עולמנו קרס עלינו בשבת הארורה ההיא, כשנודע לנו שתומר שלנו נעדר. אנו שומרי שבת ולא פתחנו שום מכשיר, למרות ששמענו אזעקה ב-06:30 בבוקר. ב-16:00 אחר הצהרים התעוררנו לבשורה המרה, הפרטית והלאומית, כשאחיו של בעלי הופיע בביתנו. לא ידענו שתומר נסע לפסטיבל נובה. תומר, גבר בן 30, לא מעדכן תמיד לאן פניו מועדות.
נכנסנו למקום צר ולוחץ, שבתוכו התערבלו רגשות איומים של לחץ, מתח ודאגה, חוסר ודאות לגבי גורלו של תומריקו (כך אהבתי לקרוא לו). נקראנו ללהב 433, לצורך תשאול ונתינת ציוד שיכול לעזור בזיהוי. זה תמיד נשמע לי כיחידה דמיונית באיזו סדרת נטפליקס, רק שעכשיו אנו היינו השחקנים, עם עוד הרבה הורים, תורים ארוכים של הורים, הנמצאים בסרט אימה ובעיקר בחוסר אונים.
כמה מוזר ומבעית כאשר שוב בשעה 16:00, הפעם של יום שני, צצו בפתח ביתנו שליחים לא קרויים לבשורה הקשה שתומר שלנו כבר אינו בין החיים. אני כותבת ועדיין לא מעכלת את הסרט הרע שאליו נכנסנו בשבועיים האחרונים, אנחנו וכל עם ישראל. במהלך היומיים של חוסר הוודאות, עלו תסריטי אימה אצל כולנו, אולם כאשר גידי בעלי העלה על דל שפתיו שהוא חושב שזהו, תומר לא יחזור, מיד עצרתי אותו וקראתי בקול: "כל עוד לא קיבלנו הודעה רשמית, אנו נמצאים בספק". אמרתי זאת כדי שנצליח לנשום, לפחות עוד קצת. אך לצערנו, גידי צדק וביום שלישי הבאנו את תומריקו שלנו למנוחה.
קראו עוד:
בתוך האבל והיגון האישיים שלנו מצאתי כמה נקודות אור שחיזקו אותי אישית וגם את האחרים. כמה חשוב למצוא קצת אור בחושך הגדול הזה. כל ניצוץ קטן של אור מתחבר לניצוץ נוסף וכך אט-אט מתבררת לנו תמונה של חסד, אם רק עוצרים לרגע ומתבוננים.
חוויתי הכרת תודה גדולה על החסדים שנעשו עימנו במהלך ימי התופת: תומר שלנו חזר אלינו יחסית מהר, אחרי יומיים מטריפים הוא אצלנו, נח על משכבו בשלום, הבאנו אותו לקבורה, לא מובן מאליו בימים אלו, תודה! הרבה הורים נמצאים בחוסר ודאות שזה סבל בלתי יתואר, תאמינו לי. בני וכלתי שהו באיטליה באותם ימים, חוו צער ויגון לבד בניכר, והצליחו לחזור אלינו מהר בזמן שישראלים רבים לא הצליחו למצוא טיסות, ועל כך תודה. כל השבעה וגם אחרי השבעה היינו עטופים בחום ואהבה מהחברים ומהמשפחה ואני מודה גם על זה.
