גרביונים בוהקים. נעלים אדומות דקיקות עקב, תואמות בצבען ללק. שמלה ירוקה עם מחשוף שזורק אור אל פניה המחייכות. השיער החלק, הבלונדיני, גולש בעדינות ונופל על כתפה. העיניים בטוחות ושמחות, כמו אומרות בגאווה: "תראו אותי". זאת הייתה המשאלה של ד"ר עו"ד שני רופא מילדות, מאז שהייתה בת חמש וביקשה לשחק בבובות. אז, האנשים הקרובים לה ביותר הכירו אותה כבן. כך נולדה. כך יצאה מבטן אמה. כבן.
היום המשאלה שלה דומה אך מורכבת יותר. היא בעצם מבקשת שנראה אותה כמו שהיא: אישה. וכן, היא נולדה במגדר השני. היא לא בחרה בזה. היא לא ביקשה את זה. כך נולדה. ד"ר רופא רוצה שתכירו אותה על הישגיה וחוכמתה, על ההצלחות ועל האומץ הבלתי רגיל לצאת למסע משנה סדרי עולם - בעיקר של זוגתה וילדיה. ועם כל הקשיים והמורכבויות והרגשות המטלטלים שהיו כרוכים בתהליך שעברה – היא הצליחה. הן הצליחו – לשמור על הבית, על הזוגיות ועל המשפחה.
5 צפייה בגלריה
ד"ר עו"ד שני רופא. "חשתי שבורא עולם העניש אותי, סוג של קללה. אך כיום למדתי לחבק את עצמי"
(צילום: גבריאל בהרליה)
היום היא מבקשת לספר את סיפורה המיוחד ובו בזמן הייתה רוצה שהוא יהפוך לשגרתי, מובן ורגיל. הפעם הראשונה שעשתה זאת הייתה ב-13 ביולי 2017, רגע לפני שנכנסה לניתוח. חמש דקות לפני הרגע המכונן היא כתבה מייל לכל תפוצת מכריה.
"לפני חמש שנים אזרתי אומץ ופניתי לרפואה, לביצוע בדיקות שאולי יסבירו מספר רב של תופעות הורמונליות קשות שליוו את חיי", כתבה. "ההתחלה הייתה קשה מנשוא. הרגשתי פגומה. חשתי שבורא עולם העניש אותי, סוג של קללה. אך כיום למדתי לחבק את עצמי ולחשוב שזכיתי במתנה ולא בחטא. בזכות של ממש להיות מי שאני ולהמשיך בחיי כאישה. בעודכם קוראים פוסט זה, אני מורדמת בחדר הניתוחים – ניתוח לעידון הפנים, כחלק מסדרת ניתוחים לבחירת המין המועדף עליי. סליחה מראש לכל מי שקשה לו".
בפעם האחרונה בגוף של גבר, היא עצמה את העיניים ולחצה על "send". בשעות הבאות, בזמן שהיא שכבה מורדמת על שולחן הניתוחים – כל חבריה, בני משפחתה, מכריה, קולגות, כ-1,500 אנשי הקשר שלה קיבלו את ההודעה, אבל היא כבר הייתה בעולם אחר, מנותקת מרעשי הסביבה, מחוברת רק למהות הפנימית הטהורה שחוותה מאז ומעולם. כשפקחה את העיניים, חיפשה במייל תגובות. אבל הוא נשאר ריק. את החברים שאיבדה בדרכה להפוך לאישה החדשה שתמיד הייתה בה, היא כבר לא תראה.
ארבע שנים חלפו מאז אותו ניתוח. היום ד"ר עו"ד שני רופא, 56, שלמה וחזקה מאי פעם. היא ליטיגטורית שנחשבת לבולדוזרית בבית המשפט, כזאת שלא כדאי לעבור תחת ידיה חקירה נגדית. היא ייצגה את אביבית בר-זוהר, ולאחרונה גם את פנינה ממן, מנהלת מלון הים האדום באילת, שנחקרה בחשד לאי-מניעת פשע ולשיבוש הליכי חקירה בעקבות האונס הקבוצתי שהיה שם. רופא הצליחה לסגור את התיק נגד ממן.
ואחרי הכול, היא נשארה נשואה לאותה אישה, אם שלושת ילדיה.
