"לעולם אל תבזבז משבר טוב", אמר פעם ווינסטון צ'רצ'יל, ויצר חתיכת אוקסימורון כשהוא מצמיד את המילה "משבר" למילה "טוב", ועוד מוסיף את ההמלצה - לא לבזבז את המשאב היקר הזה.
איך משבר יכול להיות טוב? נבין את זה אם נחליף קצת את סדר הדברים - האם טוב יכול לצאת ממשבר? ואיך זה מתחבר למשפט של ניטשה: "מה שלא הורג - מחשל"?
כדי להבין את זה, בואו נקדיש דקה להבנת המבנה הפסיכולוגי של היצור האנושי, זה שהמציאות מקיפה אותו ב-360 מעלות של מידע, גירויים וגם איומים. אנחנו לא מסוגלים לקלוט ולעבד את כל הגירויים האלה בכל רגע נתון, וכשזה מגיע לסיבות לדאגה, עדיף לנו (לפחות מבחינה רגשית) לא לעבד את כל המידע הזה כל הזמן.
לטורים נוספים:
לכל הטורים של שירלי יובל-יאיר - לחצו כאן
מי שמסתובב דרוך ללא הרף לאיום שעשוי להגיע, מי שחי בתחושת "האויב מימין, האויב משמאל" ובתחושה שבכל רגע עלול להתרחש אסון - סובל ממתח אינסופי. מי שנבהל בכל רגע מעובדת היותנו "פגי תוקף" ומהדבר הוודאי היחיד בחיינו - עובדת מותנו, פשוט לא מסוגל לתפקד.
לשם כך צוידנו במנגנון מתוחכם של יכולת הכחשה. היכולת הזו חשובה לנו מאוד. ואנחנו מפעילים אותה באינספור רגעים בחיינו.
שוכחים מהסכנה כדי לתפקד
חישבו למשל על אדם שבכל פעם שהוא נכנס למכונית, הוא נשטף במחשבה המחרידה על הסכנה ההולכת וגוברת בכבישים, ועל הסיכוי לתאונה. בואו נודה על האמת, זו אינה מחשבה לא ריאלית, אבל אם היא תציף את המחשבות שלנו בכל פעם שניגע בהגה, האימה תהיה כל כך גדולה ומשתקת, שסביר להניח - שנוותר על הנסיעה.
כשכאבים שונים בגוף מאותתים שמשהו לא בסדר, לרוב, אנחנו נמנע מלהקשיב לסימנים, כי הם מפחידים אותנו. וכך, מתחת לאף שלנו - הולכת ומתפתחת מחלה. זה קורה גם כשאנחנו מסרבים לקרוא סימנים שמצביעים על משבר במערכות היחסים המשמעותיות שלנו, שמחייבים התייחסות ופעולה, כדי לעצור את הנזק
לכן אנחנו מורידים את אותו תריס חשוב בפני המציאות, את תריס ההכחשה - ומגרשים מחשבות טורדניות. אנחנו מסכימים "לשכוח" את הסכנה, כדי שנוכל להמשיך ולפעול.
זה סוג של מנגנון הישרדות נפשי. אבל כמו כל מנגנון הישרדות, לפעמים הוא פועל נגדנו.
כיוון שהיצור האנושי לא אוהב לראות את הדברים שמכאיבים לו, ומצויד ביכולת הפלאית הזו שעוזרת לו להיות עיוור, לפעמים הוא משתמש בהכחשה גם במצבים שבהם ממש לא כדאי להשתמש בה.
למשל, כשכאבים שונים בגוף מאותתים לנו שמשהו לא בסדר, אבל אנחנו לרוב נמנעים מלהקשיב לסימנים כי הם מפחידים אותנו. וכך, מתחת לאף שלנו - הולכת ומתפתחת מחלה, הולך ומתגבש "תהליך תופס מקום".
זה נכון כמעט בכל זירה בחיינו. גם כשאנחנו מסרבים לקרוא את הסימנים שמצביעים על משבר במערכות היחסים המשמעותיות שלנו, דבר שמחייב התייחסות ופעולה, כדי לעצור את הנזק.
זה נכון גם לגבי ההרגלים הרעים שסיגלנו, כאלה שאנחנו יודעים שמקצרים את חיינו. היד שנשלחת לסיגריה היומית, וכבר עושה את זה עשרים פעם ביום. מתי אנחנו נעצרים? לרוב, כשאין ברירה.
משברים בונים את מערכת החיסון הפיזיולוגית והנפשית שלנו, ומאלצים אותנו לעבור מנוקשות וקיפאון - לפעולה. משבר לא מאפשר לנו לעשות "עוד מאותו דבר" כי זה בדרך כלל פשוט לא עובד יותר. משבר מחייב אותנו לסגל דרכי פעולה ותגובה חדשות שעוד לא ניסינו. כאן טמונה ההתפתחות שלנו
לפעמים, נצטרך לחכות להתקף לב כדי להבין את המחיר ולעשות שינוי. וכאן נכנס הפוטנציאל האדיר שיש במשברים, ובמיוחד החזקים שבהם; אלה של חיים ומוות; אלה של "להיות או לחדול"; אלה שמביאים אתם סכנה אמיתית וברורה.
כך אנחנו בני האדם. עד שהאיום לא עומד מולנו במלוא מפלצתיותו, אנחנו יכולים להתנמנם מולו, ולהמשיך לספר לעצמנו סיפורי אלף לילה ולילה.
הכוח של המשבר להניע אותנו לפעולה
למשברים יש אם כך כוח אדיר - הם מאלצים אותנו להשתנות ולשנות מציאות. משבר יכול להרוג אותנו, על אמת. אבל יכול גם להעיר ולגייס אותנו לפעולה הכי חזקה שאנחנו מסוגלים לה.
משברים בונים את מערכת החיסון הפיזיולוגית והנפשית שלנו, ומאלצים אותנו לעבור מנוקשות וקיפאון - לפעולה. משבר לא מאפשר לנו לעשות "עוד מאותו דבר" כי זה בדרך כלל פשוט לא עובד יותר.
משבר מחייב אותנו לסגל דרכי פעולה ותגובה חדשות, כאלה שעוד לא ניסינו. כאן טמונה ההתפתחות שלנו.
מוזמנים להאזין לשיחה בפודקאסט, שניהלתי עם הפסיכולוגית ד"ר מעין בוימן משיטה (בראש הכתבה). על האופן שבו משברים גורמים לנו להתגמש, על האפשרות לעבור מנוקשות לתנועה ועל גמישות נפשית ופיזית בחיינו.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
