"אוי אוי אוי, איזה מסכנים, ממש לרחם עליהם".
"רעיון נהדר. הם יספרו לך מה הסוד שלהם ואת תגלי, טוב?".
"יאללה יאללה, מה כבר יש להם להגיד? שהם זכו בלוטו בלי למלא את הטופס? שייחנקו".
"צרות של עשירים, בחיי".
אלה רק חלק מהתגובות ששמעתי כשהצהרתי על חיפושיי אחרי אנשים רזים מאוד לטובת כתבה, ולמען האמת לא הופתעתי.
אנשים רזים מאוד שלא עושים דבר עבור זה הם פרסונה נון-גראטה. בעולם שבו רזון נמצא בפסגת אידיאל היופי ובעלי עודף משקל נתקלים ביחס שלילי על בסיס יומי, האנשים האלה נולדו עם מה שנתפס כמתנה ענקית ומעוררת קנאה. כולנו היינו משלמים הון כדי להתחלף איתם. והם? הם רק צריכים לומר תודה לבורא עולם ולסתום את הפה (או לפתוח אותו ולזלול מה שבא להם כי הם גם ככה לא משמינים, הנבלות).
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שוחחתי עם עשרה אנשים רזים מאוד, ארבעה מתוכם נכנסו לכתבה. אלה נשים וגברים בגילים שונים, ממקומות שונים בארץ. הם לא מכירים זה את זו, ובכל זאת נראה כאילו הם תיאמו עמדות לפני הריאיון. כולם פתחו את השיחה במעין התנצלות. לא נעים להם. לימדו אותם שלא לגיטימי להתלונן על הגוף שלהם, שמותר לכל העולם ואשתו להתעניין בשגרת התזונה שלהם ולדחוף להם את הקרואסון האחרון בצלחת, ושהם אמורים לקבל הערות מעליבות מזרים ולחייך כי אחרי הכול, מדובר במחמאה. אחרי ההתנצלות הגיעה הכרת התודה. כל מי ששוחחתי איתו, בין אם דקה ובין אם שעה, הודה לי על העניין שגיליתי בחוויות שעיצבו את חייו - אותן חוויות שהיו קבורות שנים כי אף אחד לא רצה להקשיב.
אני הקשבתי. עכשיו תורכם.
"תמיד הייתי קטנטונת. נולדתי כמעט 2 ק"ג בניתוח קיסרי וכל חיי הייתי נמוכה מאוד ורזה מאוד, וזה עיצב את ילדותי ואת האופי שלי. מורים ובני משפחה העירו לי כל הזמן. ילדים הרגישו בנוח להרים אותי כשהתחשק להם, כאילו כדי להראות כמה זה קל. אנשים הרשו לעצמם לגעת בי, לקחת את היד שלהם ולהניח על הטליה שלי כדי להראות שהם מצליחים להקיף אותי בשתי אצבעות. אבא שלי הוא בעלים של יקב, וכשהייתי באה לבקר אותו תמיד שמעתי לקוחות אומרים לו: 'אתה לא מאכיל את הילדה?', ולפעמים ממלמלים חצי איחול חצי קללה - 'יום אחד זה ייגמר לך'. אני מבינה אותם. אני נושאת איתי תמיד איזושהי התנצלות מובנית, וגם מודה על זה. אני לא יודעת לעשות ספורט ואני לא יודעת לשים לב למה אני מכניסה לפה. שנים חייתי על סנדוויצ'ים ועוגות ועל מה שבא לי באותו הרגע.
"אחד המשפטים שהכי שנאתי ושמעתי כל הזמן ממבוגרים, בעיקר מנשים מזרחיות, היה: 'מה זה הרזון הזה? מה, את לא אוכלת?', ואז אני עונה שאני אוכלת והם אומרים: 'לא לא, את לא אוכלת. תבואי לשבוע אצלנו בבית, תאמיני לי, את משמינה את כל מה שאת צריכה'. העניין הוא שלמרות שאני בהירה עם עיניים כחולות, אני מגיעה מבית מזרחי. היה לי המון אוכל בבית, ותמיד היה לי תיאבון בריא. כל הזמן ניסיתי להשמין. לא עשיתי דיאטות השמנה מאורגנות, אבל הרזון שלי היה מגיל צעיר במודעות שלי וניסיתי במכוון לאכול יותר, עוד בורקס, עוד פיתה. זה לא עזר. גם אחי היה קטן ורזה. כשאמא שלי לקחה אותו לטיפת חלב, האחות אמרה לה: 'לילד שלך יש עור שגדול עליו במידה'. אנשים לא שמים לב לדברים שיוצאים להם מהפה. הרי בתור אמא כל דבר שמעירים עליו מעורר אשמה.
