כלום כבר לא "סוף העולם", אפילו הסרטן
קורל מזרחי (26) שחקנית תל אביבית מחלימה מסרטן לימפומה: "אני פותחת את השנה כשחלום גדול אחד כבר הגשמתי: ניצחתי את הסרטן. אחרי שנתיים של התמודדות עם המחלה והחלמה מלאה, אני כבר יושבת על המזוודות לקראת החזרה לניו יורק. אל תוותרו על החלומות שלכם".
מגיל 13 ידעה מזרחי שהיא רוצה להיות שחקנית. בסיום שירות לאומי, עם מזוודה אחת קטנה, היא נחתה בניו יורק והחלה את לימודיה בבית הספר הוותיק AADA למשחק (American Academy of Dramatic Arts) שהנפיק לא מעט שחקנים ידועים. היא סיימה את לימודיה בהצלחה בסמוך לפרוץ מגפת הקורונה. זה היה באוקטובר 2020. בנובמבר היא כבר אובחנה בסרטן מסוג לימפומה הודג'קין. "זה התחיל בכאבים קיצוניים וברגישות לאלכוהול שהתאפיינה בצריבה נוראית באזור הגרון והחזה. מספר רופאים נתנו לי את אותה האבחנה: חוסר בפעילות גופנית.
"ואיך זה יכול להיות? הרי מזה שנים אני עושה מדי יום פיזיותרפיה, יוגה, שיטת אלכסנדר ותיאטרון תנועתי. התעלמתי", היא משתפת בריאיון טלפוני במהלך חופשה בסרביה, "מי יכול לדמיין את עצמו חולה בסרטן כשהוא בקושי בן 24? הייתי בתחילת הדרך לטרוף את העולם והתרוצצתי בין אודישנים לצילומים, עד לאותו היום שבו כבר לא יכולתי להמשיך ולהתעלם. הגולה בגרון הלכה וגדלה. הגידול צץ פתאום כמו הקרחון בטיטניק. הלכתי לרופאה שהפנתה אותי בדחיפות למיון בבית החולים מאונט סיניי. חמישה ימים לאחר מכן הייתי על טיסת חירום לישראל. אמבולנס רפואי הטיס אותי מהשדה היישר לבית חולים איכילוב. עם שני גידולים גדולים שלוחצים לי על קנה הנשימה המחשבה שעברה לי בראש הייתה: "מה קשור עכשיו סרטן בשלב מתקדם לאמצע החלום שלי בניו יורק?" הייתי די המומה".
קורל מזרחי: "דווקא כשאת במקום הזה, את מגלה כוחות חדשים. הסרטן לקח ממני את החוויות המשמעותיות של התקופה ההיא, אבל למדתי לשחרר ולזרום עם מה שהחיים זימנו לי"
אז החלו הטיפולים, כאשר הכאב הפיזי מתערבב בכאב הנפשי ותחושת ההחמצה. "דווקא כשאת במקום הזה, את מגלה כוחות חדשים. את מגלה חברים חדשים שחווים יחד איתך את התקופה הקשה, קבוצות תמיכה מסייעות לך לחצות את הגיהינום ולשרוד. הסרטן לקח ממני את החוויות המשמעותיות של התקופה ההיא, אבל למדתי לשחרר ולזרום עם מה שהחיים זימנו לי".
מאפריל 2021 היא "נקייה" מתאים סרטניים וכשמזכירים את ניו יורק היא מחייכת באושר גדול: "אני בתהליך מתקדם של חזרה כדי להשיג את ההזדמנויות שהתפספסו ובינתיים עושה אודישנים בארץ ומגשימה חלומות קטנים אחרים". בצניעות היא מציינת שהייתה שחקנית ראשית בסרט קצר שהוצג בפסטיבל הסרטים הקצרים בסינמטק בתל אביב בחודש יוני האחרון. במרץ הוקרן מונולוג שלה בתיאטרון לונדון לאחר שנבחר עם עשרות בודדים של מונולוגים מבין 1,500 משתתפים. "זה היה אירוע התרמה לניצולי מלחמת רוסיה-אוקראינה שהמלהקת הבינלאומית ננסי בישופ ארגנה. ההזדמנות הזו נתנה לי טפיחה חמה על השכם. היום, אני לומדת להכיר את עצמי מחדש. אני עדיין אוהבת את הדברים שעושים אותי, רק לאט יותר, בפרספקטיבה אחרת. כלום כבר לא 'סוף העולם'. אפילו הסרטן לא".
