לפני שנה הגעתי לאסותא להקפאת ביציות. הכול כבר היה סגור לפני, רק נדחה קצת בגלל הקורונה. אל הרופא, מנהל המחלקה, הגעתי ממש במקרה אחרי שלא אישרו לי לחלק את התשלום עבור ההליך ל-12 תשלומים, והתברר שתזרים המזומנים שלי לא מאפשר לי לשלם סכום כזה בפעמיים או שלוש (וגם לא בחלוקה ל-12 אם להיות כנים, אבל זה מה יש).
התיישבתי מולו, עברנו על הטפסים והבדיקות ואז הוא ירה, די ברגישות יש לומר, סטטיסטיקות של מספרים נמוכים למדי על הסיכויים שלי להיכנס להריון "במצבי", והסביר לי מאוד בבירור שזה בעייתי לעשות הקפאת ביציות בגיל 39 ולחכות עוד מי-יודע-כמה-זמן כדי להיכנס להיריון. הוא גם היה צריך להסביר לי שלא יספיק סיבוב אחד להקפאת ביציות. כן, הייתי הכי קלולס, וזה עוד היה אחרי ששמעתי ממומחה אחר, חודשיים קודם לכן, שאין לי כמעט סיכוי; ומרופאת הנשים שלי חודש לפניו, שאם אני רוצה ילדים, אני צריכה "לצאת עכשיו מהדלת שלה וללכת לעשות". וכל מה שרציתי היה לקבל אישור לפריסת תשלומים גדולה יותר.
19%, הפרקים הקודמים ביומן ההפריה של גל:
מה ששבר אותי בסוף לא היו המספרים האלה או חוות הדעת המקצועית מכל הרופאים שיש להם הרבה מאוד ניסיון בתחום. בגדול, חוסר מודעות והיעדר מידע עוזרים לך להישאר אופטימית ואין כמו להיות מנותקת מהמציאות כדי להרגיש ממש טוב עם מצב הפריון שלך. ההחלטה להתחיל בהפריה חוץ גופית - IVF - הגיעה רק כשהבנתי כמה יעלה לי הליך של הקפאת ביציות או הקפאת עוברים. קופות החולים, למקרה ששאלתם, מממנת רק טיפולי IVF.
הפתעה: גם לי יש שעון ביולוגי
חשבון הבנק שלי בקושי בנוי לסנפרוסט קפוא בפריזר ועוברים זה קצת יותר יקר, אם נתעלם לרגע מהעלויות הבאמת כבדות שמגיעות כשההליך מסתיים בהצלחה. ככה יצא שהגעתי בבוקר לעשות הקפאת ביציות, חיה בסרט שתוך שבועיים-שלושה אני מסיימת את הכול ויש לי תבנית ביציות במקפיא של אסותא, וחזרתי הביתה בצוהריים כאישה רגע לפני גיל המעבר, עם דפי מידע על IVF, רשימת תורמים, ובעיקר בסרט אחר לגמרי - בזכות ההבנה שכבר הגעתי לדד-ליין.
אחרי שלושה ימים של בכי בלתי פוסק וכעס מתגבר על הגילוי שגם לי יש שעון ביולוגי (באמת שלא חשבתי שיש לי כזה), קמתי מהספה בקושי, עם ההבנה שאם אני לא יכולה להגיד לעצמי היום שאני מוותרת על האופציה לעשות ילד, אז אני עושה אחד (או אחת) עכשיו.
התקשרתי מהר לקבוע תור. הבעיה היא שאחרי שאמרו לי שכל חודש זה כמו שנה במונחי פוריות (לא באמת אומרים את זה, אבל זה מה שגרמו לי להרגיש), ובעיקר כמה אסור לי לחכות אפילו יום אחד יותר (את זה אמרו הרבה) וכמה כל יום שאני מחכה מוריד לי את הסיכויים הגם-ככה-לא-גבוהים-מידי-שלי (גם את זה אמרו) – התברר שאין תורים לאף רופא בחודשים הקרובים. ועל זה נאמר – תתמודדי.
הקושי האישי שלי, מעבר לכל ההתמודדות עם הטיפולים וההשפעה שלהם עליי, כולל ההבנה שההשפעה הכי גדולה שלהם היא לסיים אותם בהיריון, היא הבירוקרטיה הזאת. בסיבוב הראשון הייתי צריכה לנסוע למחלקה כל יומיים-שלושה, כי לא היו לי מרשמים. מוניות בערבים ותוך כדי עבודה, חיפוש בתי מרקחת של הקופה בכל תל אביב.. לוקח סיבוב-שניים להבין ולהתאפס על הכול. היה גם בלגאן עם ההתחייבות של מכבי, ורוקח מדהים שראה קצת מעבר לנהלים ונתן לי מזרק כדי שאוכל להתחיל בטיפול ולא אפסיד ימים יקרים. בדיעבד אני יכולה להגיד שאף אחד לא באמת הסביר לי את כל הפרוצדורות והתחושה הייתה שלכולם זה מאוד מובן מאליו שאני יודעת בדיוק מה לעשות, כי בטוח כבר עשיתי ככה כמה ילדים.
