"אתמול ביקום התנהגתי לא יפה", כותבת המשוררת ויסלאבה שימבורסקה בשירה "היסח הדעת". והיא מפרטת: "חייתי יממה שלמה בלי לשאול דבר/ בלי להתפעל ממשהו/ ביצעתי פעולות שגרתיות/ כאילו רק להן נדרשתי/ נשימה, שאיפה, צעד אחר צעד, התחייבויות/ אבל בלי לחשוב מעבר ליציאה מן הבית והחזרה אליו/ אפשר היה לראות את העולם כמשגע/ ואילו אני עשיתי בו שימוש יומיומי.
מי לא מכיר את התחושה הזו? של ימים שעוברים כרצף של משימות וריצה ממטלה למטלה. נוסיף לזה את הטרטור התמידי של המחשבות שנעות בעיקר קדימה או אחורה בלי לנוח לרגע בהווה. הדאגה מפני מה שצופן העתיד, החרדה לנוכח מצב המדינה, מצב כדור הארץ, מצב חשבון הבנק או בדיקות הדם האחרונות, או הכיוון ההפוך - חרטות וגעגועים למה שהיה ולא יחזור -והנה קיבלתם את מצבו של האדם בעידן הנוכחי - החי ב"היסח הדעת" רוב הזמן.
לעוד כתבות של שירלי יובל-יאיר:
דוגמה קטנה מעצמי, ממשהו שקרה לי אמש ביקום, (וקורה לי כמה פעמים בשבוע). בהיותי אדם שדוחס פגישות ביומן, ומצופף אותן לרוב ממש גב אל גב. מצאתי את עצמי בשעה שבע בערב, זוחלת בכבישים בגלל תאונה שחסמה את הנתיבים, ואחר כך נוסעת במעגלים הלוך וחזור ברחובות הרצליה בחיפוש נואש אחר חניה, וכבר מאחרת מאוד לפגישה שנקבעה לי בבית קפה סמוך לים. הכעס על הצפיפות בכבישים, מצוקת החניה, הרדיו שסיפק חדשות מדאיגות ותחושות האשמה שלי בשל האיחור, כל אלה התערבבו יחד לעיסה של מחשבות מטרידות ולתחושת מתח מעיקה.
בסופו של דבר מצאתי איזה מגרש חניה רחוק, השלכתי לתוכו את הרכב ויצאתי כמעט בריצה לאורך הים, לקראת הפגישה שלי, משננת לעצמי התנצלויות על האיחור שלי, ואז תוך כדי ריצה הרמתי מבט ימינה, אל חוף הים שליווה אותי. השמים שראיתי מימיני פשוט הממו אותי, כי על הים הכחול נפרשה מולי, מן שמיכה אדומה בורדו עם שוליים סגולים. ועם כדור בוער של שמש שוקעת במרכזה וזה ממש היה מה שאנחנו מכנים - עוצר נשימה.
1 צפייה בגלריה
ד"ר חיים שפירא, שירלי יובל-יאיר. לדעת לעצור רגע ולהתפעל
(צילום: יהושע יוסף, עידו לביא)
והאמת היא שבאותו רגע החלטתי לתת לזה לעצור לי את הנשימה, ולעצור גם אותי.
יכולתי לדהור קדימה בריצה לקראת הפגישה שאליה איחרתי, שקועה בתוך הראש שלי, ויכולתי באותו רגע להחליט שאני "מכבה קצת את עצמי", מכבה את הרדיו הפנימי והופכת להיות קהל של המופע המרהיב הזה שהשמש והים, הטבע סביבי - יוצרים עכשיו בשמים.
אז הורדתי הילוך, צעדתי, גומעת את היופי הזה, מתמסרת לו, מתפעלת. מה שאפשר לי לעשות את זה היה פשוט ההחלטה ללחוץ על הלחצן הפנימי ההוא - זה שמעביר אותנו למצב "התפעל"! זה הלך נפש שאנחנו יכולים לבחור בו.
