היא חלתה אחרי חגיגת יום ההולדת ה-78 של אמה: בני המשפחה התכנסו בביתה של האם – ונדבקו בקורונה. "אחרי שבוע לא הצלחתי לנשום", מספרת אילנית איאש. "הגעתי לבית החולים עם חמישה אחוזי נפח בריאות. הורדמתי והונשמתי למשך שלושה חודשים. הרופאים אמרו לילדיי להתכונן לגרוע מכל. לא האמינו שאצא מזה בחיים. היום אני יודעת שקרה לי נס גדול: קיבלתי את חיי בחזרה".
קראו עוד:
איאש (48), תושבת יבנה, אם יחידנית לשלושה, החליטה לספר את כל זה כדי להעביר מסר למכחישי הקורונה ולמתנגדי החיסונים. לדעתה, זה רלוונטי במיוחד בימים אלו, כששני וריאנטים חדשים של נגיף הקורונה מתחילים להתפשט ברחבי העולם, ויש חשש מגל תחלואה נוסף. ארגון הבריאות הלאומי מסר לאחרונה שהווריאנטים האלה מסוכנים יותר מזן האומיקרון המקורי ועלולים לגרום תחלואה נרחבת בחורף הקרוב. "חוויתי את הגיהינום הזה על בשרי, ואני עדיין חווה את תוצאותיה של המחלה על גופי", אומרת איאש. "אני מבקשת מכל האנשים: אל תזלזלו, שמרו על עצמכם. לכל המכחישים והספקנים אני יכולה לומר בלב שלם: המחלה הזו קיימת".
2 צפייה בגלריה
אילנית איאש עם הצוות בבית החולים קפלן. "הרגשתי עטופה, מוקפת ואהובה"
(צילום: גלעד שעבני שופן)
לא מדברים, לא מתפקדים, לא חיים
איאש נדבקה בקורונה בינואר 2022 מבת משפחה שלא הייתה מודעת לכך שהיא חולה. מחדרה שבבית החולים השיקומי בית בלב בראשון לציון, שבו היא נמצאת כבר חצי שנה, היא מבקשת בקול חלוש שאחותה תשתתף בריאיון כדי להקל עליה. "אנחנו חמש אחיות, וכולנו קיבלנו את זה די קשוח, ולא היו לנו אנרגיות לתקשר בינינו", אומרת האחות, סופי תורג'מן. "כשכבר נוצר קשר בינינו, הילדים תמיד אמרו, 'אימא ישנה'. אחרי שבוע התקשרה לאחת מאחיותיי הבת הקטנה של אילנית ואמרה לה, 'אימא לא מרגישה טוב. תבואי'. מכאן הדרך לטיפול נמרץ נשימתי בבית החולים קפלן הייתה מהירה מאוד".
איאש, מזכירה רפואית במקצועה, מעידה על עצמה כ"אישה פעילה ובריאה, למעט לחץ דם קצת גבוה ודלקת פרקים קלה". במרס 2020 היא וילדיה נדבקו בקורונה באורח קל והחלימו. "בינואר 2022 היו לי סימני התקררות, אבל בדיקות האנטיגן יצאו שליליות, ולכן לא חשבתי על קורונה. ביום שבו אחותי הגיעה אליי, לא הייתי מסוגלת לנשום. הריאות לא תפקדו. זה מצב שבו לא מדברים, לא מתפקדים, לא חיים. למזלי, הבת שלי קלטה שמשהו לא תקין, והתקשרה לאחותי, שמיד הזמינה ניידת מד"א. מאוחר יותר, כשחזרתי להכרה, ניסיתי להיזכר במה שקרה. היו לי הרבה חורים בזיכרון".
