נתחיל בזה שאני חי, בריא ונושם, ולא מַתִּי בשבוע שעבר בארצות הברית, אלא זכיתי לחזור לחיק משפחתי היקרה בארץ. אציין שאני אדם האוהב לשמור על פרטיותו ואינני ממהר לספר על חיי האישיים, עם זאת, בחרתי לכתוב שורות אלו מתוך תקווה שזה יעזור לאנשים רבים אחרים, יעודד אותם ללמוד ולזהות סימנים למצבי חירום. אפילו אם זה יעזור לאדם אחד בלבד, מבחינתי זה היה שווה.
קראו עוד:
שלום, שמי שלומי בוקסר, מהמושב אבנ"י אית"ן ברמת הגולן. הכול החל כנסיעת עסקים רגילה שעשיתי לארה״ב. במהלך הטיסה התחלתי להרגיש שחום הגוף עולה מעט, אך לא התייחסתי לזה, כי כל עוד עליית טמפרטורת הגוף אינה קיצונית, אין צורך להילחץ. דבר אחר שלא ייחסתי לו מספיק חשיבות היה תשישות וחוסר אנרגיה שחוויתי במשך כשלושה חודשים, מאז שהתחלתי בתוכנית תזונתית לא קלה, ולכן חשבתי שחוסר האנרגיה נבע מזה.
כאב קטן וחלש בצידו השמאלי של בית החזה
נחתי במיאמי ולמרות שהייתה לי תחושה של חולשה וחוסר אנרגיה, המשכתי בלו״ז הפגישות העמוס שלי. באחד הימים הרגשתי כאב קטן וחלש בצידו השמאלי של בית החזה, שנמשך דקות בודדות. בהתחשב בעייפות ובלחץ שבו הייתי, הבנתי שאני מעמיס על עצמי יותר מדי, וכי עליי להוריד הילוך ולנוח מעט.
למחרת בבוקר, בזמן שישבתי מספר דקות ברכבי וללא הפעלת מאמץ כלשהו, פתאום חזר הכאב בבית החזה. זה היה באותו מקום אך מעט חזק יותר. הבנתי שישנה החמרה, אך עדיין מוקדם מדי לקבוע משהו חד משמעי או אפילו לחשוד בכיוון מסוים.
כאן המקום לציין, שאני חובש במד״א ומתנדב ברמת הגולן. הדחף להתנדב במד״א החל לבעור בי לפני שלוש שנים, כאשר איבדנו אישה יקרה וחברה במושב, חיה שיפמן ז״ל. חיה נפטרה מדום לב באמצע הלילה. המחשבה שאם רק היה אמבולנס במושב לא הרפתה ממני. כשראיתי שמד״א פותחים בגולן קורס להכשרת חובשים ונהגי אמבולנס, קפצתי על ההזדמנות. בקורס המושקע הכשירו כ-35 חובשים ונהגי אמבולנס הפרוסים בכל הגולן, וכך הקטינו משמעותית את זמן ההגעה במקרי חירום.
3 צפייה בגלריה
כשראיתי שמד״א פותחים בגולן קורס להכשרת חובשים ונהגי אמבולנס, קפצתי על ההזדמנות. שלומי בוקסר
כחלק מעבודתי כחובש, הפרעות ובעיות לבביות הכוללות בתוכן את הגרוע מכל - אוטם בשריר הלב (המוכר בשם "התקף לב״) אלו אירועים שלצערי אני רואה בשגרה. לא היו עוד סימנים שאפשרו אבחנה, מעבר לכאב בחזה וחולשה, אבל הבנתי שאני נמצא במצב שבו הדברים עלולים להחמיר במהירות ולהידרדר. ואכן, תוך כחצי דקה, הכאב החל להקרין ליד שמאל ורמת הכאב החלה לעלות מעט.
הזזתי את היד ושיניתי את תנוחת הישיבה, מכיוון שבמקרה של אוטם בשריר הלב, לרוב שינוי התנוחה ותזוזה לא משפיעים על הכאב. ראיתי שאין כל שינוי ברמה או בסוג הכאב, ובאותו הרגע גם התחלתי להרגיש בחילה. הבנתי שאני עובר כעת אוטם בשריר הלב וידעתי שעליי לפעול מהר, מכיוון שכל היסוס או שיקול דעת שגוי עלול לעלות לי בחיי.
"אדוני, חד משמעית אתה עובר התקף לב מסיבי. תכננו לקחת אותך לבית חולים עם מחלקת קרדיולוגיה מתקדמת במרחק 20 דקות נסיעה, אבל אין זמן לזה. ניקח אותך לבית חולים קרוב יותר"
יצאתי לכיוון הבית שבו התארחתי, במטרה לאסוף את הדרכון ומסמכי ביטוח הנסיעות אשר להם אזדקק בחדר המיון. בדרך התקשרתי לחבריי הטובים דניאל וקרוליין ובקול רגוע אמרתי: ״תבטיחו לי שלא תלחצו, הכול בסדר ואין מה לדאוג", וברגע שהמילים יצאו מפי, הכאב החל להקרין ללסת. הבנתי שהמצב מחמיר ושכל שנייה עלולה להיות קריטית. ״אני עובר התקף לב. תזמינו אמבולנס שיפגוש אותי בבית כדי לחסוך בזמן".
