ימים קשים עוברים עלינו. כולנו רוצים לעזור, אך לא יודעים איך. לא פעם, במפגש עם אדם שחווה אובדן, אנו שואלים עצמנו: כיצד לנהוג? איך להגיב? מה לומר? כדי לתת מענה חשוב שנבין קודם כל מה עובר עלינו.
מה קורה לנו במפגש עם אדם שחווה אובדן, ולמה קשה לנו להגיב?
במגע עם אדם שחווה אובדן אנו נפגשים עם הפחד הגדול ביותר שלנו – הפחד ממוות, והיותנו חסרי שליטה מול זה. זה מעורר חרדה, ומכיוון שהתגובה האנושית לחרדה ולאיום היא לברוח. הרצון האוטומטי המתעורר בנו במפגש עם אדם שחווה אובדן הוא לקום ולברוח, אבל אם אי אפשר – אז לכל הפחות להתעלם, להימנע מלדבר על זה, לדבר על משהו אחר.
עוד בנושא זה:
סיבה נוספת לקושי לשוחח עם אדם שחווה אובדן היא הפחד לפגוע. אנחנו חושבים: "ואם אגיד משהו טיפשי?", "ואם אגיד משהו שיכאיב?". מעולם לא קיבלנו הכשרה איך להגיב במצבים כאלה. להיפך, נושא המוות הוא טאבו חברתי, ש"לא מדברים עליו". אז מה הפלא שאין לנו מילים ואנו נבוכים.
2 צפייה בגלריה
דגל ישראל על קברו הטרי של סמל דביר לישה מניצן, לוחם בגדוד 51
(צילום: REUTERS/Lisi Niesner)
שמונה כללי אצבע
לפניכם כמה הנחיות כלליות איך לתמוך במי שחווה אובדן? מה כדאי או לא כדאי לומר? בראש ובראשונה, חשוב לתת מקום לאינטואיציה האישית, אך יש כמה כללי אצבע שנוכל להיעזר בהם:
1. לא להתעלם. הדבר המשמעותי ביותר בתמיכה באדם בצערו היא להיות עמו במקום שבו הוא נמצא, ולתת מקום, הכרה ולגיטימציה לתחושותיו, דרך הבעת התעניינות - במילה, במבט.
אז איך להגיב? חשוב להיות אותנטי וכן. אל תדקלמו משפטים שאינכם מתחברים אליהם. אל תגידו "כולנו נתגעגע אליו", אם לא הכרתם אותו. תוכלו לומר, "הייתי כל כך עצובה לשמוע על זה", או לכתוב הודעה "אני חושבת עליך, וממש רוצה להיות פה בשבילך", או כל משפט אחר שיוצא מהלב.
עם זאת, חשוב לזכור שכל אדם מגיב אחרת. יש אנשים שיעדיפו מרחב – כי הם עדיין המומים מגודל האסון ולא הפנימו את השלכותיו, או שהם חוששים שהם "יתפרקו" אם יביעו את רגשותיהם, או אולי לא היה להם קשר קודם קרוב איתכם, והם מרגישים מוצפים. לכן, חשוב לכבד גם רצון למרחק. עם זאת, כדאי לחזור מדי פעם ולברר אם הצרכים השתנו. יש לעשות זאת ברגישות, ומתוך מקום של כבוד ואכפתיות.
2. "אמור מעט והקשב הרבה" - אובדן יכול לעורר רגשות רבים, וכל אחד מגיב אחרת. לכן, במקום לומר למתאבל איך הוא אמור להרגיש (כמו, "את/ה בטח ממש כועס/ת"), עדיף לשאול שאלות פתוחות ולהקשיב. אפשר לומר: "אני יודע שכל אחד לוקח דבר כזה אחרת. איך את/ה מרגיש/ה?".
ד"ר ריבי פרייצילום: שירי כגןעדיף לשאול שאלות פתוחות שמזמינות שיתוף: למשל, "איך את היום? מה עובר עלייך?" שמזמין הרחבה, ומעביר מסר שאנחנו רוצים לשמוע. במקום לשאול שאלה כמו "האם את בסדר?" - שמזמינה תשובת כן/לא.