"בגיל ההתבגרות הייתי מאוד שטוחה ונערית. כשבנות דיברו סביבי על אוכל ואמרו 'איך שמנתי', הרגשתי לא נעים להצטרף לשיחה, הייתי לפט-אאוט. ניסיתי ללכת עם בגדים קצת יותר רחבים וזה היה מצחיק. בכלל, חנויות בגדים זו טראומה אחת גדולה. אף פעם לא היו מידות בשבילי. האופנה בתקופתי הייתה סקיני וחולצות בטן, ועבורי זה היה נורא. כולם סביבי הבהירו לי שזה לא משהו שאני יכולה ללבוש. אני זוכרת פעמיים שלא מצאתי מכנסיים ברוחב שלי. לקחתי חגורות מאבא שלי והוא היה עושה לי חור נוסף. בגד הים הראשון שקניתי היה בצבא, כי התביישתי מהצלעות הבולטות שלי. מלא פעמים מוכרות שלחו אותי למחלקת ילדים.
"אני זוכרת היטב חוויות מהממסד הרפואי כשהייתי נערה. הייתי כבר גדולה ומסוגלת ללכת לרופא לבד, אבל אם היה מדובר ברופא חדש שלא מכיר אותי הייתי צריכה להגיע עם אמא שלי. הם לא האמינו לי שזה פשוט הגוף שלי. היו פעמים שביקשו ממנה לצאת כדי לשאול אותי שאלות ביחידות: 'את מרגישה בסדר? את חושבת שאת שמנה? את מקיאה בסתר?'. פעם אחת גם סבתא שלי נכנסה איתי לרופא כדי לתת עדות שהנכדה שלה אוכלת ועדיין רזה.
"בצו הראשון ניסיתי להשמין כי רציתי להיות קרבית. הגעתי לבקו"ם ושתיתי מלא מים לפני שנכנסתי לרופאה. לא הבנתי כמה אני באמת צריכה להשמין כדי לקבל פרופיל 97. המים לא עזרו, חסרו לי איזה 8 ק"ג. הרופאה אמרה לי: 'הכול תקין אבל את רזה מדי, אז פרופיל 64. ניסיתי למחות, אמרתי לה: 'אבל אני בריאה, אני יכולה לסחוב משקלים, אני בכושר!', והיא אמרה: 'אין מצב חמודה'.
"אני זוכרת את כל מחשבוני ה-BMI שעברתי בחיי. כנערה הייתי מכניסה את המדדים שלי, והתוצאה הייתה תמיד אותו דבר: תת-משקל, אנורקסיה. כלומר, הם לא רק אמרו לי 'המשקל שלך מתחת לנורמה' אלא הם אבחנו לי מחלה, סיווגו אותי כסובלת מהפרעה נפשית. העניין הוא שמעולם לא הייתה לי הפרעת אכילה. אכלתי כל הזמן ועדיין הייתי רזה. באיזשהו שלב כבר התחלתי להאמין שהרזון שלי הוא מחלה, שאולי אני באמת לא בריאה. לקח לי שנים להבין שהרזון שלי לא מעיד על אנמיה או על בעיות בווסת או על מחסור בברזל. קיבינימט, זה פשוט עוד סוג של גוף.
"גדלתי בתקופת הישראבלוג, והיו בלוגים של פרו-אנה (עידוד אנורקסיה - א"ס). תגובת הנגד החינוכית לזה הייתה לדבר על מה כמה רזון זה רע. אני זוכרת שהמורה העבירה בינינו תמונות של נשים רזות מאוד ואמרה 'תראו כמה זה מגעיל!'. התכווצתי בתוך הכיסא שלי בבושה. מה זה בעצם אומר? אם אישה שואפת להגיע לגוף הזה כי יש לה בעיה נפשית זה לא בסדר - או שהגוף הזה כשלעצמו הוא לא בסדר? שיהיה ברור, הבנתי כבר אז למה זה חשוב להגיד לכל הנערות שבחדר שאנורקסיה זה לא טוב ושיש לבקר את תרבות היופי הזו. יחד עם זאת, המסר הזה תמיד הגיע עם 'רזון צריך להיות לא יפה בעיניכן, דוחה, לא נשי'. עד היום זה ככה. הדרך של נשים שמנות לבקר את מודל היופי זה להגדיר קימורים וגוף עגלגל כ'אישה אמיתית'. ומה אני? אני לא אישה אמיתית? הגוף שלי הוא שקר? קימורים זה אחלה, וגם אישה רזה זה אחלה. כולנו אמיתיות לחלוטין.