כשהגעתי לבית ויצאתי מרכבי, בקושי יכולתי לעמוד על רגליי, הכאב היה חזק כל כך ולא הייתה בי טיפת כוח. אני זוכר במעורפל שמחזיקים אותי ועוזרים לי ללכת. ידעתי שאני חייב לקחת בדחיפות אספירין 300 מ״ג בלעיסה, אך לא יכולתי להתרכז וגם לומר את המילים: "אני חייב אספירין". למזלי, הם עדיין היו בשיחה עם המוקד הרפואי, והמוקדנית הנחתה אותם לתת לי אספירין בלעיסה.
הייתי מודע לרוע מצבי, בגלל ההחמרה בכאב, הבחילה, הטשטוש בראייה, הסחרחורת, כאב הראש והכאב בכתף וביד שמאל. הבנתי שאני עלול לאבד הכרה ודופק בכל רגע. אני זוכר את עצמי מהרהר לעצמי, שאין מצב שאני משאיר את אשתי אלמנה ואת ילדיי יתומים. פשוט אין מצב!
הפרמדיקים הגיעו, ועם מעט הכוח שנותר בי, אמרתי להם: "אני חובש במד"א ישראל, אבחנתי את עצמי ואני עובר אוטם בשריר הלב, ולכן מיותר לבזבז זמן יקר ולעשות אנמנזה (בדיקות, שאלות, סיפור מקרה, מסקנה או חשד) תעלו אותי לאמבולנס ותעשו את כל הבדיקות בדרך לבית החולים". וכך היה. בדרך לבית החולים, לאחר בדיקות, אמרו לי: "אדוני, חד משמעית אתה עובר התקף לב מסיבי. תכננו לקחת אותך לבית חולים עם מחלקת קרדיולוגיה מתקדמת במרחק של 20 דקות נסיעה, אבל אין לנו זמן לזה. ניקח אותך לבית חולים קרוב יותר".
הייתי מודע לרוע מצבי, בגלל ההחמרה בכאב, הבחילה, הטשטוש בראייה, הסחרחורת, כאב הראש והכאב בכתף וביד שמאל. הבנתי שאני עלול לאבד הכרה ודופק בכל רגע. אם זה היה קורה, הצוות היה מתחיל בפעולות החייאה הכוללות שימוש בדפיברילטור. אני זוכר את עצמי מהרהר לעצמי, שאין מצב שאני משאיר את אשתי אלמנה ואת ילדיי יתומים. פשוט אין מצב!
הגענו לבית החולים, שם לקחו ממני דם, הכניסו עירויים והעבירו אותי בדחיפות לחדר הצנתור. הכול נעשה במהירות רבה. הצוות הרפואי כבר היה כבר מוכן לקראתנו וכך גם החדר והציוד. הכול רק חיכה שאגיע.
התברר שקריש דם חסם את אחד העורקים ללב. הכניסו לי סטנט לעורק, ולאחר שלושה ימים בהשגחה בטיפול נמרץ שוחררתי מבית החולים עם רשימת תרופות שאת חלקן עליי לקחת במשך שנה וחלק לכל החיים.
לאחר הצנתור והכנסת הסטנט, הקרדיולוג שביצע את הצנתור ובעצם הציל את חיי, אמר לי: "אתה צריך להבין שאתה חי עכשיו בגלל שתי סיבות: 1. הגעת בזמן. לו היית מגיע מספר דקות מאוחר יותר, זה היה נגמר אחרת. סביר להניח שזה היה נגמר במוות, אבל גם אם לא, היה נגרם לך נזק רציני ללב. 2. בזכות המידע המוקדם שמגיע אלינו מטופל עם אוטם בשריר הלב - היינו ערוכים ומוכנים לקבל אותך ברגע שהגעת, מה שתרם רבות לכך שאתה איתנו. אנחנו תמיד עובדים מהר, אבל הסיפור הזה היה שונה. דע, ששני הדברים האלה הצילו אותך.
כל דבר קטן מקבל ערך
הסיפור הזה נגמר בטוב. הצלחתי לחזור לחיק משפחתי האהובה אחרי עשרה ימי מנוחה נוספים. בהמראה ממיאמי חשבתי על כך שהמציאות הזו, שבה אני חוזר הביתה חי, היא ממש לא דבר ברור מאליו. מספר דקות או רגעים של עיכוב והדברים היו מסתיימים אחרת.
מאז המקרה שעברתי, פתאום כל דבר קטן מקבל ערך, משמעות עמוקה ופרופורציה אחרת - לשבת עם בני המשפחה בשולחן השבת, לדבר איתם, לשמוע אותם ופשוט להסתכל עליהם ולחבק אותם. עד אז לא חשבתי שאפשר לאהוב ולהעריך אותם יותר ממה שכבר הרגשתי. הכול קיבל משמעות אמיתית עבורי, ולא אשכח את הרגע המרגש הזה, כשאשתי וילדיי הגיעו לפגוש אותי בנתב״ג.
