כשהוא לא מצטרף למשלחות הומניטריות בהאיטי או בנפאל, או כותב בלוג, או ממציא מתקנים שעוזרים לאנשים לכבוש יעדים ושיאים, הוא יושב במשרדו הקטן בבית חולים שיבא בתל השומר ובונה, מתקין, מייצר פרוטזות עבור קטועי רגליים וידיים. ירון דוזטס (56), גרוש ואב לשניים, הוא היחיד בישראל שעוסק בתחום הזה כפרילנס, וכעת הוא נלחם על הצורך להכניס תותבות רחצה לסל התרופות.
קראו עוד:
דוזטס החליט לנהל את המאבק דווקא עכשיו, בקיץ, כשהילדים בחופשה, מטיילים ברחבי הארץ, מגיעים לחופים ולנחלים. לקטועים מביניהם זה קשה. "כדי להיכנס למים, הם צריכים להוריד את הפרוטזות ולהיחשף", הוא אומר. "קשה לבן אדם לדדות עם קביים עד המים. זה קשה במיוחד לילדים, שלא נעים להם לעשות את זה מול זרים. צריך לפעול מול משרד הבריאות על הכנסת תותבות רטובות (לרחצה) לסל הבריאות כדי לא לצרוב לילדים חוויות לא נעימות שאסור שיחוו".
2 צפייה בגלריה
ירון דוזטס עם הנערה שהגדם שלה התפרק. "הרופאים דיברו על קטיעת הגדם, ואני הצלחתי למנוע אותה"
הכרתי אנשים בנקודה הכי פגיעה
אלמלא הווירוס שתקף אותו בגיל 20 והביא אותו לבית הבראה לחיילים בחיפה, שם ראה פרוטזת אצבע, ספק אם דוזטס היה מגיע לתחום. "בשלב ההוא חשבתי שזה נראה לא אסתטי וחוטא למטרה, אבל מאז חלה התקדמות גדולה", הוא אומר. "כשראיתי את הפרוזה של החייל שאיבד אצבע, נזכרתי שבגיל 16 התנדבתי בבריכה בסיוע לנכים. שם ראיתי לראשונה אדם שמוריד את הפרוטזה שלו ונכנס לבריכה. זה נראה לי נורמלי לחלוטין, ולא ייחסתי לזה חשיבות".
אחרי השחרור נשלח להכוונה מקצועית לחיילים משוחררים. "המאבחנת שאלה אותי, 'מה אתה רוצה שיהיה במקצוע שבו תעסוק?' רשמתי: 'שיהיה מעניין, טכנולוגי, עם חומרים מורכבים, קשור לחו"ל, קשור ללמידה, לקשר אישי, שאוכל לסייע לאנשים'. אחרי שלושה ימים קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי: אני צריך לעשות פרוטזות. פתחתי ספר טלפונים, מצאתי שלושה מכונים אורתופדיים וכתבתי להם שאני מעוניין ללמוד את המקצוע. לא יצא מזה כלום. אחרי כמה חודשים ראיתי מודעה בעיתון על פתיחה של קורס טכנאי אורתופדיה בשיתוף משרד הביטחון, משרד הבריאות וביטוח לאומי. כאילו הוסללתי לדבר הזה. הייתי הראשון שנרשם לקורס. ככה יצאתי לדרך".
מאז עבר התחום שינויים רבים. "בתחילת דרכי, אדם שהיה מגיע לעשות פרוטזה מכנית ליד, היה נמצא איתי שמונה שעות רק בשביל ההתאמה. היו שיחות, כוסות קפה, בדיחות. הכרתי את האנשים בנקודה הכי חשופה והכי פגיעה שלהם. היום התהליך נמשך עשר דקות. זו הסיבה שאני כל הזמן מחפש פרויקטים נוספים שנותנים לי חיבור מופלא עם אנשים".
"בתחילת דרכי, אדם שהיה מגיע לעשות פרוטזה, היה נמצא איתי שמונה שעות. היו שיחות, כוסות קפה, בדיחות. היום התהליך נמשך עשר דקות. זו הסיבה שאני כל הזמן מחפש פרויקטים נוספים שנותנים לי חיבור מופלא עם אנשים"
באחד הפרויקטים האלה הייתה המטופלת ילדה בת 14 עם גדם מורכב מתחת לברך. "הגדם נסדק והתפרק כמה פעמים בגלל מורכבות השרירים, אז עירבתי מחוך עם סיבי פחמן בפרוטזה שלה", אומר דוזטס. "הרופאים דיברו על קטיעת הגדם, ואני הצלחתי למנוע אותה. דמעות ההתרגשות של האמא ולחיצת היד של האב הן משהו שלא שוכחים. מאז עשינו הרבה פרוטזות דומות שזכו להצלחה.