בעברית קיים המושג היפה הזה - תשומת לב. לא מדובר כאן בשמיעה או ראייה, מדובר כאן בהשקעה של הלב. וחיים מתוך תשומת לב, הם ההיפוך של חיים בהיסח הדעת
היכולת לא לחוות את הדברים כמובנים מאליהם
יש בתוכנו לחצן, "לחצן ההתפעלות" אני קוראת לו. ההגדרה המילונית של המילה התפעלות היא - "הִתְרַשְּׁמוּת חֲזָקָה, הִתְלַהֲבוּת, הִתְרַגְּשׁוּת מִתּוֹךְ הֲנָאָה יְתֵרָה". נולדנו עם היכולת הזו, כתינוקות שלומדים את העולם, עשינו בה שימוש אינטנסיבי כשחקרנו את העולם שסביבנו בעירנות מלאה, תוך שימוש במניפת החושים שלנו.
מי שיש לו ילד קטן שהוא זוכה לצעוד איתו ברגל לגן, (ולפעמים הוא מרשה לעצמו לא למהר ולעשות את זה בקצב של הזאטוט) יודע ששביל קצר של חמש דקות יכול להפוך ללונה פארק שלם של חוויות - הצורות הגיאומטריות המפתיעות שעל המדרכה, ושיחת הציוצים של הציפורים, ריח הלחם המסתלסל מהמאפייה הסמוכה או שלולית מרהיבה באמצע המדרכה, כזו שמזמינה לקפיצות. הכל פלאי.
הכל מושך את תשומת לבנו, בעברית קיים המושג היפה הזה - תשומת לב. לא מדובר כאן בשמיעה או ראייה, מדובר כאן בהשקעה של הלב. וחיים מתוך תשומת לב, הם ההיפוך של חיים בהיסח הדעת.
אנשים שמתרגלים את שריר ההתפעלות שלהם, מרגישים עירניים יותר, הם חיים בתחושה של הודיה, שמחת החיים שלהם גבוהה יותר, מדדי הסטרס שלהם נמוכים יותר. למעשה, גם המחקרים על בריאות נפשית ופיזית מצביעים על כך שהתכונה הזו, של יכולת פליאה, היא אחת התכונות שתורמות הכי הרבה לאושר שלנו.
לפעמים תוך כדי התבגרות, ולנוכח מורכבות החיים, ולאור העובדה שכבני אדם, אנחנו חיים הרבה יותר בתוך הראש שלנו מאשר מול מה שקורה במציאות - השריר הזה של ההתפעלות - קצת מתנוון לנו, אבל אפשר ללמוד להפעיל אותו.
התפעלות עוזרת לנו לא לחוות את הדברים כמובנים מאליהם. זו גם אחת התכונות שמשאירות אנשים צעירים ברוחם ובנפשם. זה הבוטוקס האמיתי. יכולת הפליאה - היא מה שממלא את הקמטים של חוסר שביעות הרצון, תחושות ההחמצה והדאגה בחומצה היאלורונית מסוג אחר לגמרי.
לתכונה הנהדרת הזו, ליכולת ההתפעלות האנושית - הקדשתי את פרק מספר 108 בפודקאסט. האזינו:
האורח שלי לשיחה הוא הד"ר חיים שפירא. הוא ד"ר למתמטיקה, ד"ר להוראת המדעים, פילוסוף, סופר, מרצה ופסנתרן, והוא מומחה גדול בהתפעלות. מומחה יומיומי, לא תיאורטי. הוא אדם שמתפעל באופן דומה מכוס הקפה של הבוקר, כמו גם ממשפט מתמטי, תובנה מעניינת שקרא בספר, האופן שבו נכדתו הקטנה מנמנמת בזרועות אימה, סימפוניה של בטהובן. הוא מתרגל את השריר באופן יומיומי, בין היתר באמצעות תרגילי כתיבה, כשהוא רושם לעצמו את רשימות ההתפעלות שלו.
מוזמנים להאזין לשיחה שבה נברר - עד כמה התכונה הזו של הפליאה היא ענין של אופי או מזג? תוצר של גנטיקה, תכונה שירשנו מהורינו? ועד כמה היא יכולת נרכשת?
נספר איך התכונה הזו משפרת את חיינו, וכיצד ניתן לעשות בה שימוש כדי לחיות טוב יותר, ואפילו נציע כמה תרגילים שתוכלו לשזור לחייכם כדי לחזק את השריר הנהדר הזה.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