לומד ללכת מחדש
אמנון סלעי (51) מהרצליה. מורה למדעים טבע וסביבה בבית ספר יסודי בעיר ומדריך טיולים בארץ. קטוע רגל מעל הברך כשש שנים בעקבות מחלה תורשתית של קרישת דם ולמרות זאת, מרבה להתחרות במקצים תחרותיים אתגריים בשחייה ואף השתתף במכביה וזכה במדליות רבות. "אחרי מאבק עיקש וממושך ומחאות אקטיביות להשגת ברכיים ממוחשבות, אני ועשרות קטועי גפיים רגליים וידיים ניצחנו וזכינו לקבל את איכות החיים שלנו בחזרה. עכשיו אני סוף-סוף יכול להגשים חלום ולצאת עם בני הצעיר לטיול מים אל ים".
5 צפייה בגלריה
"הידיעה שאני יכול ללכת בבטחה מבלי ליפול - זו הרגשה נפלאה, מעולם אחר". אמנון סלעי
(צילום: אלבום פרטי)
לפני כחודש קיבל סלעי, נשוי ואב לשלושה (14, 20 ו-22) את שיחת הטלפון שלה חיכה זמן רב. "הייתי בנסיעה בדרך הביתה. לאחר שנה של הבטחות שניתנו לי ול-20 נכים נוספים ש'אוטוטו זה מגיע'. אחרי הפגנות ומחאות מתחת לבית של שרי הבריאות והאוצר במאבק הצודק שלנו למען איכות החיים שלנו – הודיעו לי ממשרד הבריאות שנמצא תקציב לפרוטזה הממוחשבת, שאושרה כבר לפני יותר משנה בסל הבריאות. צרחתי 'יש. הצלחנו'. זו הייתה הגשמת חלום.
עוד סיפורים מעוררי השראה:
"גם בזמן שהרכיבו לי את הברכיים במכון - לא האמנתי. צבטתי את עצמי כדי להאמין שזה ממש קורה. תביני, אשתי כבר כמעט נשברה. לא פעם היא אמרה לי 'עזוב. נוציא את החסכונות שלנו ונלך לעשות את זה בגרמניה'. אני התעקשתי שלא ובסוף זה השתלם. כעת אני לומד ללכת מחדש והידיעה שאני יכול ללכת בבטחה מבלי ליפול - זו הרגשה נפלאה, מעולם אחר".
אמנון סלעי: "כשאני נפגש עם קטועים חדשים אני אומר שזה מאוד קל לשקוע וזה אפילו מפתה להישאר בבית ולא לצאת החוצה. עם כל האופטימיות, גם אני לא מפסיק לקטר ולקלל, אבל עם זה גם לשמוח ולקבל את מה שיש. למזלי, ברגעים החשוכים המשפחה הייתה איתי לאורך כל הדרך"
"עכשיו", הוא אומר, "המטרה היא לחזור כמה שיותר מהר לשגרת הטיולים האתגריים, להמשיך ללמד את ילדי בית הספר על הטבע המדהים שיש לנו בארץ, ולהגשים השנה את החלום שלו - טיול מים אל ים עם בנו הצעיר: "אלו הן הסיבות שבשבילן נאבקתי לקבל את הברכיים הממוחשבות".
על האופטימיות והנמרצות מעוררות ההשראה שבו הוא אומר: "זה מאבא. ניצול שואה בן 84 שעבר את כל זוועות בהונגריה ועדיין תמיד מחייך ומשדר חיובי".
ואיך מתמודדים עם הרגעים הקשים?
