אם יכולתי, הייתי מזמין את מתנגדי החיסונים ואת אלו שמפיצים ברשתות מידע לא אחראי או "מטילים ספק", כמו שהם מכנים את זה, לבלות איתי ועם עמיתיי ועמיתותיי משמרת אחת ביחידת טיפול נמרץ קורונה. "רק" 12 שעות. אם אין לחץ, תהיה לנו גם הפסקה בת 40 דקות.
הם היו מתחילים להזיע ברגע שבו היינו מתלבשים בחליפות מגן מניילון, עוד לפני עטיית מגן הפנים. בכניסה לאזור הבידוד כבר היו מרגישים איך המסיכה לוחצת להם על גשר האף, חופרת בתוך העור.
1 צפייה בגלריה
מנשימים חולה קורונה. מזמין לראות איך זה נראה כשחולה נאבק לנשום
(צילום: אלכס קולומויסקי)
קראתי אתמול ציוץ שכתב איש הטלוויזיה גיא מרוז. כך הוא כתב: "אני יודע מה אני חש לגבי הכפייה, הפרופגנדה הגבלסית שמסתובבת סביב הלחץ הטירוף, השיגעון בלחסן את מי שלא חולה, בכפייה - מוציא מהדעת". אחר כך הוא הוסיף שהוא "כנראה יקבל את החיסון השלישי".
קיראו עוד:
הלוואי, הלוואי שיכולתי להזמין את גיא ודומיו למשמרת ביחד איתי. כדי לראות מקרוב איך נראה אדם שנאבק לנשום, כשסביבו אנשים כבר מורדמים ומונשמים, והוא עוטה מסכה שמסתירה את כל הפנים שלו, צורח ובוכה שאין לו אוויר. והצרחות שלו עמומות, בקושי נשמעות מחוץ למסכה. הוא מתפתל ומשנה תנוחה, רוצה לצאת מהמיטה, לזוז, לקום, לשבת. כל דבר שיעזור לו להכניס עוד קצת חמצן לגוף. הוא לא מבין שכל צעקה שלו מחלישה אותו יותר, הוא לא יכול לנשום.
אבל ההיגיון לא עובד אצל מי שנמצא בפאניקה, אצל מי שנחנק לאט לאט. המחשבה היחידה, הרצון היחיד הוא לנסות לנשום, כמה שיותר עמוק. אבל אי־אפשר.
דמיינו את עצמכם במרכז חדר. משמאל אדם שוכב על הבטן, מורדם מונשם ומשותק, מימין עוד מונשם, עוד מעט יהפכו גם אותו על הבטן כי ככה הוא יונשם יותר טוב. הרעש של המוניטורים, התראות של מכונות ההנשמה, דריפים של נוזלים ואין סוף מזרקים של תרופות.
אור לבן בוהק ומסנווור של פלורסנט מאיר על הכל, דולק כל הזמן. אין בוקר ואין לילה, תחושת הזמן נעלמת. כולם מסביבך נראים אותו הדבר, המשפחה לא יכולה לבקר. אם הם ירצו בכלל שהמשפחה שלהם תראה אותם כך, מנסים בכוח לנשום, חסרי תקווה ואחוזי אימה.
אתם, מתנגדי החיסונים, "מטילי הספק", קוראים לזה "שיגעון בלחסן את מי שלא חולה, בכפייה". אנחנו, הצוותים הרפואיים, חווים את זה כמעט כל יום.
אתם יודעים מה ההבדל ביניכם לבין אלו שלא התחסנו, ועכשיו שוכבים מורדמים ומונשמים?
הם האמינו לכל הדברים שכתבתם.
גיא מרוז, וכל "מטילי הספק" הדומים לו - ראיתם פעם אדם טובע? ככה זה נראה בדיוק. המאושפז מסיר את המסכה, אנחנו רצים ומרכיבים אותה מחדש, מתחננים שלא יזוז. כי עם כל תזוזה אנחנו מפחדים שהעירוי ייצא, וניאלץ לדקור אותו שוב.
