זה התחיל כמו באגדות. עם מכנסיים קצרים, יחף, ללא חולצה, הוא הביט בהן, בשלוש בנות שירדו מהטנדר והגיעו לקיבוץ נווה אור שבעמק בית שאן לאחר שסיימו את שירותן הצבאי. הוא בחן אותן ושתק, מתמקד בבלונדינית מקיבוץ נען, שצמתה נאספה לאחור בסיכת עץ.
עוד על אובדן ואבל:
למחרת ביקש להעביר איתה שמירת לילה. היא סירבה. הוא ביקש שוב, והיא שוב סירבה. אבל הוא לא ויתר ואף גילה את המועדים שבהם נהגה לחזור מנסיעותיה למשפחתה, והיה ממתין לה עם רכב ליד תחנת האוטובוס בבית שאן. כעבור זמן הסכימה לעשות שמירות לילה עם הבחור ההוא, עם נמרוד שרון מבית השיטה. סיבוב ברפת, בלול ובבית הילדים. לאט-לאט הרגישה שבשבילו היא האחת והיחידה. הוא אהב אותה, כיבד אותה. היא קלטה שהקשר הזה עושה לה טוב, ונפרדה ממי שהיה החבר שלה.
די מהר הם עברו לגור יחד. כעבור שנה וחצי הוא הציע לה נישואים. בני הזוג בנו את ביתם בבית השיטה. שלומית נקלטה מהר בעבודה בבתי הילדים. תשעה חודשים אחרי החתונה נולד עומר. בהמשך נולדו הילה, יואב ואסף. זו הייתה משפחה מאושרת.
4 צפייה בגלריה
נמרוד שרון ז"ל עם אשתו שלומית. "איך זה יכול להיות שנמרוד איננו, אבל השמש עדיין זורחת במזרח?"
"הביאו אותו כשהוא כבר היה מת"
נמרוד שרון נולד ב-1939 בבית השיטה. כבר בגיל 15 גילה חוש טכני יוצא דופן, ובעונות הקציר היה יוצא עם החברים המבוגרים לתקן קומביינים. אחרי שהשתחרר משירות צבאי בסיירת צנחנים ועזר לקיבוץ החדש נווה אור, חזר לבית השיטה, ושם שכלל את יכולותיו הטכניות. בין השאר, פיתח שיטה להתקנת ערימות כותנה מהודקות, מצופות ניילון, עד להעברתן למנפטה, ופיתח עגלה מתהפכת העוברת בין הקוטפות ואוספת את הכותנה מהסלים לעגלה המרכזית. שיטות אלו אומצו על ידי מגדלי כותנה בארץ ובחו"ל.
ב-6 באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור, קיבלו חברי הקיבוץ ששירתו בסיירת הצנחנים להמתין ב-22:45 בכניסה לקיבוץ, ליד האסם. באוטובוס כבר היו חבר'ה מניר דוד, מדגניה ומבית אלפא. היעד שלהם היה רמת הגולן. סיירת הצנחנים בפיקודו של המג"ד סא"ל נתן שונרי עלתה לצפון, אבל אחרי שבוע הוחלט להעביר אותה לסיני.
"לא תיארתי לעצמי לאיזה מקום אני הולכת", אומרת שלומית שרון, האלמנה. "נהייתי אישה שלא יוצאת מהבית, שלא מתאבלת עם שותפים. הייתי לבד. לא יצאתי מהבית, לא אכלתי. נראיתי כמו צל"
ארבע יממות לאחר שהגיעו לשם, ספג קיבוץ בית השיטה אבידה ראשונה - משה שחורי, תותחן שצורף לפלוגת שריון ופעל כקצין תצפית קדמי. בהמשך נהרגו עוד עשרה מחברי הקיבוץ. בית השיטה היה היישוב הישראלי שספג את מספר החללים הגדול ביותר במלחמת יום כיפור יחסית לגודל האוכלוסייה. נמרוד שרון נהרג ב-21 באוקטובר, בקרב האחרון על מוצב פוקסטרוט שבסיני. לאחר מותו הוענק לו עיטור העוז על גילויי גבורה שהפגין בקרבות. בן 34 היה במותו.