"גם ברגעים הקשים, איזו ברירה יש לנו חוץ מלהיות אופטימיים? כשאני נפגש עם קטועים חדשים אני אומר שזה מאוד קל לשקוע וזה אפילו מפתה להישאר בבית ולא לצאת החוצה. עם כל האופטימיות, גם אני לא מפסיק לקטר ולקלל, אבל עם זה גם לשמוח ולקבל את מה שיש. למזלי, ברגעים החשוכים המשפחה הייתה איתי לאורך כל הדרך. מעולם לא ריחמו עליי ולא עשו לי הנחות. וככה גם החברים הקרובים שלרגע לא נטשו וגם בעבודה. הסביבה ראתה כמה התאמצתי ואת החוזק ששידרתי כלפיהם, והניסיון להישאר אופטימי גם כשלא הייתה בי ממש אופטימיות – והם הגיבו לי בחזרה. עם זאת, כשיש לי קושי אני יודע גם לבקש עזרה. השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו כבר בהתחלה היא, האם אני רוצה לעמוד במקום או להגדיל את הטווח של עצמי? אני בחרתי בלהגדיל ולגדול ובדרך לגעת ולהשפיע על כל מי שאני יכול".
רונן ליטבק, מנכ"ל עמותת "הצעד הבא" וקטוע רגל בעצמו מוסיף: "הניצחון במאבק על הברכיים הממוחשבות הוא צעד אחד בתוך המאבק שלנו, קטועי הגפיים, לממש את הזכות לחיים מלאים ולמצות את היכולות הפיזיות שלנו באמצעות טכנולוגיות מתקדמות".
גל בן השבע גאה בצלקות
גל שטקלמכר מיוקנעם עלה לכיתה א' אחרי 20 חודשים שבהם היה מאושפז בבית החולים ומבחינתו אין פתיחה מוצלחת יותר מזו. אימו מעין: "גל כבר רכש לעצמו חברים ואת החגים האחרונים בילינו בהרבה טיולים ובעיקר בלתרגל זמן משפחה, כמו שבן זוגי יובל אומר. מה שבטוח, נשמח כולנו שהשנה הזו תהייה שנת שגרה. זה משהו שהתגעגענו אליו".
גל יחגוג בינואר הקרוב יום הולדת והוא כבר מצהיר שבמסיבת יום ההולדת שלו, למעט קפטן אמריקה, לא יהיו גיבורי על. "גם זריקות ובדיקות דם לא יהיו כי אותם אני הכי שונא". בנובמבר 2020, לפני יום הולדתו החמישי, אובחן גל בשלב הרביעי של סרטן נדיר מסוג נוירובלסטומה. לפני חמישה חודשים הסתיימו הטיפולים האינטנסיביים וכעת הוא מחלים. "האבחון היה בסגר השני", מספרת מעין, אמו של גל ושל רוני אחותו (5.5) "גל התחיל להתלונן בבקרים על כאבים במפשעה. הלכנו לרופאת ילדים מספר פעמים ובכל פעם היא אמרה שהכול תקין. בעיצומו של טיול בגולן התחילו לכאוב לו הרגליים. הנחנו שזה ממאמץ ההליכה ושזה יעבור. אחרי ארבעה ימים הוא כבר לא הצליח לעמוד. חזרנו לרופאה שאמרה שזאת דלקת נתנה לו תרופה אנטי-דלקתית והכאב שכך. במקביל, היא לקחה בדיקות דם לשלילת אבחנות אחרות. גל הרגיש טוב הוא אפילו חזר לגן ורץ כרגיל".
בדיעבד, התברר שלגל יש סרטן נדיר במצב מתקדם מאוד. שיחה טלפונית בהולה ביום שישי בבוקר, שבה נמסר להם כי יש חשד לזיהום בדם, הקפיצה אותם לבית החולים רמב"ם בחיפה. "זה מסוג שיחות הטלפון שמשנות חיים", משתפת מעין. "גל הוא ילד שמכניס הרבה אור, שמחה ורעש לבית. הוא היה אנרגטי גם באותו היום ולא ממש הבנו למה מתעקשים שנעביר את כל הסופ"ש בבית החולים בהמתנה לבדיקות שנקבעו לראשון בבוקר. לא דאגנו מכלום. העברנו שבת נעימה בחוף הים הסמוך. שום דבר לא הכין אותנו לרגע הנורא שבו קיבלנו אבחנה חד משמעית - סרטן מפושט עם גרורות לכל אורך עמוד השדרה".