"אני לסבית. מעולם לא קיבלתי דחייה סביב המראה שלי. קצת פחדתי שזה יהיה מוזר שאין לי ציצים, אבל מהר מאוד הבנתי שיש בנות שאוהבות את זה וזה בסדר. כשהכרתי את זוגתי הייתי 45 ק"ג על 1.58. היו לי ריבועים בבטן, לא כי התאמצתי עבורם אלא כי פשוט הייתי רזה והעצמות בלטו. במהלך חופשת הלידה של בננו הבכור השמנתי קצת. זוגתי שוקלת הרבה יותר ממני, אבל אין לי ספק שאם נצא כרגע לתחרות ריצה היא מחסלת אותי. היא הרבה יותר חזקה ובריאה ממני, ובכל זאת, אם נכניס את המדדים שלנו למחשבון או נלך לרופא או לדיאטנית, אני כרגע במצב 'תקין' והיא בעודף משקל. זה מרתיח את הדם".
"נולדתי תינוק שמנמן במשקל מעל לממוצע, 3.6 ק"ג, עם לחיים וקפלים. אני לא בטוח מה השתבש בדרך, אבל באיזושהי שלב הפכתי לילד רזה וכולם התייחסו לרזון הזה כאל בעיה. הייתי גם נמוך, אז נתפסתי כילד חלש באופן כללי. קראו לי רבע עוף, מקל, שלד. אני ממש זוכר סיטואציה שקרובת משפחה באה לחבק אותי, נעצרת, מסתכלת עליי ואומרת 'וואי, אני לא יודעת איפה לגעת, הכול עצמות', כאילו אני שביר.
"הייתי ילד עדין והתפתחתי מאוחר. בגיל ההתבגרות הרזון קצת הפריע לי. זה נתפס כלא גברי, לא ראוי, לא תקין. החברים שלי היו יותר גבוהים ויותר מלאים ממני. הייתי רך יותר וקצת קינאתי. רציתי להיות יותר גבוה ויותר רחב. אני זוכר משחק כדורסל אחד שבסופו החלפתי חולצה, ואיזה ילד ראה את הגוף שלי וישר זרק 'יא אללה, איזה עור ועצמות'.
"גדלתי בשכונת גילה בירושלים במשפחה מזרחית. האוכל אצלנו הוא חוויה משמעותית. כשרוצים לחגוג פותחים שולחן. אם אתה לא אוכל, אתה לא חלק מהעניין. במקום שגדלתי בו רזון נתפס כחולי. אצלנו לא הייתה שמנופוביה. ילד מלא נתפס כילד בריא, ולכן במשך שנים זה היה אישיו משמעותי בבית: 'תומי רזה מדי, תומי לא אוכל טוב'.
"אני מודה שכילד היה לי בעיות עם אוכל. הייתי בררן מאוד וסירבתי לאכול מה שנראה לא טוב בעיניים שלי. אני ממשפחה מזרחית ומכינים אצלנו מטעמים, אבל לא נגעתי בממולאים, בתבשילים או ברטבים וכל הזמן ביקשתי פסטה. את כל הילדות העברתי באכילת מקרוני ולחם עם שוקולד, וזה מאוד הפריע להורים שלי. הם התחננו לפניי שאוכל ולקחו אותי למלא רופאים. מה שמדהים הוא שהייתי ילד בריא, פעיל מאוד, חברותי, משחק כדורגל וכדורסל מלא בחוץ, רוכב על אופניים. לא הייתה בעיה רפואית אובייקטיבית שצריך לטפל בה. לא הייתי חולה יותר מילדים אחרים. זה הגיע נטו מהתפיסה שילד רזה צריך לתקן, מהמחשבה 'הוא לא אוכל כמו שאנחנו רוצים שהוא יאכל' ו'הוא לא נראה כמו שאנחנו רוצים שהוא ייראה'.
