רויטל (23) הייתה מופנמת מאז ומתמיד - היה לה נוח יותר עם עצמה ולא בחברה גדולה. כשהגיעה לכיתה ח' היא הרגישה כיצד המופנמות שלה, תכונה שלחלוטין אינה שלילית, מתפתחת לכדי חרדה חברתית של ממש – וזו כבר הייתה בעיה עבורה. היא נהגה לאחר במכוון לבית הספר ביום שישי בבוקר כדי לא להשתתף בתפילה יחד עם כל התלמידים, וספגה עונשים וכעסים. גם על טיולים וכנסים של בית הספר היא העדיפה לפסוח. "לא הצלחתי להתרכז בלימודים, כי לא הפסקתי לדאוג ממה אחרים חושבים עליי. התרחקתי מאנשים, ויתרתי על דברים שרציתי לקחת בהם חלק כמו טיול לאילת, מסע לפולין או הצגת סוף שנה בכיתה י"ב", היא נזכרת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
דווקא מתוך הקושי הזה רויטל צמחה. היא נעזרה בטיפול פסיכולוגי והחליטה להילחם בעצמה. היא הכריחה את עצמה להיות במקומות הדורשים אינטראקציה עם אנשים, אם זה בשירות הלאומי שעשתה כחובשת וסייעת רופא, אם במעבר למגורים בדירת שותפות ואם בעבודה בשירות לקוחות טלפוני, שבו היא נמצאת בתקשורת מתמדת מול אנשים.
הציר של מופנמות מול מוחצנות נחשב בפסיכולוגיה לאחד הצירים המרכזיים של אפיון אישיות - כזה שכל אדם יכול למצוא את עצמו עליו, בין אם איפשהו באמצע או קרוב לאחד הקטבים. האדם המופנם הוא כזה שמפנה את האנרגיות שלו כלפי עצמו, בעוד המוחצן מפנה אותן כלפי החברה.
"מופנמות היא תכונה או מרכיב אישיותי מולד ונרכש. אדם מופנם ממוקד פנימה. לעומתו, המוחצן ייטה להחצין את רגשותיו והווייתו, ומירב האנרגיות שלו יופנו החוצה - כלפי החברה וסביבתו", אומרת אינה פרוג, פסיכותרפיסטית התנהגותית קוגניטיבית (MSC), ומרחיבה: "אנשים מופנמים יעדיפו לרוב סביבה רגועה ומרווחת. הם כמעט תמיד יעדיפו אינטימיות של אדם קרוב ולא אירוע רב-משתתפים, מפגש חברתי או מסיבה. אין זה אומר שהם אינם חברותיים. להיפך, לעיתים קרובות אנשים מופנמים יהיו בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, קשובים, רגישים ואכפתיים יותר לסביבתם. לרבים מאיתנו יהיה קל ונעים יותר בקרבתם מאשר לצד אנשים מוחצנים המושכים תשומת לב, לעיתים בקולניות או בחוסר רגישות. אנשים מופנמים לרוב אינם סובלים מנידוי, והם לא אנשים דחויים".
מופנמות כשלעצמה, כפי שמסבירה פרוג, אינה תכונה בעייתית כלל וכלל - להיפך. הבעיה מתחילה כשהמופנמות מתפתחת לכדי חרדה חברתית והימנעות. פרוג מסבירה כי אם מופנמות משולבת גם עם חשיבה שלילית ועם נטייה לביקורת עצמית ושיפוטיות ("אין לי חברים", "אני לא מעניין/נת אף אחד", "אני לא שווה", "אין לי מה להציע", "אני לא יכול להשתלב" וכן הלאה), הדבר עלול להוביל לדפוסי התנהגות הימנעותיים ולחרדה חברתית של ממש.
פרוג מבקשת להבחין בין התנהגות חד-פעמית לדפוס. "אם ילד מופנם לא רוצה ללכת לאירוע חברתי כלשהו ומעדיף להישאר בבית עם חבר, זה בסדר גמור וטבעי. לעומת זאת, אם לכל אירוע חברתי הילד לא מגיע, למרות שאולי הוא כן היה רוצה לקחת חלק, אז ייתכן שהוא חושש שהוא לא רצוי כמו כולם. אם הוא חווה במקביל פחד מדחייה ומכישלון, ייתכן שמדובר בהתפתחות של חרדה חברתית על הרקע של המופנמות והביישנות".
