"אמא, את יכולה לקנות בסופר קרמבו, שוקו ושוקולד?", שואל בן ה-11, רגע לפני שאני יוצאת לעשות קניות. אני מעקמת את הפרצוף ומביטה בו במבט נוקב. הוא הרי שמע כבר מיליון פעמים את ההרצאה שלי על הסוכר שמזיק לגוף ולשיניים, בטח כשמדובר בכמויות מסחריות שכאלה. הפעם אני מחליטה לנקוט בגישה שונה. "לא", אני מצהירה, "אני לא קונה לך. ובכלל הגיע הזמן שתתחיל לאכול אוכל בריא". הוא הביט בי וניצוץ של סקרנות בעיניו: "זה ניסוי חדש שלך? זה אתגר?" ואני מיד קופצת על "המציאה" - ועונה לו בחיוב.
האמת היא שמאז שהקורונה התחילה אני קוראת הרבה מחקרים, כתבות ומאמרים על חשיבות התזונה הבריאה. ואין ספק שכשמדברים על תזונה בריאה, לכל אחד יש לכך פרשנות משל עצמו: יש מי שמוריד מהתפריט היומי סוכר וגלוטן, אחרים הופכים לצמחונים או לטבעונים, וכל אחד, בכל אסכולה, מסביר לך שהדרך שהוא עצמו בחר בה היא הכי טובה שיש, ועל איך שמאז ששינה את התזונה - החיים שלו בריאים, שמחים ומאושרים. וככל שקראתי על כך יותר, כך סקרנה אותי יותר השאלה: האם שינוי תזונתי באמת יכול לגרום לנו, כמשפחה, לאיכות חיים גבוהה יותר? לתחושה של סיפוק ושמחה? וכך ניסוי חדש יצא לו לדרך.
קראו עוד:
השלב הראשון במהפך הפרטי שלנו היה להעיף את כל תכולת ארון הממתקים, וגם לחם מקמח לבן ושתייה ממותקת. וכך ביום הראשון לניסוי, הילד התעורר בבוקר והסתכל במבט עקום על הכריך מלחם מחיטה מלאה שהיה מונח על השולחן. כמעט מיד הוא פתח את מגירת הלחמים, וקלט שהסנדוויץ' היחיד שאפשר להכין הוא מלחם מלא. הוא הפנה אלי את מבטו ושאל: "מה? אין לחם?"
הזכרתי לו שאנחנו עושים ניסוי חדש, והוא נאנח ולקח את הסנדוויץ'. בצהריים הוא חזר הביתה עם חברים (וגם עם הסנדוויץ'). הם אכלו, וקצת אחרי שסיימו הוא פתח את מגירת הממתקים. "אין כלום לאכול?", הוא שאל בייאוש, וברקע הפרצופים העצובים של החברים שלו.
"יש", קראתי, ניגשתי למגירה בצעד נמרץ והוצאתי וופלים מחיטה מלאה וממרח חרובים. הילד לקח ביס מהוופל, והניח אותו מיד על השולחן. "תקראי לזה איך שאת רוצה", הוא אמר, "אבל זה בטוח לא וופל". "יש גם בייגלה מכוסמין", אמרתי, "ועוגיות תמרים". הילד הביט בי, מלמל שהוא כבר מוותר, ורץ החוצה.
ביום השני לניסוי הסטודנטית חזרה הביתה, והתלהבה עד כלות נשמתה. "וואו, איזה כיף! יש לנו קציצות עדשים, וגם טחינה", היא צהלה, ומיד החליטה שהיא מכינה לה מגירת בריאות משל עצמה. היא רצה למכולת, וחזרה עם כל מיני גרגרים ומאכלים לא ברורים. "זה גוג'י ברי", היא הסבירה לי, "זה ממש בריא, וקניתי גם שיבולת שועל כדי להכין לנו דייסה, זה הולך ממש טוב עם סויה ובננה. וגם פירות יבשים, ומלא שקדים ואגוזים". ובעוד שהילדה מתרגשת מהתחביב החדש, קלטתי שאני היא זאת שמעקמת את הפרצוף בתגובה לתיאור הדייסה. 'אולי זה לא קשור לאוכל עצמו, חשבתי, 'אולי פשוט קשה לנו לשנות דברים שלא אנחנו יוזמים אותם, כאלה שאנחנו מרגישים שנכפו עלינו'. וכשהבנתי את זה, גייסתי את הילדים לשיחת הסבר על חשיבות האוכל הבריא לגוף באופן כללי, ולספורטאים צעירים בפרט.