מספר סרן ד"ר נפתלי הדס, הרופא הגדודי: "נמרוד נהג להביא אליי את הפצועים שחילץ תחת אש. היינו חברים כבר כמה שנים, מאז שהייתי מגיע לבית השיטה לערבי שירה. באחד מימי המלחמה הוא אמר לי, 'אלה לא הקרבות של שנות ה-50. זו מלחמה מאוד-מאוד קשה'. אמרתי לו שזה נכון, אבל שנתגבר גם על זה. זו הייתה שיחה עצובה. יום אחרי הפסקת האש הודיעו לי בקשר שנמרוד נפגע. הביאו אותו אליי כשהוא כבר היה מת. הרסיס חדר לעורק. כולנו היינו בהלם".
בבית השיטה הייתה האווירה מתוחה. היו שמועות, הרבה שמועות, אבל עד להודעה רשמית מקצין העיר אסור היה להודיע למשפחות. ליד המרכזייה נאספו תלמידי כיתות י"א וי"ב, ובכל פעם שהגיעה שיחת טלפון עם דרישת שלום מחייל, אחד מהם היה ממהר להודיע על כך לבני משפחתו. גם בלילה. בכל שעה. ההודעה הרשמית על נפילתו של נמרוד שרון הגיעה רק אחרי ארבעה ימים.
"אני רוצה לספר לכם משהו עצוב"
במהלך ארבעת הימים האלה, כשהשמועות על מותו של שרון הגיעו לקיבוץ, פגשה אחת החברות, יהודית פלד, את בנו של שרון, עומר, ליד השוקת. "בשיא הטבעיות והמתיקות הוא אמר לי, 'יהודית, לאבא שלי לא יכול לקרות שום דבר. אבא שלי תמיד עומד על הרגליים'", מספרת פלד. "זה היה סיוט. אמרתי בליבי שלא אשבור לילד את התקווה. אמרתי לו שגם אני מקווה שהכול בסדר, ושגם אני אוהבת את אבא שלו וסומכת עליו".
שלומית שרון הבינה שאסון נפל עליה כשראתה שני חברי קיבוץ, ובהם רופא, פוסעים לכיוונה. "ראיתי מרחוק את יובל ארנון ואת ד"ר קירש יורדים מחדר הטבע לכיוון אולם הספורט שליד חדרי", היא נזכרת. "הם הרימו יד לכיווני, ואני הבנתי. הבנתי שהם באים להודיע לי. הלכתי הביתה וחיכיתי. חיכיתי שיודיעו לי. שני חברים אחרים, שורי ובנימין, הלכו לדינה ולעדי, הוריו של נמרוד. דינה דחפה את הדלת ולא נתנה להם להיכנס. היא לא רצתה לשמוע שנמרוד נפל".
"לא הבנו, לא בכינו. רק רצינו לבית של אמא", אומרת הבת, הילה. "בצהריים הלכתי לחדר האוכל, ניגשתי לשולחן של בני הכיתה שלי וסיפרתי להם שאבא שלי נהרג. לא ברור לי איך הלכתי לחדר האוכל שעתיים אחרי שהודיעו לי, ואיך סיפרתי הכול בכזה קור רוח"
לילדים הודיעה נוקי שרון, הדודה. היא לקחה אותם אליה וסיפרה שאביהם נהרג. "לא תכננתי איך להודיע, לא קיבלנו הדרכה, הודעתי באופן אינטואיטיבי", היא אומרת.
