רס"ר במיל' ג' בן 29, פרמדיק לוחם ב-669, לומד רפואה ומגויס בצו 8 מתחילת המלחמה. מאז הוא יצא מעזה רק שלוש פעמים לאפטרים קצרים שבמהלכם פגש את ארוסתו, שגויסה אף היא לחטיבת צנחנים. "התכנון המקורי שלנו היה להתחתן ב-25 בינואר. אבל עכשיו, כשהמלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את כל התוכניות, מה שקורה הוא שאין לנו זמן להכנות. ולכן, אנחנו מתאמים אפטרים משותפים ובמהלכם אנחנו מקבצים יחד כמה מטלות טרום חתונה ומתקתקים".
"את שואלת אם תהיה בסוף חתונה במתכונת המקורית שלה? לא יודע. מקסימום נתחתן בעזה", הוא אומר בחצי חיוך ומודאג גם מהאפשרות שיפספס את פתיחת שנת הלימודים החמישית שלו. רס"ר ג' גדל ביישוב קהילתי דתי. "בסדיר עברתי מסלול של לוחם ב-669 וקורס פרמדיקים ובמילואים אני עדיין לוחם פרמדיק". בבוקר 7 באוקטובר, ירד ג' לדרום ונשלח לאזור שבו התקיימה מסיבת נובה, בקרבת קיבוץ רעים, לאחר הטבח הנורא.
"מאותו רגע פחות או יותר עבדתי באינטנסיביות מטורפת, כשכל הזמן נורים פצמ"רים ורקטות ומחבלים יוצאים אלינו מהמטעים", משחזר רס"ר ג'. "טיפלתי ופיניתי פצועים ומשם המשכנו למשימת הצלה בכפר עזה ובנחל עוז. עבדתי כל אותה יממה ועד למחרת, חילצנו עשרות פצועים והרוגים מקרב כל האוכלוסייה. ילדים, חיילים, אזרחים כשאנחנו עובדים בסרט נע, זו הייתה חוויה מאוד קשה", הוא מתאר.
מאוחר יותר נשלח לבארי, "שם כבר נחשפתי למראות בלתי נתפסים. כבר בכניסה לקיבוץ פינו כמה פצועים כשאחד מהם, פצוע קשה מאוד, על אלונקה אחרי שחטף כדורים בחזה וביד. אני מתקרב אליו ורואה שזה אותו לוחם שפינה אליי נפגעים וזה היה די מטלטל". מתחילת התמרון הקרקעי, נכנס ג' עם צוות של 669 לעזה, טיפל ופינה פצועים כשלפניו אתגר נוסף. "יש לנו צוותים שנכנסים לעזה רכובים או עם מסוקים ומפנים החוצה את הפצועים. המלחמה הפרטית שלי כפרמדיק היא נגד השעון, כי אני חייב לקצר למינימום את טווח הזמן שבין הפגיעה לפינוי. בפועל זה אומר לקווצ'ץ' את השעון".
סרן במיל' יעל שירי: "התפקיד הזה מעצים ומקנה המון ביטחון. באיזו עוד מערכת אדם מקבל בגיל צעיר כל כך כזו אחריות לידיים? התפקיד הזה כל כך ממלא ומספק וכולנו ממוקדי מטרה ונותנים את הכי טוב שלנו"
גם סרן במיל' יעל שירי (26), קצינת הרפואה של קדמית 551, סטודנטית לרפואה. היא הייתה אמורה להתחיל את השנה השלישית באוניברסיטה העברית, "בסדיר הייתי קצינה בקורס חובשים והכשרתי אותם למקצוע. כעת במילואים, אני מנהלת מרחוק את אירועי הרפואה של החטיבה שלי בעזה, כשהתפקיד שלי הוא מנהלי ולא רפואי. בפועל מתקשרים אליי במקרים של פגיעות או היתקלויות ומכאן אני מתכללת את המשך האירוע. מוודאת בכמה נפגעים מדובר, מהו מצבם, בודקת מי מהרופאים הבכירים זמין הכי קרוב לנפגעים, ואם יש צורך לפנות אותם במסוק, מה שלא תמיד מתאפשר בגלל תנאי המלחמה בשטח, או בנמ"ר או באמבולנס. הכול לפי דחיפות הפינוי".
"התפקיד הזה", אומרת יעל, "מעצים ומקנה המון ביטחון. באיזו עוד מערכת אדם מקבל בגיל צעיר כל כך כזו אחריות לידיים שלו? התפקיד הזה כל כך ממלא ומספק וכולנו ממוקדי מטרה ונותנים את הכי טוב שלנו". באפטר הראשון הגיעה יעל, תושבת אשקלון, למלון שאליו התפנתה משפחתה, "האמת שלא מצאתי את מקומי שם. ולא רק כי אין לי בית לחזור אליו, אלא כי הפער בין החיים המשפחתיים לצבאיים הוא כזה ענק, שאין לי אפילו דרך לתאר אותו, ולכן עדיף כבר להישאר בשטח עד שהמלחמה תסתיים".
רס"ר ג': "להתמקד במי שהצלחתי להציל את חייו ולא לאכול לעצמי את הלב על מי שלא הצלחתי להציל. באינטנסיביות שבה עבדתי מול כזו מסה של נפגעים, לא היו לי את האמצעים והקשב להציל את כולם"
שנת הלימודים באוניברסיטה העברית, כולל בפקולטה לרפואה שבה לומדת יעל, אמורה להיפתח בסוף ינואר. יעל ככל הנראה לא תצטרף בשלב הזה לחבריה ללימודים. "מדובר בחוסר צדק משווע, כי המון סטודנטים שלומדים איתי, בשנתון מעליי או מתחתיי, מגויסים. אז נכון שהפקולטה מנסה לעזור, אבל מי יודע כמה זמן עוד תימשך המלחמה הארורה הזאת?"