פרוג מרחיבה: "אדם שמתמודד עם חרדה חברתית לאורך זמן סובל. הוא עלול לחוות תסמינים גופניים (הזעה, דופק מואץ, סחרחורת, יובש בפה ועוד) שמופיעים על רקע אינטראקציה חברתית או פוטנציאל למפגש חברתי. הראש שלו מוצף במחשבות שליליות שמשקפות ערך עצמי וחברתי ירוד, ולעיתים גם תחושה של כישלון וחוסר ערך. בעקבות הרתיעה ותחושות קשות של דחייה ובושה, הרבה פעמים אותו אדם יעדיף להימנע מראש. אם הוא לא יכול להימנע, הוא עלול לפגוש את הסיטואציה במצב של קיפאון פיזי ורגשי, או לחלופין של התפרצות רגשית לא נשלטת".
אם הגעתם למצב שבו אתם נמנעים מאינטראקציות חברתיות בגלל מופנמות או שנתקלתם באדם קרוב אליכם הנמנע מהמצבים הללו, פרוג מציעה לשאול את אותו אדם (או את עצמכם אם מדובר בכם) את השאלות הבאות: האם הוא היה מעוניין בכלל להשתלב בסיטואציה החברתית הזו? האם הוא נהנה מהשקט הפנימי או שמא הוא חווה תסכול ובדידות? האם איכות חייו נפגעת? "כשהאדם רוצה להשתתף באינטראקציה חברתית אך אינו מאמין ביכולתו לקחת חלק, מבקר ושופט את עצמו לחומרה – רווחתו הנפשית והרגשית נפגעות. המטרה אינה להיות 'פחות מופנם' חלילה, אלא לגלות את החוזקות הקיימות באדם, לשקף לו את המחשבות השליליות ולסייע לו להחליפן במחשבות מקדמות, שיעזרו לו ליהנות מסיטואציות חברתיות".
אצל ילדים שצריכים להתמודד עם אינטראקציות חברתיות על בסיס יומיומי במסגרת החינוכית, ההימנעות הזו היא רווחת. מי לא זוכר את הילדים הביישנים והמופנמים בכיתה, שנמנעו מלהשתתף בשיעור או לקחת חלק פעיל במשחקים בהפסקות? "בקרב ילדים ובני נוער ניתן לראות רמות שונות של הימנעות מאינטראקציה חברתית וחוסר השתתפות במרחב חברתי. למשל ילדים שלא יצביעו או ישתתפו בפעילות הכיתתית ולא ידברו בכיתה, חלקם אף מתקשים להיכנס לתוך הכיתה. התסמינים הפיזיים של החרדה החברתית ניכרים פעמים רבות בשפת הגוף: יש קושי ביצירת קשר עין, הגוף מתכנס אל תוך עצמו, כאילו הם מנסים לתפוס כמה שפחות מקום במרחב", מפרטת פזית גולדשטיין, מטפלת התנהגותית-קוגנטיבית (LI-CBT) ומנחה בעמותת "רקפת" להתמודדות עם חרדה חברתית.
"ניתן ללמד ילדים ומתבגרים הסובלים מחרדה חברתית לסגל לעצמם התנהגויות מקרבות ובטוחות במקום אלו הנמנעות והמתרחקות", מסבירה גולדשטיין ומוסיפה: "עדיף להתחיל בכך כמה שיותר מוקדם, לפני שתפיסותיהם את עצמם ואת יכולותיהם מתקבעות ולפני שהם מפסידים חלקים משמעותיים בילדותם ובהתבגרותם. תשומת לב וזיהוי של הצרכים השונים, הרגישויות השונות, המיומנויות וההתמודדות השונה בשדה החברתי יכולים לייצר שינוי של ממש, הן בשדה החברתי והן בכלל. תפקיד ההורים הוא ליצור מערכת יחסים חיובית ותומכת עם הילדים ולהעניק מקום בטוח, מקבל ומכיל בסביבה הביתית, שיסייעו בקידום תהליך חיובי".
