"אני לא יודע מה טלטל אותי יותר: זה שחליתי בסרטן ראש-צוואר, או הידיעה שהוא נגרם מווירוס הפפילומה", אומר רועי סמוכיאן. "מי העלה על דעתו שגם גברים נדבקים בווירוס הזה? חשבתי שהוא תוקף רק נשים".
קראו עוד:
סמוכיאן, בן 42, מעצב אירועים, חלה לפני כארבע שנים ועדיין מתמודד עם תופעות לוואי קשות בעקבות הטיפולים שעבר. עוד לפני שחלה היו לו כמה התמודדויות לא קלות, אם כי מסוג אחר לגמרי. "נולדתי למשפחה שמחה, ילד סנדוויץ' בין אחות גדולה לאח קטן", הוא אומר. "כבר בגיל 13 גיליתי שאני נמשך לגברים. התבודדתי עם זה ולא שיתפתי אף אחד, כי נראה לי מוזר שאני הומו".
בתקופת הצבא יצא מהארון, אבל לא בפני משפחתו. אלו גילו את נטייתו המינית באקראי. "כשהייתי בן 19, הלכתי עם חברים לראשונה בחיי למצעד הגאווה. בתוך כל הרעש וההמולה התקשרה אליי אמא שלי, והופתעתי לשמוע מהנייד שלה רעש שגם אני שמעתי. התברר שהיא ודודות שלי, שלא מחמיצות אף אירוע שיש בו שמחה, הגיעו למצעד וראו אותי".
תגובת האם הייתה מחבקת, אבל מול אביו הוא לא העז להיחשף. רק בגיל 23, כשכבר היה בזוגיות, אזר אומץ. "הכרתי לו את בן הזוג שלי, ובאותו מעמד אמרתי לו שאני הומו", הוא נזכר. תגובת האב לא הייתה אוהדת, אבל מקבלת. ואז התחילו החיים הטובים. "כמעצב אירועים, בעיקר בחו"ל, טסתי המון ונחשפתי לאנשים ולמקומות שלא הייתי מכיר במקצוע אחר. הייתי בתאילנד, ביפן, ברחבי אירופה וארצות הברית וטרפתי את החיים בביסים גדולים".
בעודו חווה את כל המנעמים, את הכסף הגדול ואת הטיסות התכופות, נוחת עליו משום מקום אירוע בריאותי קל, שהוביל בהמשך לגילוי הסרטן.
הרופא שלח לי חץ ללב
באחד הבקרים הוא ירק מפיו פס דק של דם. "זה די הלחיץ אותי", הוא אומר. "מכיוון שהייתי בדיוק לפני טיסה לתאילנד, הלכתי מיד לרופא, שלא התרשם מהממצא. זה לא הרגיע אותי, אז פניתי לעוד רופאים שחשדו שזו דלקת ונתנו לי מרשם לאנטיביוטיקה. עליתי למטוס בתקווה שהתרופה תעשה את העבודה".
זה לא קרה. "יומיים-שלושה אחרי שהגעתי לתאילנד, התנפחה לי בלוטה בצוואר. נזכרתי שעשר שנים קודם עברתי ניתוח לכריתת שקדים, ונלחצתי. בתוך יומיים כבר הייתי על מטוס בחזרה לארץ. כבר ביום הנחיתה התקשרתי לרופא אף אוזן גרון ואמרתי למזכירה שאני מבקש תור להיום. היא אמרה שהכול מלא, אבל הייתי נחוש. אמרתי לה, 'קורה לי משהו לא טוב, הרופא חייב לקבל אותי במיידי'.
"עברתי שבעה טיפולים כימיים ו-35 הקרנות באזור הגידול. הייתי חלוש ומובס, כך שהעדפתי להיות רק בחברת עצמי. תקופה ארוכה לא יצאתי מהבית, אלא רק לטיפולים"
"הגעתי אליו, והוא מישש את הבלוטה שצמחה לי בצוואר ואמר לי להגיע למחרת לביופסיה באיכילוב. הייתי עדיין, שאנן, הכי לא חשדן. בכלל לא עלתה לי בראש האופציה לסרטן. הייתי ממש עיוור ולא מודע. אמרו לי שהתוצאות של הביופסיה יתקבלו בעוד חודש, אז חשבתי שבינתיים אוכל לחזור לחו"ל. בסוף נשארתי בארץ בגלל מחויבויות מקצועיות. ואז מתקשרים אליי מאיכילוב, מעדכנים שהתקבלו תוצאות הדגימה ומבקשים שאגיע למחרת. גם בשלב הזה עוד לא הבנתי מה קורה".