רס"ר ג' וסרן יעל שירי מסכימים שההתנסות במלחמה בעזה תורמת לניסיון ולהתמקדות בהצלת חיים. כשאנחנו שואלים את רס"ר ג' מה למד במלחמה שלא ילמד בפקולטה לרפואה, הוא משיב: "בעיקר להתמקד במי שהצלחתי להציל את חייו ולא לאכול לעצמי את הלב על מי שלא הצלחתי להציל. באינטנסיביות שבה עבדתי מול כזו מסה של נפגעים, לא היו לי את האמצעים והקשב להציל את כולם".
האם הלחימה גרמה לך לשנות את תחום המומחיות שחשבת עליו?
"החשיפה לכל כך הרבה נפגעים בגיל שלי פחות או יותר, כשאני צריך להעניק להם טיפול תמיכה וביטחון, גרמה לי להבין את שבריריות החיים, כולל את השבריריות שלי, כיחיד".
סרן שירי מודה כי לו הייתה בידה הבחירה אם לחזור ללימודים או להמשיך לשרת במילואים, "בלי לחשוב פעמיים, ברור שהייתי בוחרת להישאר במילואים. אני חיונית כאן ויש המון משמעות לעבודה שאני עושה בשטח".
מה למדת במלחמה שלא תלמדי בפקולטה לרפואה?
"אף פקולטה בעולם לא מלמדת איך לקבל החלטות רבות, מיידיות והרות גורל. וכיוון שאני האחראית במשמרת שלי, הכול בידיים שלי. בשעה שבבית חולים למשל, אני חלק קטן בשרשרת התפקידים".
האם המלחמה שינתה לך את תחום ההתמחות שבחרת?
"בהחלט. ננעלתי על רפואת אף אוזן גרון, אבל הקרבה לטראומה ולרפואת חירום, שינתה לי את הבחירה. ולכן ברור שאתמחה בכירורגיה ובטראומה".
רס"ל במיל' יובל מזור, חובש בתאג"ד חטיבה 226, סטודנט שנה שנייה לסיעוד באוניברסיטת בן גוריון. "בסדיר הייתי חובש בגדודי צנחנים וגם במילואים שאליהם זומנתי מיום הלחימה הראשון. בצבא, בדומה ובשונה לאזרחות, יש שרשרת פינוי היררכית, כשאני בתאג"ד הראשון להגיש עזרה ולהציל חיים, אחרי החובש בשטח. כך שיצא לי להיחשף כמעט לכל הפגיעות הפיזיות, חלקן מסכנות חיים, שנגרמות כתוצאה מהדף, רסיסים, פגיעות בעורק הראשי, בבטן, בגפיים, בבית החזה. ניהלתי בשטח אירועים שחייבו מתן טיפול ופינוי מיידי. לצערי, לא את כולם הצלתי".
3 צפייה בגלריה
"יש לי פור ענק על חבריי ללימודים". רס"ל במיל' יובל מזור, חובש בתאג"ד
( צילום: דובר צה"ל)
את ההשוואה המתבקשת בין התפקוד שלו בשדה הקרב להתנסות שהוא עובר במחלקות בית החולים, הוא מגדיר כלא פחות מתהומית. "בלימודי הסיעוד, אתה נחשף לאוכלוסייה אחרת, ילדים, קשישים, אבל לא חיילים פצועים ולכן יש לי פור ענק על חבריי ללימודים. עד שייתנו לי להחליף חבישה לחולה, או לתת לו את התרופות שהוא צריך, יעבור זמן. האבסורד הוא שבצבא אני מציל חיים, קושר חסם עורקים, מזריק, מנשים את מי שצריך. בשטח, אני מטפל בצעירים בריאים, ללא מחלות רקע, ש'רק' נפגעו ושאני הוא זה שלוקח את כל האחריות עליהם תוך שימוש בציוד המינימלי שהצבא מספק. בבתי חולים, הטיפול הוא במחלקות פנימיות, העבודה נינוחה יותר ויש חלוקת אחריות משותפת".
"הם יהיו רופאים טובים יותר"
רס"ל מזור אומר שנשאר נאמן לבחירה שלו להתמחות בסיעוד בילדים, "אבל יש מצב שאתמחה בטראומה ילדים וכך איישם את הניסיון הקליני שצברתי בשטח".
קרוב לוודאי ששנת הלימודים תיפתח בלי הסטודנטים הלוחמים. הם עלולים להפסיד חומר לימודים משמעותי, ומנגד, כפי שהם עצמכם מעידים - הם הרוויחו הכשרה והתנסות חד-פעמיים בעבודה בשדה הקרב, תחת אש, בלחץ של זמן.
פרופ' צבי לידר, מנהל היחידה לניתוחי עמוד שדרה באיכילוב, מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, רס"ן במילואים ב-669, מדבר מניסיונו ארוך השנים. "ב-25 שנותיי במילואים ב-669, נחשפתי לפרמדיקים ולסטודנטים צעירים לרפואה ואני יכול להגיד שאף פקולטה לא תלמד אותם להתמודד עם פציעות קרב. לכן, כל מי שנחשפו לזירות מלחמה בשנות הלימודים שלהם, חזקה עליהם שיהיו רופאים טובים יותר, יסמכו על עצמם, יהיו בטוחים יותר מול החולה ובחדר הטראומה או הניתוח. הם ידעו להבדיל בין עיקר לטפל, יהיו חדים יותר וידעו לקבל החלטות נכונות תחת לחץ. בצבא, הם התחשלו וקיבלו אחריות וזה מאוד יועיל להם כשיצטרכו להתמודד עם מצבי קיצון".