על אותם ימים אומר היום גל: "אני זוכר תקופה מגעילה שכאבה לי הרגל וצלעתי. לא בא לי להיזכר בזה", ורץ לצפות בתוכנית ילדים בטלוויזיה. האופטימיות והחיות הכובשת שבו מורגשת, כמו גם אי הסתרת הצלקות, שבהן הוא גאה מאוד. אימו מאשרת: "הוא ממש גאה בחוזקות שלו ובמה שהוא עבר. הוא מעריך את הקושי שעבר וגאה שהצליח להתמודד איתו. הוא מספר על התקופה ומשתף. מבחינתו, בעזרת התחביבים שהוא אוהב לעשות, הוא נלחם באומץ במחלה הנדירה".
מעין שטקלמכר: "לא דאגנו מכלום. העברנו שבת נעימה בחוף הים הסמוך. שום דבר לא הכין אותנו לרגע הנורא שבו קיבלנו אבחנה חד משמעית - סרטן מפושט עם גרורות לכל אורך עמוד השדרה"
"אני גם אוהב לשחק בכדורגל, לבנות בלגו ולצייר", מוסיף גל. ויש לו גם הרבה חוש הומור. כמו בפעם שבה יצא מאשפוז והשומר שאל אותו מאיפה המתנות שהוא סוחב בשקיות והוא השיב לו: "מה הבעיה, תעלה לקומה שבע, תגיד שיש לך סרטן ותקבל גם".
"כולנו פיתחנו חוש הומור בבית", אומרת מעין, "בעלי מזל סרטן, הבת שלי מזל סרטן ולגל היה סרטן. זה לא בדיחה - זה שקוף וזה ברור. ועדיין, אלו משפטים שעוזרים לך לשרוד. במרץ 2021, בשיא הטיפולים, אבי בן ה-74 אובחן כחולה לוקמיה ותוך יום וחצי נפטר. כששניהם מאושפזים באותו בית חולים, נזכרתי בצילום שעשינו שבועיים קודם: אבא וגל דגו דג זהב בבריכת קיבוץ הגושרים והביעו משאלה משותפת שגל יבריא. לא גילינו לגל שסבא מת מסרטן כי אמרנו לו שמסרטן לא מתים. למה סבא מת? כי הוא היה זקן. למרות שהוא לא היה ממש זקן והוא היה סופר בריא וספורטיבי".
מאיפה שואבים כוחות?
"ממנו. ואני לא יודעת מהיכן הוא שואב את הכוחות. אולי מהעובדה שהוא סומך עלינו שאנחנו נדאג שהכול יהיה בסדר. אולי בגלל שאין לו את המחשבה שזה עלול להסתיים ברע. ולא שלא היו לנו רגעי שבר גדולים, אבל אנחנו גם זוכרים שהוא יצא ממשהו שלא הרבה יוצאים ממנו".
השניים מסכמים כי "זו הייתה תקופה מתישה, מלאה בחרדות אבל היינו עטופים בהמון אנשים טובים ועמותות כמו 'שיר לחיים' שפועלת למען ילדים כמו גל ועכשיו אנחנו עם הפנים קדימה".
היום כלום לא מובן מאליו
יפעת אהרוני (42) ממושב יד רמב"ם מחנכת כיתה ביסודי. חולה בסרטן שד גרורתי. "אחרי שפספסתי רגעים חשובים ופתיחות שנה עם ילדיי – זו השנה הראשונה שאני אלווה אותם בכול. זכיתי לחגוג עם משפחתי את החגים. כמה התגעגעתי לארוחות חג האלו. היום כלום לא מובן מאליו ואני מודה בכל יום".