הרופא שפגש אותו היה קר ותכליתי. בלי שום הכנה הוא שלח לי חץ ללב. 'רועי', הוא אמר, 'יש לך סרטן שלב 3 מתוך 4 במערות האף'. הייתי המום. שאלתי אותו, 'רגע, אתה מבשר לי שאני עומד למות? למה לא אמרתם לי שלא אגיע לבד?' יצאתי מהחדר שלו כושל, ישר לתוך המולת אנשים, ולא ידעתי את נפשי. התחבאתי בין השיחים, בכיתי המון, ואז התקשרתי לחבר שיבוא לאסוף אותי".
גם אחרי שנרגע, התקשה לעכל את הבשורה והמשיך במסלול ההכחשה. הוא טס לחו"ל כפי שתכנן וחזר לסדרת טיפולים שנמשכה כשנה. "עברתי שבעה טיפולים כימיים ו-35 הקרנות באזור הגידול. הייתי חלוש ומובס, כך שהעדפתי להיות רק בחברת עצמי. תקופה ארוכה לא יצאתי מהבית, אלא רק לטיפולים".
ארבעה חולים חדשים בשבוע
סמוכיאן לקה באחד מסוגי הסרטן שנמצאים תחת הגדרת הגג "סרטן ראש-צוואר". ברשימה: סרטן הפה, הלוע, הגרון, הסינוסים, בלוטות הרוק והאוזן התיכונה. מסביר ד"ר סאלם בלאן, יו"ר החוג לטיפול בסרטני ראש-צוואר ומנהל היחידה העוסקת בהם בבית החולים רמב"ם בחיפה: "וירוס הפפילומה עלול להוביל להתפתחות של סוגי סרטן שונים. נשים מאובחנות באמצעות דגימת פאפ. אצל גברים לא מופיע שום תסמין להידבקות. ממחקרים שנערכו בארצות הברית ובבריטניה עולה שהמודעות לסיכונים שבווירוס הזה אצל גברים נמוכה ביותר עד לא קיימת, אף שכ-70% מסרטני הראש-צוואר נגרמים ממנו. בכל העולם, וגם בישראל, יש עלייה ניכרת בהדבקות. אצלי במרפאה יש ארבעה חולים חדשים כל שבוע".
לדבריו, אחוזי ההחלמה גבוהים, אבל תופעות הלוואי שהחולים סובלים מהן נמשכות שנים. הן כוללות בין השאר - פצעים בחלל הפה, כוויות בעור, בעיות בבלוטות הרוק ובשיניים, פגיעה בחוש הטעם ועוד.
"אני רזיתי ב-15 ק"ג במהלך הטיפולים", מספר סמוכיאן, "אבל את עיקר הנזק חטפתי מההקרנות: הן שרפו לי את בלוטות הרוק, וכבר ארבע שנים אין לי רוק. אם אני רוצה לאכול ולשתות, אני צריך לקחת ביסים קטנים ולגימות קטנות. רק ככה אני יכול לצלוח ארוחה".
"המחלה והטיפולים פגעו בי נפשית בעוצמה כל כך גדולה, שעד היום קשה לי לייצר מערכות יחסים. זה קשור אולי לתחושת הביטחון בגוף, שפתאום התערערה"
וזה לא הנזק היחיד שנגרם לו. "המחלה והטיפולים פגעו בי נפשית בעוצמה כל כך גדולה, שעד היום קשה לי לייצר מערכות יחסים. זה קשור אולי לתחושת הביטחון בגוף, שפתאום התערערה".
אחרי טיפול פסיכולוגי שעבר ותמיכה שקיבל בעמותת "חלאסרטן", הוא מצליח להתחיל להתמודד עם החיים. עמותת "חלאסרטן" פועלת על בסיס התנדבותי במטרה לתמוך בחולים אונקולוגיים בני 18 עד 44. ב-14 במרס היא תקיים במלון דן פנורמה בתל אביב כנס חירום בהשתתפות רופאים בכירים מהארץ ומחו"ל לנוכח העלייה בתחלואה בסרטן בקרב צעירים. "הצטרפתי ל'חלאסרטן' לתוכנית 'לחזור לעבודה'", מספר סמוכיאן. "ופגשתי שם צעירים שחלו ועברו כמוני מסלול טיפולים רדיקלי, ושגם הם מתקשים לחזור למי שהיו ולמה שהיה. קיבלתי שם כלים שעוזרים לי לאתחל את החיים. אחרי שאתה חוטף סרטן, אתה כבר לא מאמין בכלום, לא בעצמך ולא בחיים".
החלטתו להיחשף באה מתוך רצון להזהיר מפני הווירוס גברים אחרים, ובעיקר גייז. "אני לא ידעתי, אבל צריך לדעת שגם אנחנו חשופים להדבקות בווירוס הזה", הוא אומר. "אז במקום להמשיך להיות ראש קטן ולהרגיע את עצמכם שהכול שטויות ושלכם זה לא יקרה, לכו להתחסן. חיסון אחד – ואתם מוגנים".