אחרי מינון שעלה משמעותית ועוד מזרקים שנוספו לכל הזרקה, השיניים שלי הפכו שחורות, השיער התחיל לנשור, יצאו לי מלא פצעים על הפנים, עליתי במשקל, ואפשר להגיד שלהיות רווקה ברגעים הללו היה יתרון גדול, כי רחמים על הבן אדם שהיה צריך לחיות איתי בשלב הזה
אחרי הסיבוב הראשון אני זוכרת שעפתי על עצמי שאני מעל כל תופעות הלוואי עליהן מדברים. לא הייתי עצבנית, הגוף נשאר במקום (הכול יחסי, כן? בכל זאת 40 עוד שנייה), הרגשתי טוב. תכל'ס, היה סבבה. "אי קאן דו דיס. נו פרובלם". חודשיים לאחר מכן, אחרי מינון שעלה משמעותית ועוד מזרקים שנוספו לכל הזרקה, השיניים שלי הפכו שחורות, השיער התחיל לנשור, יצאו לי מלא פצעים על הפנים, עליתי במשקל, ואפשר להגיד שלהיות רווקה ברגעים הללו היה יתרון גדול, כי רחמים על הבן אדם שהיה צריך לחיות איתי בשלב הזה. ותודה גם על הבוס בעבודה, שדאג שאני אוציא את כל העצבים החוצה. אומרים שזה לא בריא לשמור בפנים, אתן יודעות. אבל העיקר שההורמונים עובדים. בנוסף לכל ההתמודדות הלא פשוטה הזאת, אני גם משקיעה לא מעט אנרגיות בלהסתיר את מההורים, מחברים (רק מעט יודעים) ובעיקר מהעבודה. לפעמים אני מופתעת מעצמי מרמת היצירתיות שאני מגיעה אליה בכל סיפור כיסוי.
2 צפייה בגלריה
אחרי שופינג במכבי פארם. ויש גם רופא פרטי, מוניות, טיפולי שיניים, קוסמטיקאית ודיקור
(צילום: גל)
כל האיוונט הזה גם עולה לא מעט. כן, יש לי טופס 17, אבל יש השתתפות עצמית בכל סיבוב, והעלות של המזרקים, נסיעות ומוניות וימי מחלה לא בתשלום. וגם עוד ביקורים אצל השיננית והקוסמטיקאית (מזל שהיו מסכות בשנה הזאת!) וקניות של מזון מנחם בסופר. ואם אין תורים פנויים דרך בקופה, אז צריך לשלם לרופא פרטי, כי כבר הלחיצו אותך מספיק שאין לך זמן ושאת לא יכולה לבזבז אפילו שנייה אחת, ובטח לא לחכות עוד שלושה חודשים לתור. ואת בעיקר רוצה לגמור עם זה כבר.
וישנו הדיקור, שזה המקום לנשום בו בעיקר. אין לי שום ספק שההצלחה של הטיפולים היא הרבה בזכות הדיקור והמדקרת. היה לי ברור מההתחלה שאני אהיה חייבת עוד משהו מעבר להורמונים והמזרקים, ולא משנה כמה זה יעלה, זה יהיה שווה הרבה יותר. זה גם המקום שלי לשאול שאלות. אם לא הולכים לרופא פרטי, אז כל החלק הזה של להבין מה עושים ומישהו שיענה על שאלות - לא ממש קיים. אני באמת לא יודעת איך הייתי עושה את כל זה בלי הדיקור (והמדקרת!).
אז כן, להורים שלי לא סיפרתי שאני בתהליך, אבל לבנקאי שלי הייתי חייבת.
לרופא, שלא נתן לי ממש סיכוי, עניתי כבר אז שהוא לא צריך לדאוג כל כך הרבה ושהכול יהיה בסדר, אם הוא רק יאמין בעצמו. הוא חזר ואמר "כמה הוא דואג" אחרי שבסיבוב הראשון נשאבה מגופי רק ביצית אחת, אז בסיבובים הבאים כבר שחררתי לו חמש-שש ביציות עם אחוז יפה של הפריות ומוקפאים. רק שיירגע ויהיה קצת חיובי, לא טוב לי כל הסטרס הזה מסביב.
בחודש האחרון אני מטופלת אצל רופא שמאמין בפוריות שלי הרבה יותר ממני. אני לא רוצה להרוס לו את האופטימיות אז אני מסכימה עם כל מה שהוא אומר לי. בין הטיפולים, כשאני מרגישה שאני צריכה קצת לחזור להרגיש "עצמי", אני עושה הפסקה. עם הזמן גם התחלתי לנהל מו"מ עם הרופאים על המזרקים והמינון, על הכדורים ועל התמיכה שלוקחים אחרי ההחזרה. אני מבינה שכל הדבר הזה יכול לקחת עוד הרבה זמן אז אני דואגת לעשות התאמות כדי לעשות את זה קל יותר.
ונכון, אני לא מאלו שחלמו שנים על היריון או ילדים (ואני רק חושבת כל הזמן כמה כל התהליך הזה קשה פי כמה למי שכן), ורוב הסיכויים הם שאם היה לי כסף, הייתי עושה הקפאת עוברים כדי לתת לעצמי עוד קצת זמן, לפחות כדי למצוא "אבא". אחרי שהגיל ומשתנים אחרים עובדים לרעתי, יש לי יתרון אחד ומקום אחד להשפיע על הסטטיסטיקה לטובתי: זה שאני מצליחה לעשות את הכול באיזי ובלי לחץ. זאת רק שאלה של זמן עד שזה יצליח. ובזמן הזה, אני בוחרת לא לשאול הרבה ופשוט לעשות את זה בדרך שלי.
בפרק הבא: שקט מצלמים: "חגיגות" השנה לתחילת הטיפולים