"בגיל 11-10, באחת הפעמים בהן סחבו אותי לרופאים, הרופאה אמרה לאמא שלי: 'הילד אוהב פסטה? שיאכל פסטה כל השבוע. מה אכפת לכם? הוא בריא, תניחו לו'. היום כשאני אבא לילדה ואני מסתכל על הורים לילדים רזים, בא לי להגיד להם 'חבר'ה, תירגעו. אז מה אם הוא לא אוכל? הוא בריא? מתפקד? משחק בחוץ? הכול בסדר'. אל תהפכו את זה לסיפור שלם אם אין שום בעיה בריאותית. ילד שלא אוכל נוגע לאנשים בעצבים רגישים. כאילו משהו בהורות שלהם דפוק. יכול להיות שאין אוכל בבית? יכול להיות שהאוכל לא טעים? ילד רזה כאילו מצביע על הזנחה הורית, וזה כואב. למזלי יש לי ילדה שאוכלת אז אני לא נתקל בזה. יכול להיות שאם היא לא הייתה אוכלת גם לי היה קשה".
"אני 1.55 מטר ושוקלת 42 ק"ג. אני יודעת שרזון נחשב לצרות של עשירים, אבל הן לא הרגישו ככה כשהייתי ילדה. הן הרגישו פשוט צרות.
"תמיד הייתי קטנה, גם נמוכה וגם רזה. כילדה היו לי המון חוויות של 'את לא קמה מהשולחן עד שאת מסיימת את האוכל' ושלל דיאטות השמנה, הראשונה הייתה בגיל עשר. פעמיים ביום נותנים לך שייק שמכיל 500 קלוריות. אני זוכרת שהיו שני טעמים, וניל שהיה סבבה ושוקו שהיה גועל נפש. די מהר הרמתי ידיים ואמרתי שאני לא רוצה יותר. הרגשתי שמאביסים אותי וזה עשה לי חשק להקיא.
"אני יודעת שהייתי בתת-משקל גם לפי הרופאים, אבל לא היה פה סיכון בריאותי. כולם פשוט רצו להביא אותי לאיזשהו סטנדרט שלא ברור מי קבע אותו ולמה. 'הנה את רזה, אז בואי תאכלי עוד פרוסת עוגה'. אבל אני לא רוצה. אכלתי את הארוחה שלי, שחררו.
"הרזון שלי הוליד המון כינויים. לא הייתי דנה, הייתי רבע עוף. מורות, דודות, שכנות, כולן צעקו לי 'רבע עוף'. מה עוד? מקל, זרד, עור ועצמות, וגם מוזלמן בשנים המאוחרות יותר של חיי. קיבלתי את הכינויים האלה בעלבון עמוק והתכנסתי לתוך עצמי בחוסר ביטחון. אני זוכרת שבגיל 12-11 הצטלמתי לצילומי אילוסטרציה לכתבה ב'מעריב לנוער' על אנורקסיה. איזו חברה שלחה אותי לזה. זו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי שהרזון שלי נתן לי משהו מגניב. רק שנים אחר כך קלטתי כמה זה דפוק. מעולם לא הייתי אנורקטית. בכלל לא הייתי חולה.
"בשנות ההתבגרות הייתי הכי שטוחה מכל החברות שלי, אף אחד לא התחיל איתי כי לא הייתי סקסית או נשית. הרבה פעמים אמרו לי שאני נראית כמו ילד, אפילו לא ילדה, פאקינג ילד! בגיל 17-16 סבתא שלי אפילו הציעה לממן לי הגדלת חזה כדי שאני איראה 'יותר אישה'. בצבא הייתה פעם אחת שישבנו כל החבר'ה ביחד, ואחד החיילים זרק לי פתאום, 'מה זה, תסתכלי על עצמך! לאחותי הקטנה יש יותר ציצי ממך!' - הוא אמר את זה מול כולם. כבר הייתי בת 19, אדם בוגר. זה כל כך העליב אותי. הייתי בהלם, קפאתי לכמה שניות, ובסוף מלמלתי 'זה דבר כל כך מגעיל להגיד' ויצאתי משם. הוא בא אחר כך להתנצל. אמרתי לו שהדרך היחידה שאני מוכנה לסלוח לו היא אם הוא ייתן לי להחזיר לו. הוא הסכים, ואני הורדתי לו כאפה. זו הייתה הכאפה הראשונה שהורדתי אי פעם לבן אדם, ועשיתי את זה מכל הלב והיד. היה בי כל כך הרבה כעס עצור. זה נשאר איתי, אני כבר נושקת ל-40, נשואה ואמא - ועדיין זוכרת הכול.
