתי מסוגלת לדמיין - ורק חושבים איך יכולים לקחת חלק ולעזור. תינוקות רכים שהיו אמורים להגיע לביקור שגרתי בטיפת חלב בעולם אחר, בעולם שפוי. פעוט שאומר "בום, בום", בכל פעם שיש רעש כי הוא חושב שמגיע טיל. ילד ששואל שוב ושוב את אמא, איפה ההוא? ואיפה ההיא? ואיפה התינוק שלהם? ונענה תשובות שלא מהעולם הזה כגון: "הוא מת", "רצחו אותה", ו"מקווים שהוא חטוף". והמתוקה השנייה, שמספרת לי כבדרך אגב "את יודעת שירו בשכן שלי"?
וחרדה אחת קולקטיבית, של הילדים המדהימים האלה, ושל ההורים שלהם, ושלנו. של כולנו. שמאיימת להטביע אותנו, לגזול מאיתנו כל זיכרון של תחושת שמחה ומוגנות. נער שראה את המחבלים מהחלון ומאז יש לו טיקים, ילדה שמסרבת לצאת מהחדר במלון מאז חולצה מהמקלט בו שהתה שעות ארוכות. והם מתביישים לספר שהם בחרדה. ומה אומר להם? שאני, הפריבילגית ממרכז הארץ, עוצמת עיניים וחולמת שמחבלים יחטפו לי את הילדים? שלא התרחקתי עשרים מטרים מהבניין שלי מהשבעה באוקטובר? שרק מלקרוא את מה שהם עברו בחדשות כל דפיקה בדלת מקפיצה לי את הדופק למאתיים? שהם אמיצים כל כך מעצם העובדה שהם קמים בבוקר ומנסים להתנהל?
וזה פתאום מרגיש לי ציני לקרוא לעצמי רופאה. כי למרות שבע שנות לימוד, התמחות והתמחות-על, אין לי ולו אמצעי אחד לרפא פצעים מהסוג הזה. תהומות ענק שנפערים בלבבות כל כך רבים. ובא לי לבקש מהם שיכוונו אותי, שיתנו לי רמז, שיגידו לי כל דבר שאני יכולה לעשות כדי להקל אפילו טיפה על מה שהם עוברים. אני רושמת לאחד טיפות אוזניים, ולאחרת משחה. אבל בפצע האמיתי אני לא באמת יכולה לטפל. וכמה שטותית ומינורית היא היכולת לאבחן דלקת גרון חיידקית בתוך כל מה שקורה לעם שלנו.
"אבדה לנו תחושת הבית. פיזית ונפשית. יש לנו כוויה ענקית בנשמה. וזה עדיין לא מרגיש ככה, אבל אולי כשנצא ממימד הזמן המזוויע הזה, אחרי האסון הנורא הזה נצליח לייצר לנו בית חדש. בית אחר. בית שבו כולם מרגישים מוגנים"
והם אומרים לי תודה, ואני לא מצליחה להבין על מה, כי הרי לא באמת עזרתי להם לרפא את הפצע האמיתי. ואני אומרת להם סליחה. סליחה על המצב הבלתי נתפס הזה שנכפה עליכם. ואני רוצה רק להיות איתם, בממד הזמן הזה, פשוט להיות. נוכחת. לשבת לצדם בדממה ולנסות להתחלק בכובד האדיר של המועקה הזו שאין לה נחמה.
ומסתיימת המרפאה, ואני יוצאת עם המשפחה הפרטית שלי החוצה קצת, לנשום אוויר. ואין לי, אין לי אוויר. וכל דקה פנויה מתמלאת במחשבות על הילדים שאינם, ועל הילדים שנחטפו - ואיך בכלל, איך לעזאזל? וזה מרגיש כמו סיוט שאולי כבר יגיע הבוקר ונתעורר ממנו. אבל להיפך הפעם. מייחלים לחלומות שיהיו מפלט מהאסון הזה שהפך להיות המציאות.
כולם עטופים בחיבוק ענק של כולם
אבל במקביל, במקביל לכל המשקולת הזו שכולנו מסתובבים איתה על החזה, אני שמה לב שנולד פה גם משהו אחר. בתוך מרפאה עמוסה וצפופה, בתוך חדר אוכל עם אפס מקום פנוי - כבר כמה ימים שאני פה ולא ראיתי אף אחד כועס. לא שמעתי הרמת קול, לא נתקלתי בחוצפה. במילים לא נעימות. אף אחד לא דחף בתור. כל פעם ששאלתי מי רוצה עכשיו להיכנס לבדיקה, כולם הסתכלו על כולם במבט אוהב - וכל משפחה ניסתה לתת למשפחה אחרת להיכנס לפניהם. לא שמעתי גרגיר של שיח פוליטי, לא פירור של ויכוח או קרע פנימי בין אנשים או דעות. רק רוך במבטים בין אחד לשני. רק חמלה.
"כל דקה פנויה מתמלאת במחשבות על הילדים שאינם, ועל הילדים שנחטפו - ואיך בכלל, איך לעזאזל? וזה מרגיש כמו סיוט שאולי כבר יגיע הבוקר ונתעורר ממנו. אבל להיפך הפעם. מייחלים לחלומות שיהיו מפלט מהאסון הזה שהפך להיות המציאות"
וכולם עטופים, עטופים בחיבוק ענקי של כולם. יש את אלו שפתחו חמ"ל כביסה, ואלו שהקימו חמ"ל של ציוד, את המתנדבים במועדון הילדים ואת אלו שמבשלים ארוחות למשפחות, את הרופא שמגיע עם הרכב לאסוף את המטופלים לבדיקה במרפאה שלו, ומחזיר אותם למלון שלהם אחר כך, את המורה שעזב את העבודה והגיע להתנדב ולפתוח בית ספר זמני. אין גבולות לאנרגיה ולעשייה - וגם אין גבולות ליכולות שלה. וזה מדבק. ואין פה מושא ונשוא. מובן לכל שהפעם זה אתם, מחר זה יכול להיות אנחנו.
אז כן. אבדה לנו תחושת הבית. פיזית, נפשית. יש לנו כוויה ענקית בנשמה. וזה עדיין לא מרגיש ככה, אבל אולי כשנצא ממימד הזמן המזוויע הזה, אחרי האסון הנורא הזה נצליח לייצר לנו בית חדש. בית אחר. בית שבו כולם מרגישים מוגנים. שאין בו אף שכונה שילדים חיים בה בפחד. שיש בו קהילה עצומה, כמו עכשיו, שיש לה כוחות על - והיא חיה ונושמת תמיד, ולא תלויה בדבר. ושום דבר לא יכול עליה. ואז, רק אז אולי יש סיכוי שנסכים להיזכר מהי שמחה.
ד"ר קרן שחר ניסן, היא רופאה בכירה במחלקה לרפואה דחופה (מיון) במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית
