מי מטפל בקשישים שלנו? אפרת גרסטל ד"ר אירית לקסר ד"ר זאב פרידמן דנה מלכה
(צילום: נוויל האריס, סטס קופולו, חגי דקל)
"תקופת הקורונה חידדה מאוד את החשיבות של המטפלות שמגיעות הביתה למטופלים, כי רבים מהם נותרו לבד", אמרה היום (שלישי) אפרת גרסטל, מנהלת חטיבת הסיעוד בעמותת מטב, בפאנל בו השתתפה במסגרת ועידת הגיל השלישי של ynet ו"ידיעות אחרונות", שדן בטיפול בקשישים. "המטפלות היו בקו החזית ובאמת נתנו שירות מכל הלב".
ד"ר אירית לקסר, ראש האגף לגריאטריה במשרד הבריאות, הוסיפה בפאנל כי הקורונה העצימה תהליכים. "אחד מהם זה החלטת הממשלה על מהלך המטפלות, שצריך להגדיר אותן ולתת להן ידע, אופק. יש בעצם החלטה שכבר מיושמת בשלב הראשון לקהילה במסגרת התמיכה של גמלת סיעוד, ובשלב השני זה ייכנס למטפלות במסגרות חוץ-ביתיות וזה הדבר הכי משמעותי"
3 צפייה בגלריה
ד"ר אירית לקסר, ראש האגף לגריאטריה במשרד הבריאות, בועידת הגיל השלישי
(צילום: יאיר שגיא)
ד"ר זאב פרידמן, חבר הנהלת איגוד העמותות לזקן - הל"ב ומנכ"ל עמותת מלב"ב, ביקש בפאנל לשים דגש על מרכזי היום לאנשים תשושי גוף ונפש עם דמנציה. "הקורונה העמיקה יותר את הבדידות, הבדידות גורמת לדיכאון והוא בתורו משפיע על הגוף, על כל בני המשפחה, ויש לזה גם מחיר גדול למשק".
במרכזי היום דואגים לשלוש "קומות", אמר ד"ר פרידמן, "קומה ראשונה של קיום, באמצעות ארוחות. אנחנו דואגים לניקיון, לאסתטיקה, לכבוד של האנשים. זה דבר מאוד משמעותי. קומה שנייה – תרפיות והקומה השלישית באה לתת משמעות ותחושת ערך, ואת זה עשינו גם בימי הקורונה".
כמי שפוגשת את המטופלים במרכזי היום, דנה מלכה, מתנדבת שירות לאומי בפרויקט "והדרת פני זקן", מבהירה את המשמעות של טיפול יסודי ואישי בגיל השלישי: "זה האור שלהם. הם מגיעים מהבית, שבו הם לבד בין ארבע קירות, למרכז יום גדול, פוגשים שם חברים, יש להם תקשורת, הם מדברים, משחקים, אוכלים, עושים התעמלות. והם באמת מגיעים עם חיוך. הם לא מוותרים ומגיעים יום-יום. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לתת להם".
3 צפייה בגלריה
"האור שלהם". דנה מלכה, מתנדבת שירות לאומי בפרויקט "והדרת פני זקן", בוועידת הגיל השלישי
(צילום: יאיר שגיא)
ד"ר פרידמן מציין שרק חמישה אחוזים מגיעים למרכזי היום. "למה רק חמישה אחוזים מתוך 300 אלף מקבלי גמלת הסיעוד של מדינת ישראל? בגלל שיש לנו פה כשל שוק; המשפחה במלכוד. מצד אחד, היא צריכה את העובד הזר, מצד שני היא רוצה שהקשיש ילך למרכז יום, וגם לו יש עלות, זאת אומרת נלחמים על גמלת הסיעוד ואין בעניין הזה מימון ממשלתי, זה לא עניין של משרד הרווחה אלא של האוצר. צריכה לצאת מכאן קריאה חזקה בנושא זה לממן את מרכזי היום כטיפול גם בבדידות".