"למראה השדוף שלי הייתה השפעה עמוקה על היחסים בין המינים. היו לי כל מיני בחורים לאורך השנים אבל תמיד הרגשתי שלא רוצים אותי, שאני לא מספיק אישה, וגם לא חסרים גברים שאמרו לי את זה בפנים. בגיל 16 היה איזה בחור אחד שהייתי ממש דלוקה עליו. התמזמזנו קצת, ואני כזאת ילדה חסרת ביטחון, רק רציתי שהוא ירים לי, צחקקתי ואמרתי במבוכה משהו על הגוף הקטן שלי, והוא אמר לי: 'אל תדאגי, את עוד תגדלי, יום אחד את תהיי אישה'. אנחנו באמצע סיטואציה אינטימית, ובעצם הוא אומר לי שאני עוד לא אישה. זה הביא לכך שהייתי האחרונה מהחברות שלי לשכב עם מישהו, והאחרונה להיכנס לזוגיות.
"את בן זוגי הנוכחי הכרתי כשהייתי בת 23. הוא נמשך אליי מאוד מהרגע הראשון, כל הזמן אמר לי כמה אני סקסית בעיניו, ולקח לי המון שנים להאמין לו. בתחילת הזוגיות שלנו פקפקתי בו, שאלתי את עצמי מה לא בסדר בו, איך יכול להיות שהוא נמשך אליי כשאני נראית ככה? מה זה אומר עליו שהוא רוצה לשכב עם מישהי עם גוף של ילד? לקח לי כמה שנים טובות של עבודה שלי עם עצמי ושל בניית הזוגיות הזו כדי להבין שהכול בסדר איתו ושהכול בסדר איתנו. דרך העיניים שלו מצאתי את התחושה שאני סקסית. הצלחתי לאט-לאט להגיע למקום שבו אני מרגישה מושכת. אני חושבת שלהיריון היה חלק גדול בזה.
"במהלך ההיריון הייתי רזה ושמעתי אין-ספור הערות נוסח 'לא רואים עלייך', 'תגידי, יש לך מספיק מקום בשבילה?', והגרועה מכולן: 'את חוט עם קשר'. אתם יודעים כמה פעמים שמעתי את הביטוי הזה? כולם חושבים שהם כאלה מצחיקים ומקוריים. אחרי הלידה חזרתי מהר מאוד למשקל שלי ואפילו פחות מזה. התחלתי את ההיריון 45 ק"ג, עליתי עשרה ק"ג במהלכו וירדתי 13 אחריו. העניין הוא שלא התאמצתי לרזות. הנקתי המון ותיזזתי הרבה ופשוט ירדתי במשקל.
"היום אני כבר לא נעלבת מהערות. היום אני יכולה להגיד בלב מלא שזה שלהם ולא שלי. אני משועשעת מזה. ברור שעדיין הייתי שמחה לשנות קצת את הגוף שלי. נגיד, אם היו נותנים לי חמישה ק"ג אקסטרה הייתי לוקחת בשתי הידיים. גם עשרה. ברור לי שרק האמירה הזו גורמת ל-90% מאוכלוסיית העולם להרוג אותי, וזה מבאס. יש לי חבורת חברות טובות, ולפעמים יש שיחות על גוף ומשקל. מישהי שמספרת שהיא מסתכלת על המראה ושונאת את מה שהיא רואה, ולי אין את הזכות להגיד לה משהו כי אני רזה, למרות שאני כן מזדהה עם החוויה. אני לגמרי מבינה אותה. אני יודעת מה זה להסתכל במראה ולהרגיש לא מספיק טובה עם הגוף שבאת איתו לעולם. להיות שונה זה כואב, ולא משנה מה השוני שלך".
"הייתי ילד רזה, והעולם הדהד לי כל הזמן שלא נולדתי ככה. כולם אמרו לי: 'דווקא היית תינוק שמנמן, תמיד היה לך ביד איזה קרקר'. בזיכרונות שלי את עצמי אני פצפון. הייתי גם מאוד נמוך, ממש הקלישאה של הילד הכי קטן בכיתה.
