לפני תשע שנים עמד ד"ר רובין בורנשטיין בפני צומת דרכים בחייו האישיים והמקצועיים. כדור שלישי למשפחת רופאים מכובדת בארה"ב, לא מעט לחץ היה מוטל על כתפיו של הרופא הצעיר שזה לא מכבר סיים את לימודי הרפואה שלו.
אביו היה רופא פנימאי וגסטרו-אנטרולוג ידוע, אשר עם מטופליו הוותיקים אף נמנה נשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ. נדמה היה שהדרך לקריירה מבטיחה בארה"ב כבר סלולה, אך בורנשטיין הרגיש שהוא צריך שינוי. לבסוף החליט לפעול מהלב. על אף שמעולם לא ביקר בישראל, הוא עזב הכול, עלה לארץ, ובגיל 35 בנה לעצמו כאן חיים חדשים. כיום, תשע שנים אחרי, הוא רופא שיקום בבית לוינשטיין האמון על טיפול בפצועי המלחמה, והוא אינו רואה את עצמו חי בשום מקום אחר.
4 צפייה בגלריה
הגיע לתחום השיקום במקרה, והתאהב. ד"ר רובין בורנשטיין
(צילום: דוברות המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין)
"בדיוק סיימתי את כל הרוטציות והמבחנים לרישיון בארה"ב, ולא מצאתי משהו שממש רציתי לעשות. זאת הייתה תקופה קצת קשה", מספר היום בורנשטיין על שרשרת האירועים שהביאה אותו לעבור לישראל. "ואז הייתה לי שיחה עם ידידה. היא אמרה לי שהיא חושבת שאני צריך לעבור לחיות בארץ. אף פעם לא הייתי פה, וחשבתי שזה קצת קיצוני. ידעתי רק מה שאומרים בחדשות. זה ישב לי קצת בראש ובסופו של דבר החלטתי לבוא. בן-דוד של אבא שלי הוא מיכאל אורן, שהיה שגריר ישראל בארה"ב, כך שהייתה לי פה משפחה ".
בורנשטיין הגיע לארץ והתחיל בתהליך של להפוך לישראלי מן המניין. "הייתי באולפן בקרית ים, היה ממש נחמד", הוא משחזר. "חוץ מכמה ברכות שאמרתי בבר מצווה לא ידעתי עברית. ממש התחלתי מהמקום הכי בסיסי, ולאט לאט הצלחתי". זמן קצר לאחר מכן הוא התקבל לסטאז' בבית חולים בילינסון. במהלך התקופה הוא קיבל אפשרות לרוטציה של חודשיים במקום אחר ובהמלצת מנהל מחלקת השיקום של בית החולים, ד"ר מיכאל בכר, בחר לעשות אותה בבית לוינשטיין.
ד"ר רובין בורנשטיין: "מאז המלחמה רוב המטופלים הם חיילים ואנשים מהעוטף. יש המון בעיות אורתופדיות, שברים, פצעי ירי. יש לי עכשיו שישה-שבעה חיילים באחריותי. ילדים. זה כל כך משמעותי בשבילי שיש לי את ההזדמנות לעזור לחיילים שלנו. אני לומד מהם בכל יום מהו אומץ אמיתי. זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים"
אותם חודשיים בבית לוינשטיין נמשכו עד היום. "מאוד התחברתי למקום, ואמרתי להם שאני מאוד רוצה להתקבל. היום שבו קיבלתי את התשובה שאני מתחיל בהתמחות שם היה אחד הימים הכי שמחים שהיו לי", מספר בורנשטיין. "במהלך ההתמחות שם למדתי כל יום במשך שש שעות: פענוחים, קבלות של מטופלים. למדתי איך לכתוב, לקרוא ולדבר. הייתי חייב לעשות את זה ממש מהר".
על אף כל זאת, לתחום השיקום הגיע במקרה. הוא בכלל חשב להיות רופא פנימאי כמו אביו וסבו. "הרוטציה האחרונה שעשיתי בבית הספר לרפואה בארה"ב הייתה בשיקום, בבית חולים בניו יורק. לא החלטתי מספיק מהר, אז הציבו אותי שם. לא ידעתי שום דבר על התחום הזה והתבאסתי. ואז הגעתי לשם ופשוט נגנבתי מהתחום ומהגישה ההוליסטית של הרופאים. כל הרופאים היו מאוד חכמים. הרפואה הפנימית שלהם הייתה יותר טובה משל הפנימאים".
