המחלקה לכירורגיה פלסטית היא מקום לא פשוט גם בימי שגרה, ומאז פרוץ המלחמה על אחת כמה וכמה. "בימים רגילים, המחלקה לכירורגיה הפלסטית מכירה מצבי טראומה של תאונות, שחזור רקמות, כוויות, שחזור איברים, אבל מפרוץ המלחמה, הדברים השתנו דרמטית", מספרת ד"ר דנה אידלסון, רופאה במחלקה לכירורגיה פלסטית, בבית החולים איכילוב. לקראת יום האישה הבינלאומי אנחנו משוחחים איתה ועם האחות האחראית במחלקה, מילנה מטטוב. שתי נשים מעוררות השראה בחזית העשייה למען הפצועים.
"מספר הפצועים שהגיעו למחלקה עלה באופן משמעותי. לרבים מהפצועים יש פגיעות רבות של רקמה רכה בכל הגוף, מה שדורש הליכים פלסטיים לא פשוטים", מספרת אידלסון בת ה-32, המתגוררת בתל אביב, אבל המלחמה תפסה אותה דווקא בדרום. "הצלחתי אחרי כמה שעות של כאוס ובלבול להגיע לבית החולים, ושם כבר התחילו כבר להגיע חלק מפצועי פסטיבל נובה. מאז זרם הפצועים לא מפסיק. רבים מהם אנחנו מצליחים להחזיר לחיים ולתפקוד".
2 צפייה בגלריה
מימין: מילנה מטטוב, ד"ר דנה אידלסון. "מחזירים את המטופלים לתפקוד ולחיים"
(צילום: דוברות איכילוב)
ד"ר אידלסון מספרת על אחד הפצועים. "הגיע אלינו חייל פצוע במצב קשה. הוא היה עם כוויות קשות ושהה אצלנו למשך כמעט חודש. יום אחד רופא ופרמדיק שפעלו בעזה, יצרו איתי קשר ושאלו אם במקרה אני מכירה מטופל שהם לא ידעו אפילו את שמו, אך הייתה להם תמונה שלו פצוע מהשטח והיו להם פרטים כמו תאריך הפציעה וההגעה לבית החולים. מיד זיהיתי במי מדובר והם שמחו והתרגשו לשמוע שהוא בחיים. מסתבר שהם שהצילו אותו בשטח בפיצוץ הטנק. בתיאום איתנו, צוות ההצלה כולו הגיע למחלקה לפגוש אותו וזה היה מאוד מרגש".
היא מספרת כי העבודה במחלקה דורשת המון כוחות נפשיים. גם האחות האחראית במחלקה, מילנה מטטוב, שותפה לדבריה. "ראיתי כבר הכול בעשרים שנות עבודתי כאחות, אבל שום דבר לא הכין אותי למקרים המורכבים שאני פוגשת מאז אותו יום ולחיילים הפצועים".
מטטוב (40) נשואה ואם לשני ילדים מאזור מספרת: "אנחנו לא רואים רק את הפצע, את הכווייה. אנחנו רואים את המטופל, את החייל שרוצה לחזור לחיים הרגילים ככל האפשר ולשם כך דרושה תשומת לב לנושא הרגשי, הנפשי והאישי. זה הרבה מעבר למחלקת כירורגיה פלסטית ולניתוחים הרלוונטיים. כך למשל, עד כה, אצלנו במחלקה, מעולם לא הוכנסו כלבים טיפוליים. כיום, הם חלק בלתי נפרד מהמערך שלנו ואפילו ביקשנו ממחלקות אחרות שיעבירו אותם אלינו לפחות פעם בשבוע. במלחמה הזו, באופן מיוחד, הבנו שמלחמה לא נגמרת בשדה הקרב. לחזור ככל האפשר לשפיות ולתפקוד, לצד הניתוחים, זה הדבר שעומד לנגד עינינו וזו הסיבה שאנחנו כל כך נקשרים למטופלים".
מילנה מטטוב: "אנשי הצוות, כולם חזקים, מנוסים ומיומנים, אבל צריך להבין שמדובר במצב מאוד חריג ומורכב. אנחנו עוברים דברים לא פשוטים מבחינה רגשית. אני מרגישה כאן במחלקה, בחזית. החיילים נלחמים בעזה ואנחנו כאן, נלחמים למען הפצועים"
כמה זמן הפצועים נמצאים במחלקה?
"בדרך כלל זה לוקח זמן. הם עוברים ניתוחים וטיפול בזיהומים, שחזורים פלסטיים ותקופה מאוד כאובה. נכון להיום, 50% מהמטופלים שלנו הם פצועי גפיים וזהו תהליך לא קצר. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם גורמים חיצוניים רב מקצועיים מתחומים שונים, כמו יועצי כאב, יועצי טראומה, אורתופדים, מרדימים. בגלל שתהליכי הריפוי לוקחים זמן, המטופלים מביאים איתם את כל הציוד האישי מהבית. פלייסטיישן, טלוויזיה, דגלי החטיבה שלהם. הם תולים המון תמונות על הקירות. זה מאוד מרגש לראות, איך הם מנסים להרגיש פה סוג של בית, קצת נורמליות בתוך כל הכאוס.
"המטרה שלנו היא להעביר את הפצועים לתפקוד מלא ותקין ולשמור על החיים שלהם. השבוע, אחד החיילים הפצועים קשה מאוד השתחרר משיקום וכאות הוקרה ותודה לצוות, הרים לנו הפקה שלמה של דוכני מזון ושתייה והייתה כאן חגיגה אמיתית".
2 צפייה בגלריה
מימין: מנהל המחלקה פרופ׳ יואב ברנע, אמו של פצוע והפצוע, השחקן אסי כהן שבא לבקר ומילנה מטטוב, במסיבת יום ההולדת של הפצוע
(צילום: דוברות איכילוב)
מטטוב מספרת על הצוות המחלקה. "אנשי הצוות כולם חזקים, מנוסים ומיומנים, אבל צריך להבין שמדובר במצב מאוד חריג ומורכב. אנחנו עוברים דברים לא פשוטים מבחינה רגשית. באחד מסופי השבוע, הרגשתי שאמא של חייל פצוע, הייתה במצב נפשי קשה וירוד, ובכתה המון. ניגשתי אליה, חיבקתי אותה והכנסתי אותה למשרד שלי. אמרתי לה: 'זה המקום שלך, את מוזמנת להיכנס בכל רגע ולפרוק, אני כאן בשבילך'. אני מרגישה כאן במחלקה, בחזית. החיילים נלחמים בעזה ואנחנו כאן, נלחמים למען הפצועים. זו הנתינה שלנו".
מה הכי קשה בעינייך?
מטטוב: "לראות את החיילים, שעד לפני רגע היו חזקים כל כך, ופתאום נמצאים פה במצב של חוסר אונים, כך למשל, כשהם נאלצים להסתובב עם שקית סטומה. הם כל כך נבוכים בסיטואציה הזו וממש מתנצלים כשאנחנו מטפלים בהם. אני יוצאת מגדרי כדי לתת להם תחושה טובה ואחר כך, בצד, אני מוחה את הדמעות".