"יש לי שתי אחיות גדולות ממני, אחת הייתה רזה כמוני והשנייה 'רגילה'. מצד אחד, הרזון שלי היה נון-אישיו. הייתה תחושה שכל הילדים רזים, והמבוגרים תמיד רוצים שהקטנים יאכלו. מצד שני, אני והאחות שהייתה רזה כמוני הלכנו אחת לכמה חודשים למעקבי גובה ומשקל, בעוד שהאחות השנייה לא הלכה. כל הזמן היה לנו בתודעה שהאחות הגדולה 'בסדר', בעוד שאנחנו קטנים.
"ביוזמת אמא שלי נרשמתי לחוג קרב מגע, חוג שמעולם לא ביקשתי ללכת אליו. את הבנות היא לא שלחה אבל אותי כן. נראיתי לה קטן, רזה וחלש, והיא חשבה שאני צריך לפצות על זה איכשהו, כי בראש שלה בן צריך להיות דומיננטי וחזק ובת יכולה להישאר קטנה וחלשה. במובן הזה אמא שלי הייתה הסוכנת של הגבריות בבית ולא אבא שלי.
"בגיל ההתבגרות גבהתי קצת, אבל קלטתי שאני עדיין שחיף בשעה שכל החברים שלי תופסים נפח גברי. העירו לי על זה, אבל אף פעם לא הרגשתי שזה כמו שצוחקים על ילד שמן או על עולה חדש. יש כל מיני סוגים של עלבון. הערות על רזון הן עלבון מסוג מחמאה. אני זוכר שהייתה לי בחטיבה ילדה מלאה. הייתי ילד חננה ורגיש ולא צחקתי עליה אף פעם, אבל פעם אחת היא קראה לי 'יא חיית כיס', אז החזרתי לה 'פרה'. ילדה אחרת ששמעה את זה העירה לי שזה לא יפה. שיחקתי אותה תמים ואמרתי: 'מה הבעיה? היא קראה לי בשם של חיה קטנה, אני קראתי לה בשם של חיה גדולה'. אבל תכלס ידעתי שזה לא אותו דבר, לא מעליב באותה המידה. אפרופו חיות, בספר המחזור של התיכון כל ילד קיבל כינווי של חיה אחרת. לי, כמה לא מפתיע, העניקו את הכינוי 'עכבר תת-משקלי'.
"אני חושב שהציפלונות הכללית שלי נשזרה לי באופי ועיצבה את מי שאני. אני לא הילד שיחפש ללכת מכות. אני לא הבן אדם שיקראו לו להרים משהו. החברים שאתה מסתובב איתם לא יהיו מאצ'ואים גדולים ולא יהיו הטופ-פייב בכדורגל. פשוט ברור לך שאלה לא מקומות שאתה יכול להיות בהם, אז מראש אתה בונה את האישיות שלך על דברים אחרים כמו תקשורת והומור. אף פעם לא היה לי משבר עם זה, כי זו פשוט מערכת ההפעלה היחידה שאני מכיר. אני לא גבר-גבר, אני לא זכר אלפא, וזו חוויית החיים שלי מהיום הראשון. בהחלט יכול להיות שאם הייתי גבוה ושרירי אז היו לי חיים אחרים לגמרי.
"כשהגעתי לצו הראשון הודיעו לי שמורידים לי פרופיל מ-97 ל-84 בגלל שאני בתת-משקל. ישר לקחתי את זה למקום של הצחוקים, כאילו מה, צה"ל הפך להיות דודה שלי? סבתא שלי? אתם רציני מורידים לי פרופיל כי אני לא אוכל? הרי בריאותית אין שום בעיה. אני בכושר שיא, רץ, מרים משקלים... עבור הגבר הישראלי הפרופיל שהצבא נותן זו נקודה משמעותית בעיצוב הגבריות. מנגנון ההגנה שלי אמר 'רק שזה לא יתגלה בטעות', אז הצבתי את זה בפרונט. חזרתי הביתה, נכנסתי לאיי.סי.קיו ושיניתי את הכינוי שלי ל'תת-משקל'. זו הייתה דרך ההתמודדות שלי.