ביום השלישי חל שינוי. הילד הביא הביתה חבר, והסביר לו בתשומת לב שאין לנו ממתקים כי אנחנו אוכלים אוכל בריא, אבל יש פירות. הוא הוציא ענבים, נתן לשניהם, והם המשיכו לשחק. וכשהחבר שאל אם יש מה לשתות, הוא פשוט נתן לו כוס מים. ככה, בלי לומר מילה.
ביום הרביעי הסטודנטית סימסה לי מתכון לעוגיות שיבולת שועל, כולל תמונה מושקעת של התוצר הסופי. בשלב הזה לא היה ברור מי בדיוק היא חושבת שיעמוד לאפות את העוגיות, ולכן לא הגבתי. כשהיא הגיעה הביתה היא שאלה אותי איך יצאו העוגיות, ואני הסברתי לה שאין לי מושג - אבל בדיוק הכנסתי לתנור ירקות. היא הביטה בי במבט מאוכזב, ולא אמרה כלום. כשהילד שמע את השיחה שלנו, הוא החליט שהוא בעצמו יכין עוגה. הוא חיפש קמח וסוכר, ומהר מאוד הבין שיש רק קמח כוסמין, ודבש. הוא הביט בחומרים שיש בבית במבט מרוכז, בסגנון "זה מה שיש - ועם זה ננצח", וניגש להכנה. לאחר כשעה וחצי הוא הודיע באופן חגיגי שהכול מוכן. להפתעתי הוא הכין חלה טעימה, ועוגה שהיא, איך לומר בעדינות? קצת פחות. כולנו שיבחנו אותו על היוזמה, חוץ מהמתבגר שטרף את החלה. בהמשך הוא פשוט הסתכל על העוגה ומלמל ברגישות רבה - "מה נראה לך שעשית פה, למה שמישהו יגע בזה?", והלך לחדרו.
'אולי זה לא קשור לאוכל עצמו', חשבתי, 'אולי פשוט קשה לנו לשנות דברים שלא אנחנו יוזמים אותם, כאלה שאנחנו מרגישים שנכפו עלינו'
ביום החמישי הייתה תחושה שכולנו כבר התרגלנו לאכול בריא, והאמת היא שההרגשה הייתה טובה. אני לא חשתי שמשהו חסר לי, ובשלב הזה גם הילדים הפסיקו להתלונן. ויותר מכך, הסטודנטית מצאה לנו בכל פעם מאכל חדש ומעניין ש"כדאי לנו לנסות", ואת חלק מהמאכלים היא הכינה בעצמה. היה נראה שפיצחנו את זה, ושלעד נוכל לאכול רק אוכל בריא. אבל אז , ביום השישי, בעלי הלך למאפייה, וחזר משם עם חלה חמה, פיתות, ועוגת שוקולד. הריח מילא את הבית, ובאותו רגע היה נראה כאילו כל העכברים יצאו מהחורים. כל ילד עזב את המסך שלו, והגיע לדגום את החלה.
אם מישהו היה מסתכל על זה מהצד, ייתכן שזה היה נראה לו כמו רגע מאוד מרגש, שבו כל בני המשפחה מתקבצים יחד מכל כיווני הרוח, אבל היות שמדובר היה בחלה שלמה מקמח לבן שנאכלה בתוך מספר דקות - ההתלהבות שלי, איך לומר, לא הייתה גדולה. "למה קנית את זה?", הילדה ואני שאלנו, בין ביס לביס, והתשובה הייתה פשוטה - "כי הריח שיגע אותי, וכי זה ממש טעים".
בשלב הזה הניסוי הסתיים, ואני חשבתי על כמה דברים. ראשית, הבנתי שלא צריך להיות קיצוניים. אפשר להחליט שאוכלים בריא, ומדי פעם גם לאכול דברים פחות בריאים למען האיזון הנפשי. הבנתי גם שההתמדה, שלנו ושל הילדים, תגיע בעיקר מההבנה של התשובות לשאלות - איך אני רוצה לשמור על הגוף שלי? מה מהמאכלים עושה לי טוב ומה פחות? בסופו של דבר, הבנתי שכל החלטה שכזאת נובעת מההפנמה שלפיה איזון בחיים קשור גם בקבלת האחר, על רצונותיו השונים, וגם שלעיתים שינוי אמיתי מתרחש לאט, בהדרגה. צעד אחר צעד. ולשם כך כולנו צריכים רצון, סבלנות – ובעיקר התמדה. מאז, אגב, אין בבית שתייה מתוקה ואין חטיפים, ואומנם יש לחם לבן, אבל יש גם לחם כוסמין.