5 צפייה בגלריה
"אף אחד מחברי הילדות שלי – כולם גברים – לא שמר איתי על קשר, וזה חסר לי מאוד"
(צילום: גבריאל בהרליה)
פצועה פיזית, מדממת נפשית
גם היום, עם כל הכוח והעוצמה שיש לה, היא לעולם לא תשכח את הרגעים האלו, בגיל שבע, שבהם העזה ללבוש בגדים של בת. זה היה בפורים, והיא רצתה להתחפש למלכה אסתר. אמה התנגדה, אך לא הצליחה לעצור בעדה. היא עזרה לבן הצעיר להכין את התחפושת, אך התקשתה להישאר בסביבה כשהילד שלה התלבש, התאפר ויצא מהבית כמלכה.
אבני בוץ נזרקו עליה אחת אחרי השנייה. ילדים בכיתה גבוהה יותר נעמדו סביבה, לעגו לה והטיחו בה אבנים. "חבולה בכל רמ"ח אבריי, פצועה פיזית, מדממת נפשית, הגעתי הביתה", היא מספרת. "בית הספר היה במרחק שלושה קילומטרים מהבית. שלא כרגיל, לא חזרתי בהסעה. הלכתי ברגל. זו טראומה שלא אשתחרר ממנה בחיים. אני רואה את זה מול העיניים שלי כרגע".
את השם הגברי שאיתו נולדה, היא מחקה, גם מתעודת הזהות וגם מכל מקום אחר. היא הסירה ספרים שכתבה תחת שמה הקודם ומתכננת להוציאם במהדורה מעודכנת תחת שמה החדש והתאמתה המגדרית הנשית. "חלק מהשינוי היה גם לעבור נידוי מוחלט מהחברים. טרנספוביה מוחלטת. אף אחד מחברי הילדות שלי – כולם גברים – לא שמר איתי על קשר, וזה חסר לי מאוד".
"הייתה פעם נחקרת על דוכן העדים, שברגע ששברתי אותה, צעקה לי, 'לך אין רחם. לא תביני לעולם, בחיים לא תלדי'. אבל לא נשברתי. אף אחד לא ראה עליי כלום. כשהסתיים הדיון התיישבתי באוטו בחניון והתפרקתי בבכי"
את הפוביה מכל מי שטיפה שונה, היא מרגישה גם בין כתלי בית המשפט. "הייתה פעם נחקרת על דוכן העדים, שברגע ששברתי אותה, צעקה לי, 'לך אין רחם. לא תביני לעולם, בחיים לא תלדי'. אבל לא נשברתי. אף אחד לא ראה עליי כלום. כשהסתיים הדיון ונפרדתי מהלקוח שלי, התיישבתי באוטו בחניון והתפרקתי בבכי. ישבתי שלוש-ארבע שעות בחניון, לא יכולתי לנהוג. כל הגוף רעד לי בפרקינסון שאני לא יכולה לתאר. זה משהו שהמשיך ללוות אותי. הייתי מוכנה לשלם כל הון שבעולם בשביל להיכנס להיריון. זה פי מיליארד יותר חזק ממני".
התהליך עצמו ארך למעלה משבע שנים, ולמעשה, היא אומרת, הוא אף פעם לא מסתיים. הוא החל כשרופא ביקשה להבין מהן התופעות הייחודיות שמהן סבלה. לילה אחד מצאה אותה זוגתה גולשת באינטרנט בסלון ומחפשת הסבר. "סבלתי מאינספור תופעות פיזיולוגיות הרבה לפני שהבנתי מה קורה לי. ארבע פעמים עברתי ממוגרפיה בגלל גושים בחזה והפרשות של חלב. הייתי מסתובבת עם פדים של הנקה ופלסטרים שמחברים אותם, וכל פעם עושה ככה עם היד", היא אומרת ומדגימה הרחקה של החולצה מהגוף, "כי הייתי מתה מכאבים. הייתי רואה בסופר אישה שנראית טוב, ומה שעבר לי בראש היה, 'למה היא נראית ככה ואני לא?'. לא יכולתי לסבול שערות על הגוף. אם הייתי מרגישה שערה אחת, הייתי משתגעת מזה. היו תופעות שלא יכולתי להבין כגבר".
אני אבא שלהם
בהמשך היא פנתה לעזרתה של פסיכולוגית, שסייעה לה להבשיל ולראות את האמת – בעצמה. בשלב הבא ניצבה בפני ההתמודדות המשמעותית והאינטימית ביותר – הגילוי בבית, מול האנשים הקרובים והאהובים ביותר.
איך זוגתך התמודדה עם הגילוי?