3. כשמקשיבים, חשוב לתת לגיטימציה לרגשות שונים. מותר גם לכעוס. אם עולות שאלות על טעם החיים או שאלות על אמונה (למי שדתי), חשוב לתת להן מקום ולא לדחוק אותן לפינה. נורמלי גם לחוש אשמה או בושה, וחשוב לנרמל את זה.
4. חשוב להימנע מהצורך לנסות "לעודד" את המתאבל, ולשכנע אותו "לחשוב חיובי". לעיתים, מתוך רצון טוב, אנו אומרים: "לפחות הוא לא סובל יותר" או " מזל שלפחות שאר המשפחה ניצלה". האמירות הללו עלולות להעביר מסר של ציפייה מהמתאבל לחשוב חיובי, לרמוז שקשה לנו להכיל את הצער שלו ואנחנו מצפים לראות אותו חזק ומתמודד. הוא ירגיש נדחק לומר זאת עבורנו, כדי לעמוד בציפיותנו.
עדיף לעזור לאדם למצוא בתוכו משמעות ותקווה. לכן, לשאול את המתאבל על מחשבותיו, ובכך הוא ימצא בעצמו את מה שעשוי לסייע לו. לכן, נאמר למשל: "מה עובר לך בראש? יש משהו שעוזר לך בכל הכאב הזה?".
באופן דומה, חשוב לא להציב ציפייה להתמודדות מסוימת. למשל, אל תאמרו: "אתה צריך להיות חזק בשביל המשפחה", "אתה הגבר בבית עכשיו", "תשמור על אמא" - מסרים שלעיתים אנו אומרים מתוך רצון טוב כדי לתת לנער/ה תחושת משמעות ותפקיד, אך הם עשויים לייצר תחושת מחויבות מעיקה ולעכב מלשתף בקשיים (כי הוא צריך לעמוד בציפיות).
"רוב האבלים מעוניינים להנציח את האדם שאיבדו, כך שאחרים יכירו את תכונותיו הייחודיות, והם מעריכים הזדמנות לשתף בזיכרונות, אם הדבר נעשה בהקשר נוח וברגישות. אפשר לבקש: 'ספר לי עליו? איזה אדם הוא היה? איזה טיפוס הוא?'"
5. לא לפחד לדבר על הנפטר: אנחנו עשויים לחשוש לשאול על הנפטר שמא זה יכאיב. חשוב לזכור שהכאב "נמצא שם" ולא יתעורר משיח על כך. תיאוריות בתחום האובדן, למשל המודל הדו-מסלולי לאבל של פרופ' שמשון רובין, מדגישות שהקשר עם הנפטר אינו מתנתק אלא הוא הופך לקשר מופנם. במילים אחרות, כשמאבדים מישהו קרוב הוא אמנם לא נוכח פיזית אך הוא ממשיך להתקיים בנפשנו.
רוב האבלים מעוניינים להנציח את האדם שאיבדו, כך שאחרים יכירו את תכונותיו הייחודיות, והם מעריכים הזדמנות לשתף בזיכרונות, אם הדבר נעשה בהקשר נוח וברגישות. אפשר לבקש: "ספר לי עליו? איזה אדם הוא היה? איזה טיפוס הוא?".
6. לא אחת אנו מתלבטים - האם כדאי לשתף בחווית אובדן אישית? חוויות אובדן שחווינו יכולות לסייע לנו להתחבר למצוקה של האחר אך חשוב לזכור שלא בהכרח מה שאני חוויתי מקביל למה שהאחר חווה. לכן, כדאי לשקול היטב אם ואיך לשתף בחויות אובדן אישיות.
