100 ק"מ מדי יום. דרך הרים, עמקים ונופים שנראים כאילו נלקחו מציור. קבוצה קטנה של רופאים, רוכבת אל עבר האופק, ומתקדמת עוד קצת אל סוף המסלול. כך נראה מסע רכיבת האופניים האתגרי לקידום המודעות למדע, אירוע יוקרתי שהפך לחלק ממסורת הכנס הבינלאומי של החברה האירופית לרפואת ספורט ואורתופדיה ESSKA.
בין נציגי מדינות כמו נורבגיה, פולין איטליה גרמניה, שוויץ, אירלנד, מלזיה ארה"ב ועוד, הייתי גם אני, הישראלי היחיד. חששתי מאוד, אבל בשיחות שביני לבין הקולגות, הייתה המון מוכנות להקשיב, הרבה הבנה למצב, עניין ודאגה. נראה שלשיח בין אנשים יש משמעות גדולה במאבק מול הדעות הקדומות והמסרים השגויים שמופצים בעולם.
הכנס הדו-שנתי הבינלאומי של ESSKA (קיצור של European Society for Sports Traumatology, Knee Surgery and Arthroscopy) הוא אירוע רפואי-מקצועי נחשב, שבו לוקחים חלק אלפי רופאים מכל העולם. בימים שקודמים לכנס הרשמי, מתקיים אירוע רכיבה יוקרתי ומצומצם, במהלכו עוברת קבוצת רופאים מסלול אתגרי על אופניים, באזור שבו מתקיים הכנס של אותה השנה. צפו בסיכום הכנס:
(צילום: דוברות רמב"ם)
בין המשתתפים ניתן למצוא את נשיא האיגוד, היו"ר המדעי של הכינוס, עורכת העיתון המקצועי של האיגוד ורבים ממרצי הפקולטה האקדמית של האיגוד. כולם, מעבר להיותם רופאים מובילים בתחומם, גם משקיעים זמן רב משגרת יומם לפעילות ספורטיבית משמעותית ולעיתים אף סמי-מקצועית. המסלול, שמתחיל ומסתיים במקום הכינוס, מתקיים במטרה להציב דוגמה אישית לקיום ושמירה על אורח חיים בריא, שילוב פעילות ספורטיבית והעלאת מודעות למדע.
השתתפתי באירוע הרכיבה בגלזגו, סקוטלנד, לפני כארבע שנים וזו הייתה חוויה זכורה היטב. חיכיתי הרבה זמן לשחזר את ההזדמנות לרכב בנופים עוצרי נשימה, תוך התמודדות עם אתגר פיזי ומנטלי, יחד עם קולגות מכל העולם. מעבר למובן מאליו, יש כאן אפשרות להתחבר זה לזה באופן מהותי הרבה יותר ממה שכנס מקצועי, מעונב, עם הרצאות ומצגות, מזמן לרוב. יש משהו בחוויה הזו שמחברת את חברי הקבוצה בצורה עמוקה יותר, פתוחה וכנה יותר. המאמץ המשותף, הלא רשמי, מייצר קשר מסוג אחר ביננו. בסוף כל יום, כשנפגשים לשיחות או לכוס בירה, הבונדינג הזה מורגש היטב.
לא הייתי בטוח שזה הזמן הנכון לצאת לחו"ל. הימים לא פשוטים בארץ, ובנוסף, היה חשש לגבי איך אתקבל בקרב חבורת הרוכבים כישראלי יחיד. לקראת הכנס, היו גם רגעים שהפכו לבדיחה פרטית, סביב התחושה שמחרימים אותי בכל פעם שמשוב במייל לא הגיע מהר מספיק. בדיעבד, אני שמח מאוד שהשתתפתי ומעבר לכך. למדתי כמה דברים חשובים במהלך השהות שלי לגבי היחסים ביננו לבין העולם.