מספרת הבת, הילה: "הייתה הפסקה בבית ספר, שיחקתי, ופתאום הגיעה נוקי עם האחים שלי ואמרה לי, 'באתי לקחת אותך'. התיישבנו בבית שלה, ונוקי אמרה, 'אני רוצה לספר לכם משהו מאוד עצוב. אבא נהרג'. מיד היא התחילה לבכות. אנחנו לא הבנו, לא בכינו. רק רצינו לבית של אמא. בצהריים הלכתי לחדר האוכל, ניגשתי לשולחן של בני הכיתה שלי וסיפרתי להם שאבא שלי נהרג. סיפרתי את סיפור הגבורה. לא ברור לי איך הלכתי לחדר האוכל שעתיים אחרי שהודיעו לי, ואיך סיפרתי הכול בכזה קור רוח".
מספר יובל שרון, האח הבכור של נמרוד: "הייתי בגולן, ביחידת חילוץ שריון. אחרי הפסקת האש הורידו אותנו להתקלח בקיבוץ דפנה, ומשם התקשרתי לאשתי בראש פינה. היא סיפרה לי שנמרוד פצוע. אמרתי לה שאצא לבקר אותו בתל השומר, ואז היא אמרה, 'אין לך מה לנסוע לבית חולים. הוא נהרג'".
גידי שרון, האח הצעיר: "ערב אחד הגענו לכפר מסעדה והתארגנו לשינה בבית ספר. פתאום אני שומע קריאות, 'גידי! גידי!'. זה היה יובל, אחי הבכור, שהגיע להודיע לי שנמרוד נהרג".
"דמעה לא ירדה מעיניי"
"לא פנטזתי, לא חשבתי שנמרוד יחזור", אומרת שלומית שרון. "את שלושת הילדים הגדולים הוצאתי מהלינה המשותפת והבאתי הביתה. כולנו ישנו ביחד במיטה, לרוחב. חצי שנה הם היו איתי בבית. רק אחר כך הם חזרו לבית הילדים.
"אני לא בכיתי. דמעה לא ירדה מעיניי. לא תיארתי לעצמי לאיזה מקום אני הולכת: נהייתי אישה שלא יוצאת מהבית, שלא מתאבלת עם שותפים. הייתי לבד. לא יצאתי מהבית, לא אכלתי. נראיתי כמו צל. חברתי רותי ברוך הייתה באה להאכיל אותי כריך עם חמאה וגבינה צהובה, ממש מכריחה אותי לאכול. בשמונה בערב הייתי מכבה את האורות כדי שלא ייכנסו אליי הביתה. לא יכולתי לראות אנשים שיוצאים ממני לחיים רגילים כאילו כלום לא קרה. הם לא ידעו שאני רוחצת כלים באותו זמן.
"סבתא, את אוהבת את אבא?" שאל הילד. "אני מאוד אוהב אותו, וחבל שהוא מת. אני אהבתי אותו מאוד. אבל אין דבר, אבא שלי היה גיבור, וגם חבר שלו מת, אז לאבא שלי לא עצוב בקבר"
"במשך שבועות נשארתי בבית. חברתי מרים ברונשפיגל הייתה מגיעה אליי בבקרים, מכריחה אותי לקום ולשטוף פנים. אחר כך היא הייתה מכינה לי חביתה ומכריחה אותי לאכול. בהמשך הייתי מצטרפת אליה למשתלה. אני זוכרת שישבנו על השרפרפים הנמוכים בעודנו עובדות, ופתאום צעקתי, 'איך זה יכול להיות שנמרוד איננו, אבל השמש עדיין זורחת במזרח?'
"אחרי זמן באה אליי נורית גבריאל, מרכזת חינוך לגיל הרך, והציעה לי לעבוד בפעוטון בשעות אחר הצהריים. היא אמרה, 'תהיי שם לבד, לא ינדנדו לך. כשהילדים יקומו, תכיני להם פרוסה עם ממרח שוקולד, ואחר כך ההורים שלהם יגיעו לקחת אותם'. ככה התחלתי לחזור לעבודה".