"היה לי מקרה דומה עם ילד בן חמש, שכיום הוא בן 14, שחקן הוקי גלגיליות. רופאים רצו לקטוע, ואני נלחמתי עליו. אני אוהב בעיות ואת החיפוש אחר פתרונות שאף אחד לא חשב עליהם. אני אוהב לשמוע מאנשים את המשפט 'שינית לי את החיים'".
אחת מאותם אנשים שחייהם השתנו בזכותו היא אסתר אברהם, שאיבדה רגל בילדותה, אבל לא נותנת למגבלה לעצור אותה. "לפני כחצי שנה היא החליטה לצאת לאנאפורנה שבנפאל במטרה להיות האישה קטועת הרגל הראשונה בעולם שמגיעה לפסגת ההר. התקנתי לה קביים למסע, כולל ריפודים וגומיות בהתאמה אישית. הצטרפתי אליה למסע וראיתי אותה מגשימה את החלום שלה. זה היה מאוד מרגש".
צלקת לכל החיים
את המאבק למען הכנסת תותבות הרחצה לסל הבריאות הוא מנהל בשיתוף עמותת "הצעד הבא", הפועלת למען קטועי הגפיים בישראל. "היעדר היכולת להתנהל עצמאית באזורי סביבה רטובה", מסבירים אנשי העמותה, "גורם פעמים רבות לקטועים לסכן את עצמם או להישאר מחוץ למעגלים החברתיים, ובכך להעמיק את מגבלתם ומוגבלותם, דבר העלול להעמיק גם פגיעות נפשיות. לתותבת הרחצה תפקיד מכריע בשיקום היכולות הפיזיולוגיות המקסימליות של הקטועים ובחזרה לחיים נורמליים, בריאים ומלאים".
מי שמכירה את הבעיה היטב היא מירי אולגין, שבתה עמנואל (16) היא קטועת רגל. "האטרקציה המרכזית של ישראלים בקיץ היא רחצה בים ובבריכה", היא אומרת. "משפחות עם ילדיהן נהנות ומשתכשכות. כשהילדה שלי הגיעה לים בפעם הראשונה, כולם נעצו בה מבטים, והיא החליטה שלא תחזור לים".
עמנואל עצמה אומרת: "כשכל בני גילי רצים ונהנים בפארקים בין מגלשות המים ויוצאים לטיול השנתי – אני נשארת בצד. גם למקלחות ציבוריות אני נאלצת לקפץ, עם כל האתגר שבדבר".
סורייה לזרי, אמו של יהונתן בן השבע, מוסיפה: "יהונתן לא הולך לבריכות. כשיש טיול במסלול רטוב, הוא נשאר בבית. כשהיינו פעם בים המלח, הרוחצים מסביב בהו ברגל שלו. זו צלקת לכל החיים".
ונועה סוויסה בת ה-16, שרגלה נקטעה בתאונת דרכים, אומרת: "אני רוצה ללכת לים בלי להיות תלויה בעזרה של אחרים. החלום שלי הוא לקבל תותבת שתאפשר לי לבלות בים כמו כל נערה בגילי".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המשרד בוחן בצורה מקצועית ופרטנית את כלל הטכנולוגיות הרפואיות והתרופות שמוגשות לדיון במסגרת הרחבת סל שירותי הבריאות, כשנדרש לעשות איזון בין התקציב הקיים לכלל הצרכים השונים ברמה הלאומית. ככלל, המשרד מפיק תותבות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. האביזרים ניתנים בהתאם לשיקול דעת רפואי. במקרים שבהם עולה הצורך לתותבת לצורך הליכה שתשמש את המטופל בסביבה יבשה ורטובה כאחד, תיתכן אפשרות של מתן תותבת כזאת, בהינתן שרכיבי התותבת מתאימים למצבו הרפואי והתפקודי של המטופל.
"מתן תותבת לסביבה רטובה בנוסף לתותבת הניתנת לצורך הליכה לא כלול כיום במסגרת הזכאות בסל. עם זאת, במסגרת דיוני ועדת הסל התווספו לאחרונה לסל תותבות ספורט שיכולות לתת מענה להשתתפות בפעילויות שונות, לרבות בסביבה רטובה. ההצעה להכללה בסל של תותבת לסביבה רטובה תיבחן במסגרת דיוני ועדת הסל ל-2024".