"אחת המלחמות הקשות ביותר שהיו לי הייתה איתה. התעקשתי לשכנע אותה ש-90% כוס מלאה זה הרבה יותר מ-10% כוס ריקה. נלחמתי לשמר את המשפחה מתוך הבנה שזה הדבר הנכון עבור הילדים ועבור שתינו. אם היינו בנות 25 או 30, זה לא היה מחזיק, אבל מכיוון שעברנו את הגיל, ויש ילדים, וחברות אמת, ואהבה, הצלחתי לשמר את החיים המשותפים, וכיום אנחנו חיות כמשפחה. לא פירקנו את הבית, הילדים חיים איתנו, והכול רגיל לחלוטין. נכון שזוגתי לא לסבית, וגם אני לא, אבל בגיל מסוים, בנסיבות מסוימות, ישנה אהבה שהיא הרבה מעבר למין עצמו. אני מאמינה שאם הבסיס הזה לא היה, סביר שהקשר לא היה מחזיק מעמד".
התמודדות לא פחות מורכבת היא בגילוי מול הילדים. עד כמה הם היו שותפים לתהליך?
"לא ממש אמרתי להם. הם ראו את השינוי לאורך זמן. השינוי ההורמונלי הוא הדרגתי: שיער מתחיל לצמוח, השיער בפנים מתחיל להיות יותר נשי ודק. הם ידעו שב-13 ביולי אני עומדת לעשות ניתוח הגדלת חזה, ושמאותו יום אהיה בחזות נשית.
"כל אחד מהילדים קיבל את זה בדרך שלו. לבן הבכור היה יותר קל. לאמצעי הייתה תקופה שזה היה לו יותר קשה. עם הזמן הוא למד להבין שהשמים לא נפלו, ואנחנו חברים טובים. הבת הצעירה הייתה מאוד קטנה. במקרה שלה הרחקתי את עצמי מבית הספר. עשיתי נידוי יזום שלי. לימי הורים, לאסיפות הורים, לאירועים – רק אמא שלה הייתה מגיעה".
"אם היינו בנות 25 או 30, זה לא היה מחזיק, אבל מכיוון שעברנו את הגיל, ויש ילדים, וחברות אמת, ואהבה, הצלחתי לשמר את החיים המשותפים, וכיום אנחנו חיות כמשפחה. לא פירקנו את הבית, הילדים חיים איתנו, והכול רגיל לחלוטין"
עד ליום הניתוח היא הסתובבה בחזות גברית. "איש מחבריי ומהלקוחות לא ידע דבר. הצלחתי לטשטש הכול. הלכתי עם מטפחת ראש, וכששאלו אותי למה, סיפרתי סיפורים על ניתוחים אבל לא אמרתי את האמת. הסתרתי עד כדי כך שבחודשי הקיץ הלכתי עם חליפות גבריות כדי שלא יראו את חזיית הלחץ על החזה שגדל מהטיפול ההורמונלי".
לצד השינוי הפיזי ביקשה לשנות את שמה ולאמץ שם חדש – נשי. "כשאני שומעת את השם הקודם שלי, אני מרגישה פגיעה על רקע מגדרי. אם השם הקודם היה יוניסקס, כמו רוני או גילי, יכול להיות שזה לא היה מפריע לי, אבל מכיוון שהוא מזוהה כשם גברי, אני מרגישה אותו כמו סכינים באוזניים".
איך בוחרים שם?
"חיפשתי שם שאין לו קורלציה לאף אחת מהחברות של הבת שלי או למישהי מהמשפחה. נשארנו עם שלושה שמות: 'תהילה', שפסלתי על הסף, 'הילה' ו'שני'. ברוב קולות הוחלט במשפחה על 'שני'. זה משנה חיים וזהות. אני מאד אוהבת את השם שלי".
הילדים עדיין קוראים לה "אבא", ומבחינתה אין דבר טבעי מזה. "אני אבא שלהם, ואני לא מנסה להתכחש לזה. אבל בחוץ לא פונים אליי כאל אבא, ואני עושה להם טיזינג: 'הנה אמא שלכם פה, היא צריכה לחתום'. אני מקניטה אותם בכוונה. יש לקוחות שלא יודעים עליי כלום ואומרים לי, 'את חושבת כמו גבר', ואני אומרת להם, 'תודה על המחמאה'. אם הם חושבים שלחשוב כמו גבר מבחינה עסקית זו מחמאה – אז תודה. אין לי שום בעיה עם זה".
חששתי שאני לא מאוזנת נפשית
על ספיר ברמן, שופטת הכדורגל שיצאה לאחרונה מהעולם הגברי – ומהארון – יש לד"ר רופא הרבה מה לומר. "בדיוק כמו שספיר עשתה שירות ענק, היא גם גרמה לעצמה נזק", אומרת ד"ר רופא. "אני מביאה משהו אחר, ולא מה שיש לך או אין לך בין הרגליים. סיפור כמו שלי אין, כי אני עברתי את כל התהליך. סתיו סטרשקו ישבה בריאיונות, וכל מה שעניין את הכתבים היה מה יש או אין לה בין הרגליים. זה לא עניינו של אף אחד. ספיר לא יודעת למה היא נכנסה. היא לא יודעת מה זה ההליך ההורמונלי. זה בלבלה, טירוף, שגעת הורמונלית כמו של אישה אחרי לידה. ככה הייתי שנתיים.