"ניסיתי למלמל, 'אני רוצה את הילדים שלי'. פחדתי שעברנו תאונה ושמשהו קרה להם. האחות הרגיעה אותי, הסבירה לי איפה אני ואת המצב שלי, והזעיקה את המשפחה. שמעתי אותה אומרת בהתלהבות, 'היא פקחה את העיניים וביקשה אהבה'"
בדיקת הקורונה שעברה בבית החולים הייתה גבולית, אבל כשהצוות הרפואי הבין שכל האחיות במשפחה חלו במסיבה, הוחלט להכניס את איאש למיון קורונה. "הרופאים לא נתנו לי להיכנס והשאירו אותי לבד", מספרת תורג'מן. "כשנכנסתי פנימה, אחרי 40 דקות, אמרו לי שאילנית בסדר גמור, אבל בתוך ארבע שעות היא הורדמה וחוברה לאקמו, ואני אמרתי לצוות שזה לא בסדר בכלל. סגן מנהל בית החולים לקח אותי אליו למשרד, אמר שמצבה של אחותי מאוד קשה, ושאל אם אני מבינה את חומרת המצב. הוא אמר, 'היא הגיעה גמורה. הסיכוי שלה לעבור את זה הוא נמוך, אבל אנחנו נלחמים עליה ועושים כל מה שאפשר'.
"בשלב הזה היא הועברה לטיפול נמרץ. המצב היה קשה, אבל הייתה לנו תקווה שהיא תחזיק מעמד בגלל גילה הצעיר, החיבור המהיר לאקמו והתפילות של כולנו. יום-יום הגענו לבית החולים ושמענו את הרופאים מדברים על סכנת חיים מיידית. זה לא היה פשוט, אבל סירבנו לאבד תקווה. ידענו שאחותנו הלביאה נלחמת רגע-רגע, אם לא למען עצמה, למען ילדיה. שעות היינו יושבות לידה ולוחשות לה שהילדים מחכים לה בבית, שהם זקוקים לאימא".
נערכתם לאפשרות שהיא לא תתעורר?
"היו הרבה חששות, בעיקר משום שהיא נחשפה לזיהומים, אבל היא קיבלה קוקטיילים מסוגים שונים, והמלחמה הייתה יומיומית. הגענו לבית החולים בבוקר, וכשהשארנו אותה מאוזנת בלילה, לא ידענו באיזה מצב נמצא אותה למחרת. אבל אנחנו אנשים עם אמונה, ומבחינתנו לא היה תרחיש שבו היא לא יוצאת מזה. עם זאת, היה לנו חשוב לעשות הכנה לילדים ולהסביר להם על מצבה של אמם. בכל זאת, יום אחד אמא נעלמה, וצריך להנגיש את המצב המורכב הזה לילדים שפתאום תלויים בסבתא ובדודות.
"היינו צריכות גם להתמודד עם הרופא, שהיה אומר לנו עד כמה המצב קשה. אנחנו תמיד היינו עונות בביטחון מלא שאנחנו יודעות שהיא תתעורר, ולא אחת הוא היה מביט בי במבט כועס, מבט של 'איך את לא מבינה? אני מנסה להכין אותך לתרחישים שיכולים לקרות עכשיו, היום'. הפרופסורים טענו שהיא לא תשרוד. אני סירבתי להאמין בכך".
תחיית המתים
אחרי כחודשיים של אשפוז חל שיפור. "זה התחיל בערכים של החמצן שנכנס לריאות. המספר החד-ספרתי עלה לדו-ספרתי ואחר כך המריא ל-100 סמ"ק וגם ל-200. אחרי כשלושה חודשי אשפוז החליטו לנסות להעיר אותה. בהתחלה לא הצליחו. היא הייתה מתעוררת, נכנסת לפאניקה, ולחץ הדם היה עולה בצורה מטורפת. להתעורר אחרי הרדמה ארוכה, כשהגוף עדיין גדוש בתרופות, בסביבה לא מוכרת, בלי המשפחה – זה לא פשוט".
איאש: "אלו שלבים שאני לא זוכרת. כנראה הגוף מחק את זה".
