"נכנסתי מלאת ביטחון לניתוח לכריתת אונה מבלוטת תריס סרטנית, מצוידת ברופא פרטי ליגה א' – ויצאתי שבר כלי. אין שום מכנה משותף בין האישה הפעלתנית, הוורקוהולית, אוהבת החיים שהייתי, לאישה הנכה, הסיעודית, המדוכאת והחרדה שהפכתי להיות. אני חיה חיים אחרים ומכה על חטא שבחרתי רופא פרטי. חשבתי שכך אני מבטיחה לעצמי סיכוי גבוה להצלחה גדולה בניתוח, אבל בפועל הוא הצניח אותי לתהום". כך מתארת מיכל בן־פרין (58) את ההליך שעברה, שהיה לטענתה משנה חיים.
באמצעות עו"ד רן שפירא היא הגישה לאחרונה לבית משפט השלום בתל־אביב תביעת רשלנות בגובה 2.5 מיליון שקל נגד הרופא שטיפל בה ושני בתי החולים שבהם ניתח אותה.
הכל החל ביולי 2017, כשתקפו אותי כאבים בגרון, באזור השקדים, משני הצדדים, והבלוטות באזור התנפחו", היא מתארת. רופאת המשפחה ציידה אותה במרשם לטיפול אנטיביוטי, שלא הקל עליה. המרשם שונה, אך גם התרופה השנייה לא עשתה את העבודה. הכאב התפשט לצוואר וכבר הקשה על הבליעה. "בשלב זה כבר נשלחתי להדמיית אולטרסאונד, שבה התגלה גוש באונה הימנית של בלוטת התריס", משחזרת בן־פרין.
"נכנסתי מלאת ביטחון לניתוח לכריתת אונה מבלוטת תריס סרטנית, מצוידת ברופא פרטי ליגה א' – ויצאתי שבר כלי. אין שום מכנה משותף בין האישה הפעלתנית, הוורקוהולית, אוהבת החיים שהייתי, לאישה הנכה, הסיעודית, המדוכאת והחרדה שהפכתי להיות"
היא עברה ביופסיית מחט והתוצאה הייתה רעה: נמצא אצלה סרטן של הבלוטה מסוג קרצינומה פפילרית. "לא התמהמהתי עם הממצא הקשה הזה ומיד חיפשתי רופא פרטי שינתח אותי", היא מספרת, "וכך הגעתי למרפאה של פרופ' דן פליס, שהיה אז מנהל מחלקת אא"ג באיכילוב".
עוד על רשלנות רפואית:
בכתב התביעה נטען: "באמצע נובמבר 2017 היא נותחה באסותא ונכרתה האונה השמאלית של הבלוטה, חרף הימצאות הגוש באונה הנגדית, הימנית. גם לא בוצע מולה דיון באפשרות לכריתה מלאה של בלוטת התריס, בהתאם לפרקטיקה". עוד נכתב: "לא בוצעה סקירה לנוכחות בלוטות לימפה חשודות, לא נבדקו מיתרי הקול כנדרש אחרי ניתוח זה, והיא לא זומנה על ידי הרופא למעקב כנהוג".
אחרי יומיים של אשפוז השתחררה בן־פרין לביתה בתחושה שהרע מאחוריה. זאת למרות שמהביופסיה שנלקחה מהאונה השמאלית עלה כי גם בה נמצא סרטן מאותו סוג. "אבל התמלאתי תקווה כשפרופ' פליס אמר לי: 'מיכל, זה סרטן מתנה שעובר בקלות ובלי השלכות'. אז זהו שלא במקרה שלי", היא אומרת.
זמן לא רב אחר כך התפתחה אצלה צרידות, ובן־פרין הבחינה שהיא מתקשה במאמץ, בעיקר בעלייה במדרגות. "הרגשתי שמשהו איתי ממש לא בסדר. התנשפתי. הצרידות נהייתה קשה יותר ויותר, ואז פרופ' פליס הפנה אותי לרדיולוגית פרטית שתבצע אולטרסאונד", היא מספרת. התוצאה הייתה דרמטית: אובחן שהבלוטה השמאלית צמודה לקנה הנשימה ולא ניתנת להפרדה. בשלב הזה, לדבריה, קרסה האופטימיות שלה.