"בתוך האבל והיגון האישיים שלנו מצאתי כמה נקודות אור שחיזקו אותי אישית וגם את האחרים. כמה חשוב למצוא קצת אור בחושך הגדול הזה. כל ניצוץ קטן של אור מתחבר לניצוץ נוסף וכך אט-אט מתבררת לנו תמונה של חסד, אם רק עוצרים לרגע ומתבוננים"
בלילה שלפני הלוויה התעוררנו שוב מכאב שפילח לנו את הלב. בעודי מנסה לעודד את בעלי, החלה מנורת הלילה הסמוכה להבהב. מנורה שמעולם לא הבהבה. הבנתי שזהו סימן מתומר שלנו שהגיע לנחם אותנו, הרי ידוע הוא שבשנה הראשונה הנשמה מסתובבת בינינו. ערב אחר בתי לא יכלה להירדם והפעם מנורת הלילה שלה הבהבה.. מכיוון שאנחנו בית המדבר בשפה רוחנית, שאלתי אותה אם פחדה מההבהוב. בתי ענתה לי שלא. אז מה עשית? "שוחחתי איתו".
הפורעים השפלים פגעו אומנם בגופו של תומר שלנו, אך הנשמה היא נצחית וכמה נחמה אנו מוצאים בכך. הבהובי המנורה הם סימנים מתומר, לנו זה ברור. גם על כך אני מודה. יש עוד תודות שלא פירטתי על מנת לא להכאיב להורי הנעדרים או החטופים. גם כשאנו שבורים, יש ביכולתנו למצוא מעט מן האור כפי שכתב לאונרד כהן, הזמר היהודי: "יש סדק בכל דבר, כך נכנס האור".
"האירועים שקרו לעם שלנו, מקורם במלחמת אחים, אנו יודעים שרק באהבה ובאחדות ננצח. מבחינתנו, האירועים שחווינו בתקופה האחרונה הם חורבן בית שלישי. כל אנרגיה של מחלוקת, כעס ושנאה בטלה ומבוטלת, נגמר הלוקסוס הזה"
האירועים שקרו לעם שלנו, מקורם במלחמת אחים, אנו יודעים שרק באהבה ובאחדות ננצח. מבחינתנו, האירועים שחווינו בתקופה האחרונה הם חורבן בית שלישי. כל אנרגיה של מחלוקת, כעס ושנאה בטלה ומבוטלת, נגמר הלוקסוס הזה. חטפנו וחטפנו חזק, כולנו. יש להתמיר את האנרגיות הללו לנתינה, כשטיפסנו על הקירות עם חוסר הוודאות, הבת שלי וחברותיה גייסו כספים, קנו ציוד, אוכל כל מה שצריכים החיילים ותושבי הדרום. זה מה שאנו אמורים לעשות - לתעל את האנרגיה הקשה, הכבדה, העמוסה והכואבת לאנרגיה של אהבה ונתינה.
3 צפייה בגלריה
מתכוונים להמשיך את המורשת שלו בבית שלנו, את השמחה שלו, הקלילות. משפחת שגב . שני מימין - תומר ז"ל
(צילום: אלבום משפחתי)
תומריקו שלנו היה ילד של אהבה, free spirit, וככזה כל חייו ברח ממסגרות, חי את חייו כפי שהוא רצה לחיות, תמיד עזר לכל אחד בנפש חפצה, בעל ידי זהב, שנון עם חוש הומור קורע, עיניים כחולות מהפנטות, לא מעט לבבות שבר הגבר הזה. תמיד נתן לי עצות קולינריות. תוסיפי צנוברים לקציצות ועוד.
הכרתי את תומר לפני 16 שנה כשנישאתי בשנית לאביו. לגידי שלושה ילדים: אלמוג (31) תומר ז"ל (30) ועינבר (27), ולי שני ילדים, עידן (27) ורוני (24). מפתח תקווה עברתי לרעננה עם ילדיי ויחד יצרנו משפחה הרמונית ואוהבת. הצער על האובדן משותף לכולנו וכולנו מתאבלים בכאב גדול.
אנחנו מתכוונים להמשיך את המורשת שלו בבית שלנו, את השמחה שלו, הקלילות, הצחוקים, אני חושבת שזה מה שהיה רוצה שנעשה וזה מה שעשה עד הריקוד האחרון שלו, שם בנובה.
סיגל שגב היא מטפלת הוליסטית בילדים ומבוגרים