"לא הייתה לנו לגיטימציה להתאבל"
חודשים אחדים לאחר נפילת אביו, כשישן אצל הסבים, נכנס יואב שרון למיטה של סבתו דינה ודיבר איתה. הסבא, עדי, שמע את השיחה שלהם.
"סבתא, את אוהבת את אבא?" שאל הילד. "אני מאוד אוהב אותו, וחבל שהוא מת. אני אהבתי אותו מאוד". אחרי רגע המשיך: "אבל אין דבר, אבא שלי היה גיבור, וגם חבר שלו יחיאל (שונרי) מת, אז לאבא שלי לא עצוב בקבר. אם רק אבא שלי היה מת, כל בית השיטה הייתה עצובה, הייתה בוכה נורא. טוב שאבא שלי לא לקח אותי איתו למלחמה. הייתי מת איתו".
"עד שהוא נהרג, היה לנו אבא נוכח ומשמעותי", מספרת הבת הילה. "כל חוויות הילדות שלי היו קשורות אליו. כל היום היינו איתו על הג'יפ, בשדות, או במשרד. הוא היה מאה אחוז איתנו, וברגע אחד הוא לא היה. היו כל כך הרבה משפחות שכולות בבית השיטה, שלא ידעו מה עושים. לא הייתה לנו לגיטימציה להתאבל. הייתה אווירה של צורך לחיות, לקום בבוקר. אמא נעלמה אחרי שאבא נהרג. מי שטיפלו בנו היו סבתא וסבא.
"אנחנו נורא דאגנו לאמא כל הזמן. לא היה לנו אבא, ורצינו שתהיה לנו אימא. בשמונה בערב, כשאמא הייתה מכבה את האורות, היינו צריכים לדבר בשקט כדי שאנשים לא יבואו. הרבה חברים רצו לבוא, גם מחוץ למשק, אבל אמא לא רצתה. כנראה הייתה בדיכאון. סבתא וסבא אמרו לה, 'את תתאבלי כמה שאת צריכה, אנחנו כאן'. ובאמת, היינו הולכים אליהם אחרי הצהריים, והם היו משכיבים אותנו לישון. הם היו הבית. ישנו אצלם ואצל אמא לסירוגין. סבתא נהגה להניח לנו 'אגוזי' מתחת לכרית כדי להמתיק לנו את החלומות.
"את אסף, אחי הקטן, ממש גידלתי. בחיבורים שלי מאותה תקופה כתבתי כל הזמן, 'לקחתי את אסף', 'החזרתי את אסף'. כל חיי היו סביב אסף. אחרי 26 שנים נהרג אחינו עומר בתאונה. אמא אמרה, 'אני יודעת לאן אני לא נופלת. יש לי את חוכמת הידע' – ומיד חזרה לעבוד. עכשיו, כשאני אמא לשלושה ילדים, אני מבינה שקרה לי דבר נורא. זה לא בסדר, לא הגיוני, שילדה בת שבע תאבד את אבא שלה. אבל אז לא היה לזה מקום.
"אחי יואב עוד לא התחיל להתאבל. הוא עסוק בלנעול. הכול נעול. אמא, לעומת זאת, לא הפסיקה להתאבל. עד היום היא עולה פעמיים בשבוע לבית העלמין, לטפל בקברים של אבא ושל עומר".
אסף, הבן הצעיר: "אני גדלתי כילד קשוח. ככה הייתי בגן, אולי גם בכיתות הנמוכות. הייתי הילד היחיד שאין לו אבא, והרגשתי שאין מי שיגן עליי. את ילדיי לימדתי להיות עצמאיים, ואני חושב שזה קשור לתחושה שהייתה לי כל השנים, שאני צריך לסמוך על עצמי, כי אין לי אבא. וזה לא קשור לאמא הנהדרת שלי ולכל המשפחה שדאגה לי. זה חוסר פנימי של דמות אב".
ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות - משרד הבריאות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"