תורג'מן: "טוב שמחק. זה היה מסע מטורף. ממש תחיית המתים. זה לקום מהמוות אל החיים. היית מתעוררת בבכי היסטרי. היית במצוקה".
איאש: "את הרגע הזה אני זוכרת. ניסו להעיר אותי ארבע-חמש פעמים עד שפקחתי את העיניים. הדבר הראשון שראיתי היה תקרה לבנה. ניסיתי לקום, אבל הרגשתי שאני קשורה על אף שלא הייתי קשורה. לא יכולתי להניע שום איבר בגוף. ניסיתי להניע את הראש מצד לצד, ללא הצלחה. לא הבנתי מה קורה.
"פתאום ראיתי פרצוף מחויך מולי. חשבתי לעצמי שזה הדבר הכי מתוק שראיתי זה הרבה זמן. זו הייתה האחות בטיפול נשימתי, יעל פולישוק. לא הבנתי למה היא כל כך מאושרת. הייתי מוצפת והרגשתי שאני חייבת מגע של אדם. מלמלתי, אבל לא הצלחתי להוציא את המילים מהפה. הייתי עדיין מונשמת, אבל איכשהו יעל הצליחה להבין אותי. ניסיתי לומר, 'אני רוצה אהבה'. רציתי שמישהו יעזור לי להרגיש את עצמי. היא מיד חיבקה אותי.
"שבריר שנייה אחר כך ניסיתי למלמל, 'אני רוצה את הילדים שלי'. פחדתי שעברנו תאונה ושמשהו קרה להם. יעל הרגיעה אותי, הסבירה לי איפה אני ואת המצב שלי, והזעיקה את המשפחה. שמעתי אותה אומרת בהתלהבות, 'היא פקחה את העיניים וביקשה אהבה'. הרגשתי עטופה, מוקפת ואהובה. חיבקו אותי גם אנשים שלא הכרתי".
יום הולדת כפול
שלושה שבועות לאחר ההתעוררות, ובעקבות התייצבות במצבה, הועברה איאש למחלקת מונשמים בבית החולים בית בלב. זה היה ב-27 באפריל, יום הולדתה. "מבחינתנו זה היה יום הולדת כפול, כי קיבלנו אותה מחדש", אומרת אחותה. "הרופאה הכי קשוחה במחלקה חיבקה אותה ואמרה לה בדמעות, 'תדעי לך שהאמונה שלכן, של כל חמש האחיות, הייתה מידבקת. לא הסכמתן לקבל שום תוצאה אחרת'. היינו בשוק".
ד"ר אריה וולנר, מנהל מחלקת שיקום נשימתי ומנהל חטיבת המונשמים בבית החולים אומר: "אילנית איאש הגיעה אלינו במצב לא פשוט, שלא כל חולי הקורונה שורדים אותו. היא נשארה בחיים, אבל נשאר כשל במערכת הנשימה. אנחנו גמלנו אותה מההנשמה וגם שחררנו אותה מהצינור שבקנה הנשימה. בכך החזרנו לה פונקציות שלא היו לה, כמו דיבור, אכילה ושתייה לצד שיקום שאר מערכות הגוף".
לדבריו, כ-1,000 חולים מועברים מדי יום לבתי חולים המשכיים כאלה, "יש פה מודל ייחודי למחלקה של גמילה מהנשמה", הוא אומר. "התוצאות מאוד טובות, ואחוזי הגמילה הם יותר מ-90 אחוזים".
כיום, איאש עדיין מתניידת בעזרת כיסא גלגלים או הליכון, נתמכת בחמצן וסובלת מכאבים שונים. לדבריה, בחלקים מהגוף יש לה תחושה מעומעמת, ובאחרים אין לה תחושה כלל. ולמרות הכול, היא חזקה ומשדרת עוצמה. "אני מודה בכל רגע על שקיבלתי את חיי בחזרה", אומרת איאש. "לא קל לי לדעת שלא אתפקד כמו קודם, אבל מה שחשוב זה שלילדים שלי תהיה אימא".