"סבא שלי ואבא שלי היו רופאים פנימאים. חשבתי שאני הולך בכיוון הזה, אבל בתחום הזה יש פחות זמן למטופלים ויש פחות אומנות. זה לא מה שרציתי לעשות. אני חושב שהאופי שלי הרבה יותר מתאים לקשר מהסוג הזה עם המטופלים. זה משהו שמשמעותי יותר לחיים שלהם".
4 צפייה בגלריה
"הטיפול בחיילים הוא הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים". ד"ר בורנשטיין במהלך עבודתו
(צילום: דוברות המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין)
את ההתמחות סיים כבר לפני שנתיים. מאז הוא רופא שיקום בכיר במחלקת אשפוז יום. "במסגרת התפקיד אני מטפל באנשים שמגיעים עד ארבע פעמים בשבוע וחוזרים הביתה בכל יום. אבל זה אשפוז לכל דבר, יש השגחה רפואית ברמה אינטנסיבית", הוא מסביר. כיום עיקר תפקידו מתרכז בטיפול בחיילים הפצועים והחזרתם לתפקוד מלא לאחר פציעות קשות. הדבר מעניק לו המון משמעות ומרגש אותו מאוד.
"בשגרה רופאים שיקומיים מטפלים בבעיות נוירולוגיות ואורתופדיות. מאז המלחמה רוב המטופלים הם חיילים ואנשים מהעוטף. יש המון בעיות אורתופדיות, שברים, פצעי ירי. יש לי עכשיו שישה-שבעה חיילים באחריותי. ילדים. זה כל כך משמעותי בשבילי שיש לי את ההזדמנות לעזור לחיילים שלנו. אמנם לא עשיתי שירות צבאי, אבל אני אומר לכל החיילים שבהם אני מטפל שאני כל כך מעריך את המדינה ואת השירות שלהם. אני לומד מהם בכל יום מהו אומץ אמיתי. זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים".
"התגובה הבינלאומית נוראית, אך עדיין יש בי תקווה"
בתור מי שמכיר גם את מערכת הבריאות האמריקאית מקרוב, סבור בורנשטיין כי תחום השיקום בישראל ממוקד יותר ברווחתם של המטופלים. "אין מסגרת שיקומית כזו בכל העולם. אדם בארה"ב שעובר קטיעה של הרגל נמצא שישה ימים באשפוז בממוצע ולאחר מכן משתחרר הביתה ומקבל כמה טיפולים של פיזיותרפיסט.
"פה אנשים נמצאים בין שישה לשמונה חודשים באשפוז. זה עולם אחר. מבחינתי בית לוינשטיין הוא הלב של המדינה, הוא ממש מראה מה המדינה חושבת על ערך האדם ועל החשיבות להחזיר אותו לתפקוד. אני לא מדבר רק על המצב התפקודי נטו, אני מדבר על איכות חיים. אנחנו לא נותנים רק טיפול, אנחנו מתאימים את עצמנו גם למטרות של האדם עצמו".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"אני שואל כל מטופל שלי מהם התחביבים שלו. אני רוצה להכיר את הבן אדם, להבין אם הוא זמר, אוהב כדורסל או מנגן. מה הוא עושה בחיים. משם אנחנו עובדים יחד עם צוות שלם מטפלים: מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, פסיכולוגים. אנחנו מקבלים תמונה מאוד טובה של האדם. יש המון מטרות בשיקום וזה תלוי. כל טיפול הוא אינדיבידואלי. זה מאוד יוצא דופן בתחום הרפואה".
4 צפייה בגלריה
בורנשטיין במהלך עבודתו כרופא שיקום בבית לוינשטיין
(צילום: דוברות המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין)
מה למשל?
"יש המון דברים שצריך לקחת בחשבון. כל מטופל הוא מקרה אחר. יש לי מישהו שקיבל כדור לפנים. יש לי מישהו שכדור נכנס לו דרך היד, המשיך לבטן ועצר סנטימטרים מחוט השדרה. היה לו מזל גדול. יש אנשים עם שברים ביד ולאחר ניתוחים להעברת עצבים, דברים מאוד מורכבים, שלא תמיד יש פרוגנוזה ברורה בתחילת התהליך. יש גם לא מעט סיבוכים: הרבה חיילים נותרים עם צלקות שמכסות את האזור של המפרקים. במהלך תהליך ההחלמה יש תהליך התכווצות של הצלקת, מה שיכול להגביל את הטווחים של הגפיים ולפגוע במצב התפקודי שלהם. במצבים כאלה, למשל אנחנו מבצעים טיפול בלייזר.