"בסופו של דבר, אין תחליף ליחסים האישיים. בנייה וחיזוק של קשרים אישיים, עם אנשים, במקרה שלי, רופאים, מובילי דעה במדינתם, זה יתרון ענק. גם מבחינה מקצועית וגם לאומית. בסופו של דבר אתה המייצג של בית החולים או המדינה בעיני אותו קולגה. במקום לשמוע על אירועים מהחדשות או מהעיתון, יש לאותו אדם את ההזדמנות לפגוש אותך, להכיר את דעתך האישית ואז לשאול אותך גם על דברים שהוא נחשף אליהם במדיה"
המפגשים שהתקיימו היו חיוביים, אולי אפילו מפתיעים, מהמצופה. הייתה פרופסורית בכירה שמגיעה ממדינה שנחשבת לעוינת ישראל, אבל בשיחות ביננו קיבלתי ממנה המון אהבה והבנה. היה רופא שהגיע מיבשת רחוקה, שסיכם את ההפגנות הפרו-פלסטינאיות כעניין נקודתי ולא מייצג, והעדיף להתמקד בדירוג הגלידריות הטובות שקרובות לאזורי הרכיבה שלנו. לעומתו, היה את הקולגה המוערך ממדינה אוהדת, שפתח כל בוקר בעדכון שהעביר לי אודות המתרחש בארץ וביקש להבין את המשמעות והדקויות. ההיכרות איתו הולידה הזמנה פתוחה לביקור בארץ וברמב"ם, ושנינו מחכים לזה בקוצר רוח.
פגשתי גם פרופ' ממלזיה, שהציג יום קודם טכניקה ניתוחית חדשה שעוררה הרבה התלהבות בקרב המשתתפים. הזמנתי אותו לבצע את השיטה אצלנו ברמב"ם. הוא חייך בנימוס ואמר שהיה שמח, אבל המדינה היחידה שאסור לו לנסוע אליה היא ישראל. הבטחתי לו שכשאבצע את הניתוח ברמב"ם, אראה תמונה שלו ואספר של מי הרעיון. בבוקר למחרת כבר חלקתי שולחן ארוחת בוקר עם שלושה רופאים ממלזיה. הייתה שיחה ערה, גם על פוליטיקה, עם הרבה הבנה והכלה של מצבנו.
ראיתי גם שהפחד מהחרמה גורפת, הוא לא מדויק. יש אולי רתיעה מישראל כרגע, אבל היא נובעת מחוסר היכרות או הבנה. ככל שהם מכירים יותר את האנשים ואת הרקע, הרתיעה הולכת ונעלמת ויש יותר פתיחות ומוכנות לשוחח על הדברים ולקבל מידע ממקור ראשון ואולי פרספקטיבה אחרת.
אם ישנה מסקנה אחת, שאותה אני לוקח איתי, היא שמצבה של ישראל בעולם עלול אולי להוות סיבה להישאר בארץ, אבל דווקא ההפך הוא הנכון. בסופו של דבר, אין תחליף ליחסים האישיים. בנייה וחיזוק של קשרים אישיים, עם אנשים, במקרה שלי, רופאים, מובילי דעה במדינתם, זה יתרון ענק. גם מבחינה מקצועית וגם לאומית. בסופו של דבר אתה המייצג של בית החולים או המדינה בעיני אותו קולגה. במקום לשמוע על אירועים מהחדשות או מהעיתון, יש לאותו אדם את ההזדמנות לפגוש אותך, להכיר את דעתך האישית ואז לשאול אותך גם על דברים שהוא נחשף אליהם במדיה.
הקשרים האישיים יעזרו ללא ספק גם בהמשך, ברמה הרפואית וברמה הלאומית. כשאנחנו מדברים עם האנשים שדומים לנו, שמגיעים מאותו רקע מקצועי או תחומי עניין (ספורטיביים במקרה זה), אז המסר עובר טוב יותר מאשר אם יגיע מהפוליטיקאים שלעיתים אפילו אנחנו לא מתחברים אליהם. זו בעצם הסיבה שעכשיו, יותר מתמיד, זה לא רק 'בסדר' שנוסעים לכנסים. ההיפך הוא הנכון. זה ממש אינטרס מקצועי- לאומי.
אסור לנו לוותר, ורופאים ישראלים, או אנשי מקצוע אחרים מהארץ, צריכים להיות כמה שיותר נוכחים באירועים גדולים ולהראות את הפנים שלנו בעולם. הרבה ככל האפשר. לשמש כשגרירים לכל מה שטוב, נפלא ונהדר במדינה שלנו, באופן כן, אותנטי וישיר, לבנות ולחזק את הקשרים האישיים כמה שיותר ולמוטט את חומות הבורות והאנטי. סעו, בלי חשש, בראש מורם, וייצגו את ישראל בכבוד.
הכותב הוא רופא בכיר ומומחה בכירורגיה אורתופדית ופציעות ספורט ברמב"ם