"שירתתי כלוחם בנח"ל. את מי שמו תמיד על האלונקה במסע אלונקות? ברור שאותי! הרי אני שוקל הכי מעט. אני זוכר שניסיתי קצת להתנגד ואמרתי להם 'היי, אבל אני רוצה לעזור!', והם ענו: 'אחי, יעזור לנו מאוד אם תשכב על האלונקה ולא נצטרך לסחוב את אחד השמנים'.
"כשחזרתי מהטיול אחרי צבא הייתי חולה והלכתי לרופאה, והיא שלחה אותי מיד לדיאטנית כי נראיתי לה מאוד רזה. זו הייתה חוויה מגוחכת. הדיאטנית צחקקה ואמרה לי כמה כיף לה, ושזאת פעם ראשונה שהיא צריכה להתעסק עם מישהו שרוצה להשמין ולא לרזות. סיפרת לה איך אני אוכל, ולא היה לה מה לומר לי. גם אז כמו היום חגגתי באכילה, והתפריט שלי הורכב מפחמימות, חלבונים, ירקות וכל מה שצריך. זה לא שאני מדלג על ארוחות. סיפרתי לה שאני רץ, אז היא אמרה 'אוי, זה לא טוב. ריצה זה מרזה'. כאילו, את רצינית איתי? את רוצה שאני אפסיק לרוץ כי זה שורף קלוריות? אבל אני נהנה מזה! פתאום היא שואלת אותי: 'תגיד, אתה אוהב אייס קפה?' - עניתי שכן, אז היא אמרה 'יופי! תחליף את הקפה באייס קפה. יש בזה הרבה שמנת וסוכר'. לעזאזל, איזו עצה מוזרה לקבל מדיאטנית. לא חזרתי אליה.
אם היו אומרים לי, 'ניתן לך כמה קילו, תהיה יותר רחב', ברור שהייתי אומר כן, אבל זה לא משהו שאני מוכן להשקיע בו אנרגיה. היום אני 1.70 מטר ושוקל בדיוק כמו ששקלתי בצבא: 52 ק"ג. לפני כמה זמן מדדתי באינטרנט את ה-BMI שלי ואת אחוזי המשקל בגוף. יצא לי שיש לי 7% שומן, וזה מצחיק כי זה נתון של ספורטאים. עשיתי גוגל על 7% שומן וקיבלתי תמונה של כריסטיאנו רונאלדו. הקטע הוא שאין לי שרירים בכלל. גם לא שומן. הכול עצמות עטופות בעור.
"אני בטוח במאה אחוז שזה מפריע לרוב הנשים. הן מחפשות את הגבר הגבוה להתחבק איתו, להיכנס לתוכו, להיות עטופה על ידו. בנות הזוג שהיו לי בעבר היו ציפלוניות כמוני, וגם בת הזוג הנוכחית מאוד רזה. זה לא בגלל שזה מה שאני חיפשתי, אלא בגלל שפערי משקל יכולים ליצור חוסר ביטחון עבור בחורות בנוסח 'מה, הגבר שלי יותר רזה ממני?', או בגלל שפשוט לא מושך אותן להיות עם מישהו קטנטן. את רוצה גבר, לא ילד.
"הילדה שלי מאוד קטנה והיא במעקב, אבל אני רגוע. אני קטן, אמא שלה קטנה, אז כמה גדולה היא כבר יכולה להיות? יחד עם זאת, לפעמים כשאתה רואה את נקודות החולשה שלך אצל הילדים שלך, אתה נעצב. יש ילדים שהגודל הזעיר שלהם קצת מכווץ אותם וגורם להם להיות מתחת לרדאר, שזה קצת מה שאני הייתי. לפעמים נראה לי שהיא מתביישת ונחבאת אל הכלים, ואני לא רוצה שהיא תהיה כמוני.
"זה כאילו יותר לגיטימי להעיר לגברים על הגוף שלהם כי גברים אמורים לצחוק ולא להיעלב, וגם יותר לגיטימי להעיר לרזים כי לכאורה הם קיבלו מתנה. השילוב בין גבר לרזה מאפשר לאנשים לפתוח את הפה בלי לעשות חשבון. אני בן אדם שפחות לוקח ללב, אבל יש אנשים שכן. אל תתייחסו לגופו של אדם אם אתם לא מאוד קרובים אליו. פשוט אל".