"חשוב לנו לעקוב אחר המצב הרפואי של כל אחד ולזהות מה לא תקין. זו יכולה להיות גם בעיה נפשית, או משהו שמונע מהם להגיע לטיפול. אנחנו משתדלים לצפות את הכול ויודעים מהם הכלים הכי טובים לתת למטופל את הסיכוי להשתפר לפי הפוטנציאל שלו".
ד"ר רובין בורנשטיין: אני כל כך מאוכזב ממה שקורה בארה"ב עכשיו. הם מדברים על המדינה שלנו דברים לא טובים. אני רואה כל יום כמה טוב יש פה ואת כל ההתגייסות של האנשים וזה ממש פוגע בי. אף מקום בעולם אינו מושלם, אבל אין כמו הארץ"
אילו אתגרים יש במקצוע?
""באשפוז יום הבנאדם חוזר הביתה, ולכן אנחנו לא יכולים לשלוט על הכול. למטופלים יכולות להיות בעיות בבית או סיבות אחרות שמונעות מהם את ההתקדמות בשיקום. זה יכול להיות מאוד מסתכל, אבל אנחנו עושים מאמץ ומביאים את כוח האדם שאנחנו צריכים כדי לעשות את הבירור. חייבים לחשוב מחוץ לקופסה.
"בנוסף, יש המון חיילים שמנסים להאיץ את תהליך השיקום שלהם. הם מבקשים להשלים את התהליך בבית כדי לחזור לתפקיד הכי מהר שאפשר. זה יכול מאוד לסבך את הדברים. יש אנשים עם כדורים, עם שברים בירך או בגפיים התחתונות והם רוצים להשתמש בגף אחד במקום בשתי גפיים, או לוותר על שימוש בהליכון. הם לא מבינים שזה יכול לסבך להם את החיים. זה יכול לגרום לתסמונות כאב, לכאבי גב".
בורנשטיין מוסיף: "במקרים האלה אנחנו מסבירים להם לחשוב בטווח הארוך ולהבין שזה אמנם מתסכל, אך זו תקופה זמנית ושחשוב לתת לאנשים המקצועיים לבצע את העבודה שלהם. שעליהם להתאים את קצב השיקום ולשמור על ההנחיות עד שמגיע זמן להתקדם. זו תפיסה לטווח ארוך וזה קשה להם. מדובר באנשים צעירים, מאוד חזקים, קרביים שצריכים להתמודד עם מגבלה וגוף חדש. עד כה הם ידעו רק הצלחה, אבל חשוב לזכור שיש עוד חיים ארוכים לפניהם אחרי זה".
אך לא רק תשוקה למקצוע הוא מצא בין כותלי בית החולים. גם אהבה נרקמה שם. במהלך עבודתו הכיר את אשתו, אינה, פיזיותרפיסטית בבית החולים. "מצאתי אישה פשוט מקסימה עם לב ענק שיכולה להבין אותי. גם היא נותנת את עצמה כדי לעשות את המקסימום בשביל המטופלים. לחתונה כל בית החולים הגיע, ומנהל בית החולים בירך את הברכה השביעית. כל המחלקה שלי שרה בשבילי. ממש בכיתי. זה היה בשבילי השיא של החיים עד הרגע שבו הגענו למלחמה. היום יש לנו תינוקת מתוקה. אני פשוט מאוהב בה".
בנוסף להכול, הוא גם לא שוכח את המקום שממנו בא. בהחלט יש לו בטן מלאה על דעת הקהל בארץ מולדתו. "אני כל כך מאוכזב ממה שקורה בארה"ב עכשיו, מקומות כמו האוניברסיטה שבה למדתי והעיר שבה נולדתי. הם מדברים על המדינה שלנו דברים לא טובים. אני רואה כל יום כמה טוב יש פה ואת כל ההתגייסות של האנשים וזה ממש פוגע בי. זה כמו סכין בלב לשמוע את הזבל שאנשים אומרים עלינו. זה לא מגיע למדינה הזאת. אף מקום בעולם אינו מושלם, אבל אין כמו הארץ. התגובה הבינלאומית נוראית, אך לצד כל זה יש גם המון תקווה".
ומה מפה? בשביל בורנשטיין זו רק ההתחלה. "כמי שהגיע לפה בגיל 35 ולא גדל פה, אלה ממש חיים חדשים בשבילי. קיבלתי הכול מהמדינה בעזרת המון אנשים טובים, ואם זה לא היה קורה, לא הייתי יושב במקום שבו אני נמצא עכשיו", הוא מסכם.