אפרת גרסטל: "אני חושבת שרוב המטפלות שלנו, או כולן, בעצם מפיגות בדידות. זאת אומרת, חלק משמעותי מהתפקיד שלהן הוא הפגת בדידות. יש לי זוג שכנים שעלו מאוקראינה וגרים בישוב אצלנו. אני רואה איך המטפלת שמגיעה אליהם צובעת את השיער לגברת, איך היא מטפלת בה, מכינה לה אוכל, ובאמת הבית מתמלא שמחה. ובעצם אני חושבת שהדבר הכי חשוב שהיא עושה, חוץ מהטיפול הפיזי והבישול זה שהיא מפיגה בדידות. היא מביאה איתה את הבחוץ: קשר, שיחה".
בשנת 2018 בריטניה מינתה שרה לענייני בדידות. מי מטפל בבדידות היום בישראל?
ד"ר לקסר: "אנו במשרד הבריאות מסתכלים על הגורמים שיכולים למנוע בדידות ועל התוצאות, וחלק מזה זה נושא הדיכאון. לא נעשה מספיק, אני מודה, זה חלק מתוכניות העבודה שלנו שצריך לאתר יותר את נושא הדיכאון בגיל השלישי, גם לא ברמות הקשות, ולטפל בזה כדי שזה לא יביא לבדידות ולהשלכותיה".
ד"ר פרידמן: "הבדידות כבר הוכרזה כמגפה עולמית, יש נתונים, אנחנו צריכים לראות נושא הבדידות בהסתכלות כוללת, של משילות הזקנה במדינת ישראל. יש הון אנושי יוצא מן הכלל, יש שרים גם ברווחה, גם שוויון חברתי, גם בבריאות אבל מה הבעיה? הכול אצלנו מפוצל, המדינה מפצלת את עצמה לדעת, אין ראייה הוליסטית, אין רצף שירותים, אין קייס מנג'ר אחד של הנושא. אנו עוסקים מה שנקרא בדחוף ולא תמיד בחשוב.
"גם בנושא הבדידות יש פיצול. יש כוונות טובות אבל מה שקורה ברגע שאין ראיה כוללת זה בזבוז של הון אנושי וכספי. לכן היה צריך להכריז על נושא הזקנה קודם כל כרשות לאומית אחת, ואם לא אז כתוכנית לאומית. לעשות תוכנית כדי לשתף פעולה בין המשרדים".
3 צפייה בגלריה
"תחשוב איזה מצב בודד זה, שאין לך למי לקרוא לעזרה". אפרת גרסטל , מנהלת חטיבת הסיעוד, עמותת מטב
(צילום: יאיר שגיא)
אפרת גרסטל, איך זה נראה בבתים?
"אנשים שגרים לבד, אלמנים, אלמנות, גרושים, גרושות – אתה בסוף בין ארבעה קירות וזה משפיע גם על היכולת הפיסית שלך. כי כשיש מישהו אתה שם אתה מכין לו משהו הוא מכין לך יש עם מי לדבר, הבדידות זה המון התקשורת שאין בבתים. הבדידות מובילה למקרי קיצון. לא פעם ולא פעמיים המטפלות דופקות בדלת והמטופל לא עונה להן כי הוא נפל ונותר על הרצפה עד להגעת כוחות ההצלה. תחשוב איזה מצב בודד זה, שאין לך למי לקרוא לעזרה. אני חושבת שמה שחשוב זה הרצף השירותי והטיפולי. אם עובדת מקצועית שלנו נכנסת לבית ומזהה את הבדידות הזו וחושבת לנכון שיש להגיע למרכז יום - היא תפנה אותו למרכז היום".
באשר לעתיד של עולם הטיפול בקשישים בבתיהם, גרסטל מצפה שתפקיד המטפלת יהיה מקצועי. "זה לא סתם מקצוע אלא מקצוע הכרחי. על הפגת בדידות ודחיקת התלות, המטפלות צריכות לקבל את המעמד שלהן בחברה וצריך לבנות להן אופק מקצועי. אני מקווה מאוד לראות התמחויות בטיפול, ולדעת מה לעשות כדי לשמר את היכולות של הקשישים ובאמת לדחות את התלות הזו במטפלת כמה שיותר רחוק".