"ביום ה־16 לאשפוז, כששני מיתרי הקול שלי משותקים ואני לא מצליחה לבלוע נוזלים ומוצקים, חיברו לי peg – צינור המוחדר לדופן הבטן שדרכו מועבר המזון הנוזלי ישירות לקיבה, ללא צורך בבית הבליעה. וככה אני, שהגעתי לניתוח על הרגליים, יוצאת ממנו עם צינורות הנשמה והאכלה ועוברת להגדרת נכה סיעודית"
"אבל הרע מכל עוד היה לפניי. נשלחתי לסי־טי ראש וצוואר, ושם הממצא היה אכזרי עוד יותר: הגוש בצד שמאל דחק את קנה הנשימה". היא שבה כעוסה ומתוסכלת למרפאתו הפרטית של הפרופסור, חזרה באוזניו על מה ששמעה מהרדיולוגית, והביעה תמיהה: למה במהלך הניתוח לא נלקחו דגימות מהבלוטות. "הוא התכווץ בכיסא ואמר לי שיהיה צורך בניתוח גדול, ובשל מורכבותו הוא צריך להתבצע באיכילוב, שם, כאמור, הוא שימש מנהל המחלקה", היא מתארת.
ב־20.1.2019 היא אושפזה באיכילוב והוחתמה על ידי פרופ' פליס על טופס הסכמה לביצוע "דיסקציה צווארית (כריתת בלוטות הלימפה - א"א) דו־צדדית". אבל בפועל, לטענתה, משהו אחר התרחש בניתוח. על פי התביעה, "הניתוח כלל כריתה של ארבע טבעות קנה הנשימה". ביום ה־11 לאשפוזה היא חוותה אירוע של דום נשימה ופרכוס, והובהלה מיידית לחדר ניתוח לחיבור קנולה – צינור המחובר ישירות לקנה הנשימה במקרים של חסימה.
"אם זה לא הספיק, אז ביום ה־16 לאשפוז, כששני מיתרי הקול שלי משותקים ואני לא מצליחה לבלוע נוזלים ומוצקים, חיברו לי peg – צינור המוחדר לדופן הבטן שדרכו מועבר המזון הנוזלי ישירות לקיבה, ללא צורך בבית הבליעה. וככה אני, שהגעתי לניתוח על הרגליים, יוצאת ממנו עם צינורות הנשמה והאכלה ועוברת להגדרת נכה סיעודית", היא אומרת במרירות.
חודשיים אחר כך, כחלק ממעקב, בן־פרין עברה בדיקת פט - סי־טי שמגלה חשד למחלה פעילה בצד שמאל, כלומר להישנות הסרטן. "משמעות הדבר היא שהגידול הוסר רק בחלקו", מצוין בתביעה. היא טופלה ביוד רדיואקטיבי וסבלה מחולשה ושיעול ניכר והתקשתה בדיבור. הרדיולוגית, לדבריה, הייתה המומה מהממצאים. "היא אמרה לי, 'איך זה יכול בכלל לקרות? ישבתי מולו והראיתי לו בדיוק היכן ממוקם הגידול".
בן־פרין מספרת כי ניסתה אינספור פעמים להתקשר לפרופ' פליס, אך הוא לא ענה להודעותיה. היא קבעה תור, הגיעה למרפאה, ושם הציע לה לדבריה הרופא לעבור הקרנות לצמצום ממדי הגידול. הקרינה פגעה במיתרי הקול והיא נזקקת כיום לטיפול קבוע אצל קלינאית תקשורת, שמאמנת ומלמדת אותה איך להפעיל את מיתרי הקול שלה, שנפגעו לצמיתות.
"עד היום, כתוצאה ממה שעברתי, אני חלשה גופנית ונפשית וחיה על מורפיום, תרופות פסיכיאטריות וקנביס רפואי", היא מספרת. "אני בקושי בולעת ומדי פעם נאלצת להתאשפז בגלל זיהומים בדרכי הנשימה, כשכל אחד כזה עלול בקלות להרוג אותי".
התביעה מסכמת את המחדלים לכאורה מצד הרופא, מעבר לכך שניתח את האונה הלא־נכונה: "הוא התעלם מקיום הגוש באונה הימנית של בלוטת התריס ולא קיים מעקב רוטיני סדיר כל שלושה חודשים כנדרש. רק כעבור שנה, כשהגידול כבר התפשט לקנה הנשימה בשלב מתקדם, היא נותחה. מהשתלשלות האירועים קל להבין שהתובעת לא נותחה בהתאם למתבקש".
בחוות דעת פסיכיאטרית שמצורפת לכתב התביעה כותבת ד"ר רבקה כהן: "מיכל סובלת מדיכאון ניכר ומתקשה בתפקוד. בגין האירוע וסיבוכיו היא בחרדה".
תגובת איכילוב: "קיבלנו את התביעה. נלמד אותה ונגיב בבית המשפט".
תגובת אסותא: "קיבלנו את התביעה בימים אלו ונגיב בהתאם בבית המשפט".
תגובת פרופ' פליס: "אין ממש בטענותיה העובדתיות והרפואיות של הגב' בן־פרין נגד פרופ' פליס, המועלות אגב הגשת תביעה כספית. מחמת צנעת הפרט וסודיות רפואית, אין פרופ' פליס מעוניין להגיב באמצעי התקשורת לטענות אלה, והוא יגיב להן במלואן בבית המשפט".