"כדי לא לפגוע בלקוחות שלי, עברתי להתעסק עם תיקים של דואר זבל – הרובד הכי נמוך של תביעות, אלו שלא מצריכות אינטליגנציה. מכיוון שזה הצריך מעט מאוד יכולות קוגניטיביות, התפרנסתי מזה כדי להמשיך לייצר הכנסה לבית. לא העזתי להתעסק עם תיקים מתוחכמים מחשש שאני לא מאוזנת נפשית ועלולה לפגוע בלקוחות.
"ספיר לא יודעת כמה התהליך הזה קשה פיזית ונפשית, ואילו תעצומות הוא מצריך. היא עוד לפני הכול. היא חיה בהיי של התקשורת שמחבקת אותה. אבל זו אפיזודה חולפת. יש חיים אחרי זה, והיא עוד לא שם. לדעתי, היא גורמת נזק לעצמה. גם התקשורת גורמת לה נזק. היא גם חיה במדינת תל אביב. ברוב המקומות האחרים פוגעים בטרנסג'נדרים. תל אביב היא המקום היחיד שמקבל. שם לא צריך להתמודד עם הסביבה".
בגיל 32, שנים לפני השינוי המגדרי, היא סיימה תואר ראשון במדעי המחשב בניו יורק ולאחר מכן פיתחה סטארט-אפ. "מדובר באלגוריתם ייחודי שמנתח התנהגות של שחקני בתי קזינו בזמן אמת וגורם למערכת להציע להם מתנות בזמן אמת, וכך להשאיר אותם זמן רב יותר ולהמר עוד. המיזם פותח במספר מדינות באירופה, בארצות הברית ובישראל. השיטה שפותחה משמשת גם היום בתי קזינו רבים בעולם".
רק בגיל 46 נעשתה עורכת דין. ב-20 השנים האחרונות היא מגישה חוות דעת משפטיות בסוגיות של דיני סייבר, מחשבים ואינטרנט. לאחרונה הוציאה רומן בשם "היום שאחרי". כ-90% מהכתוב בו מהווה אמת בשינוי נסיבות ומקום, היא אומרת. ברור לה שהספר והריאיון חושפים אותה, "ואני בהחלט בסדר עם זה, למרות שמרבית לקוחותיי לא יודעים גם כיום. אני חושבת שכרגע אני מספיק חזקה כדי להתמודד עם זה, מה שלא הייתי מסוגלת לפני שנתיים או שלוש. את חייבת להבין: עברתי נידוי מכל חברי הילדות שלי ומכל המשפחה במעגל השני וצפונה. קולגות רבים נטשו ולימים חזרו. בניתי את עצמי מאפס, או, ליתר דיוק, ממינוס מיליון. מחקתי זהות שלמה. העלמתי חמישה ספרים משפטיים".
על שולחנה יש בכל רגע נתון חמישה-שישה תיקי פרו-בונו של נשות הקהילה הטרנסג'נדרית, נשים שסובלות מאפליה בוטה, מאלימות או מלשון הרע. רק לאחרונה זכתה באחד התיקים האלו, כשתבעה עבור לקוחה שלה את אחת מחנויות הפארם. "היא ניגשה לדלפק, פנתה לרוקחת וביקשה תרופה. אותה רוקחת הייתה עם הראש למטה, שמעה כנראה קול קצת גברי ופנתה אליה בלשון זכר. אני טענתי שכשהיא הרימה את הראש, היא הייתה צריכה לפנות ללקוחה בלשון אישה. זכיתי בתביעה. את התיקים האלו אני לוקחת בעיקר כדי לשים לעולם מראה, להגיד, 'תשפטו אנשים לפי היכולות שלהם, לא לפי המגדר'".
את נתקלת באפליה בבית המשפט?
"אני חרדה ללקוחות שלי בעיקר כשאני מופיעה בבית הדין הרבני. חוששת שהצד השני יוציא משהו מהפה, והדיינים יסתכלו עליי במבט מעוות, וכתוצאה מזה יפגעו בלקוח או בלקוחה שלי".
זה קרה פעם?
"תודה לאל, זה לא קרה בבית דין רבני, אבל בבתי משפט אזרחיים זה קרה יותר מפעם אחת".