אהרוני, אם לשלושה (8, 12 ו-16) בשנת חל"ת ממשרד החינוך, מדגישה: "בשיא הכנות. היום אני ממש חיה עם זה בשלום. בזמן שכולם קיטרו על הסגר והקורונה, כולנו פה נהנינו מהביחד. במובן מסוים זה החזיר אותי לחיים".
יפעת אהרוני: "בפעם השנייה שחליתי הרגשתי שנפלתי לבור שחור גדול. שוב לא יכולתי ללוות את הילד שלי, הפעם את בן הזקונים, לכיתה א', ולהיות לצידו בצעדיו הראשונים"
הפעם הראשונה שאהרוני אובחנה בסרטן השד הייתה בגיל 35. בגיל 40 חלתה בשנית, בסרטן עמוד השדרה. "בפעם הראשונה שחליתי, בני האמצעי עלה לכיתה א'. הייתי באמצע טיפולים והייתה תחושת פספוס קשה. בפעם השנייה שחליתי הרגשתי שנפלתי לבור שחור גדול. שוב לא יכולתי ללוות את הילד שלי, הפעם את בן הזקונים, לכיתה א', ולהיות לצידו בצעדיו הראשונים.
"נכנסתי למרה שחורה. היו הרבה רחמים עצמיים של 'הנה זה שוב פעם קורה'. היו הרבה תחושות של קורבנות. המהפך של אם עם שיער ארוך ושופע לאימא קרחת וחסרת ריסים, לא היה קל גם לילדים. במקביל החיים המשיכו - חוויתי גירושים, שהיו טובים אמנם אבל זה עדיין לפרק משפחה, להתנהל לבד כלכלית. אבא שלי נפטר לפני שנתיים, כשהייתי בדיוק אחרי ניתוח ולפני ניתוח נוסף לכריתת השחלות. אביתר הקטן עמד לעלות לכיתה א' והכל ביחד הוביל לנפילות גדולות. את שואלת את עצמך – 'די, מה עוד יקרה?' ואז את נזכרת בדיל שעשית עם אלוהים ונרגעת".
ובחצי חיוך היא משתפת בעסקה: "זה היה עם כניסתי למערכת החינוך. אמרתי לו שאני מוכנה לתת את נשמתי לילדים ולהיות המורה הכי טובה בעולם אבל שידאג לילדים שלי כך שלא תהיה לי התעסקות איתם, ובדיעבד זה השתלם. אלוהים נתן לי ילדים מדהימים, מה שהופך את התהליך להרבה יותר נסבל".
מוות היה משהו שמדברים עליו?
"השיח היה פתוח עם הילדים מההתחלה. הבכור שאל אותי אם סרטן זה אומר למות. עניתי לו שזה לא בדיוק נכון ושהרבה החלימו. אבל התכוננתי שנה שלמה וכתבתי מכתבים אליהם ולקרובים אליי. בפעם השנייה הייתה התרסקות ושם כבר המוות היה בהחלט אופציה".
כיום, היא בטיפולים ביולוגיים לחיזוק העצמות, מה שהופך את הגידולים לרדומים ופחות פעילים. "למדתי לחיות בשלום עם הסרטן. השהות האינטנסיבית בבית עם הילדים בתקופת הקורונה, שבה התמודדתי עם הדאגה והפחד של הילדים - עשתה את שלה. הבנתי שבכל רגע שאני פה אני צריכה לצבור רגעים וחוויות איתם. עברתי תהליך ארוך בלהפוך את השלילי לחיובי. נעזרתי הרבה בעמותת 'גמאני' שמנהלות שתי נשים מדהימות שהחלימו מסרטן בעצמן וכיום מסייעות בתמיכה וייעוץ לאורך כל התהליך.
"השנה כבר התחילה טוב. לראשונה ליוויתי את ילדיי ברגעים החשובים שלהם כך שהשנה החדשה מסמלת עבורי התחלה חדשה יותר מכל שנה אחרת ואני מודה על הטוב הזה בכל יום ויום".