בגילים בוגרים יותר ניצב בפני המופנמים אתגר חדש – מציאת עבודה ובניית קריירה. בעידן של מוחצנות ודומיננטיות חברתית, זה לא בהכרח דבר פשוט עבור המופנמים שבינינו. ליזי סעדו-ינוב, מנהלת תחום בוגרים ומנחת קבוצות בעמותת "רקפת", מבהירה כי זו בהחלט משוכה, אך לא בהכרח מעצור. "נושא התעסוקה משקף את אחד המכשולים הגדולים ביותר בהשתלבות של אדם בוגר מופנם בחיים. זה מתחיל בבחירת מקצוע הלימודים, שאינו משקף בהכרח את הכישורים או הרצונות שלו, אלא את יכולותיו כפי שהוא תופס את עצמו. מופנמים מעדיפים לבחור מקצועות שאינם דורשים אינטראקציה מרובה עם הסביבה כמו תכנות, עיצוב גרפי או אנימציה - עבודות שמאופיינות בעבודה יחידנית מאחורי מחשב. מקצועות לימוד שדורשים פרזנטציה או התנסות מקצועית מאיימים על המופנמים, ורובם מעדיפים להימנע מהם על מנת שלא להגיע לאתגר החשיפה. רק בשבוע שעבר שוחחתי עם מישהי שהחלום שלה הוא להיות גננת. היא התחילה ללמוד הוראה לגיל הרך, וכשנדרשה להשתלב בהתמחות בגנים ולעבוד בשיתוף עם צוות הגן, החשש מהמפגש עם הצוות ועם ההורים של הילדים הציף שוב את החרדה, את חוסר השינה ואת הרעידות - מה שמנע ממנה להתגייס למשימה. היא הבינה שכנראה בחרה לעצמה מקצוע לא מתאים למרות אהבתה הגדולה אליו, הקפיאה את הלימודים בשנה והתחילה תהליך טיפולי, במטרה לחזק את 'השריר החברתי' ולחזור למסלול הלימודים".
3 צפייה בגלריה
אדם מופנם יעדיף לרוב עבודה שאינה דורשת אינטראקציה מרובה עם הסביבה
(צילום: Shutterstock)
"האופי השקט והנטייה לפרטיות, לצד חוסר הרצון להתבלט ולהביע דעה בכל ישיבה משרדית, עלולים להטעות את הממונים עליהם ולחשוב שמדובר בעובדים לא חברותיים שאינם תורמים לחברה", מוסיפה גולדשטיין.
סוזן קיין, מחברת הספר "שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר", טוענת כי מופנמות היא לרוב תכונה מולדת וגנטית – ולכן אין טעם לנסות לשנותה, מה גם שהמופנמות כשלעצמה, כאמור, אינה בעיה. יותר מזה, היא יכולה להיות יתרון. קיין מצביעה למשל על כך שמופנמים קשובים יותר לסביבתם, מחוברים יותר לרגשות שלהם ומספיקים לבצע יותר משימות בעבודה, כי הם אינם מבזבזים את זמנם בשיחות סמול-טוק.
ההרצאה של סוזן קיין ב-TED - "כוחם של המופנמים"
דבר אחד שמפריע לקיין, ושאליו היא מתייחסת בהרצאתה ב-TED, הוא שמופנמים לטענתה לא נשקלים מספיק כמועמדים לתפקידים ניהוליים, על אף שבפועל הם יכולים להיות נכס למעסיקיהם: הם חברי צוות נעימים ואהודים, הם זהירים והם פתוחים יותר לקיומו של שיח מאפשר עם העובדים שלהם ביחס למנהלים מוחצנים. קיין נותנת כדוגמה את מהטמה גנדי כמנהיג פוליטי בעל שיעור קומה ואדם מופנם. "קיין אומרת בעצם שהחברה שלנו מפספסת כשהיא לא מאפשרת למופנמים לתרום באופן משמעותי הרבה יותר", מתייחסת גולדשטיין לנאמר בהרצאה. "אם היינו מבינים את הקושי שלהם ואת היתרונות שהם מביאים עימם, היינו מתאימים את תנאי העבודה לצרכיהם, למשל לא היינו מאלצים אותם לעבוד בצוות אם התפוקה שלהם טובה יותר בעבודה יחידנית. מופנמים זקוקים לפרטיות, לאוטונומיה ולעצמאות בעבודה. גם בבתי הספר, תלמידים צריכים אומנם לעבוד יחד – אבל זקוקים גם ללמידה ולעבודה עצמאית".