לא כדאי לומר, "אני יודעת מה עובר עלייך, גם אני איבדתי הורה". את לא יודעת. כל אחד חווה אובדן אחרת. בנוסף, השוואות נותנות תחושה שיש אמת מידה מסוימת לאבל, ושהילד צריך להוכיח שהוא ראוי להיות מורשה להתאבל. לעיתים, השוואה נחווית כמפחיתה מעוצמת הכאב (אם מישהו מספר לי שאיבד את חיית המחמד שלו בזמן שאני מתאבל על אחי – איזו תחושה זה נותן?).
אמרו: "אני זוכר איך אני הרגשתי כשאיבדתי מישהו, אבל כל אחד חווה את זה אחרת. מעניין אותי לשמוע איך את/ה מרגיש/ה, מה עובר עליך/עלייך". לפעמים, המתאבל מעוניין לשמוע על חוויות דומות של אחרים. במקרה כזה, ניתן לשתף בקצרה ואז להעביר שוב את הפוקוס להתמודדות של האדם שמולנו.
7. לתמוך לאורך זמן - באופן אקטיבי: לא מעט אנשים מספרים שהרגישו שלאחר השבעה כולם נעלמו. אך האבל לא נעלם. בחלק מהמקרים, בשנה השנייה מתגלים קשיים גדולים יותר בהשוואה לשנה הראשונה, במיוחד אצל ילדים.
איך לתמוך לאורך זמן? לעיתים אנחנו אומרים מתוך כוונה טובה "אם תצטרכי משהו, אני כאן", אך בפועל בדרך כלל אדם שמתאבל לא פונה ביוזמתו. כדאי לנקוט גישה אקטיבית. ליזום פנייה רגישה עם הצעת סיוע קונקרטית – למשל, "תרצי שאשלח לך את סיכומי השיעור?", "אני יכול להקפיץ לך ארוחת צהריים?", "אאסוף את הבן שלך מבית הספר", וכו'.
2 צפייה בגלריה
הלווייתם של יצחק סייטן בן 76, רעייתו חנה סייטן בת 73, בנם טל סייטן בן 49 ודודתו פסי כהן בת 68 מקיבוץ בארי
(צילום: Alexi J. Rosenfeld / Getty Images)
8. לא לשפוט. לא לדרג. לפעמים יש לנו נטייה "לדרג" את השכול לפי הנסיבות וההקשר. למשל, אנו נוטים לתפוס מוות בנסיבות צבאיות כהירואי – דבר הגורם למתאבלים בנסיבות אחרות לתחושת "תחרות" והיעדר תמיכה. באותו אופן, יש אוכלוסיות שמבלי משים אנו שוללים מהן את ה"זכות" להתאבל – למשל, אנו עלולים לחשוב על חברה של חייל שנהרג: "טוב, הם היו רק חברים", או על אישה שהגרוש שלה נהרג: "הם היו גרושים, למה היא מתאבלת?". זה לא מקומנו לדרג או לשפוט למי יש "זכות" להתאבל. אובדן הוא אובדן ואבל הוא אבל.
ואיך כדאי לתמוך ולדבר עם ילדים? חשוב שנבין שגם ילדים מתאבלים וזקוקים לתמיכה. לפעמים הילד אינו מבין עד הסוף את מהות המוות או שעדיין לא הבין את ההשלכות, במיוחד בגילאים צעירים. הילד מרגיש מוצף והמום מהחוויה הרגשית והאנשים שסביבו ומעדיף לשדר "עסקים כרגיל", מתבגרים עלולים לחשוש לאבד שליטה או "להתפרק" אם ירשו לעצמם לחוות את תחושותיהם. לעיתים הילד אינו מרגיש בנוח להיפתח למבוגר שפונה אליו, או שאין עימו קשר אישי קודם.
ד"ר ריבי פריי, פסיכולוגית שיקומית מומחית, ראש המעבדה לחקר אובדן וחוסן נפשי במבט רב-תרבותי ומרצה בכירה בפקולטה לפסיכולוגיה, המכללה האקדמית אחוה. המאמר מבוסס על הידע המחקרי שהצטבר במעבדה לחקר אובדן, דחק וחוסן נפשי במבט רב-תרבותי במכללה האקדמית אחוה, בראשות ד"ר ריבי פריי
