מנהלת חדר לידה בית חולים שדה, ד"ר מיכל קירשנבוים משיבא, ד"ר משיח והאחות משה משניידר מספרים על הניתוח הקיסרי שהסתבך
(צילום: דוברות שניידר)
"זה היה הרגע הכי מרגש שלי כאן", מעיד ד"ר ערן משיח, רופא בכיר במחלקה לרפואה דחופה בילדים במרכז שניידר, בזמן שהוא מתארגן לקראת הגעת צוות רפואי מחליף מישראל וחזרה ארצה. ד"ר משיח טיפל בשבועיים האחרונים, ביחד עם אנשי צוות נוספים, במאות ילדים במסגרת בית חולים שדה "כוכב מאיר" שהקימה ישראל בעיירה מוסטיסקה (Mostyska) במערב אוקראינה, במרחק של כ-12 קילומטר מהגבול עם פולין.
קראו עוד:
ביום רביעי האחרון השתתף הצוות הישראלי בניתוח קיסרי שקיבל תפנית דרמטית. "אנחנו לא התכוננו ללידה מסובכת. מבחינתנו זו הייתה אמורה להיות לידה קיסרית שגרתית והניתוח הקיסרי עצמו הלך חלק בסך הכול והתינוק נולד בסדר גמור".
הניתוח נעשה בבית חולים הצמוד לבית חולים השדה, "זה בית חולים מיושן, עם תנאים לא תנאים וציוד מאוד מיושן – משהו שלא מוכר לנו בארץ, אולי משנות החמישים. הבאנו ציוד שלנו גם לניתוח וגם לקבלת היילוד – סאקשן וחמצן שלנו שהיו קצת יותר חזקים. הצוות הרפואי המקומי רגיל לעבוד בתנאים כאלה אז למעשה הצוות הרפואי שלנו – הגניקולוגית ד"ר הדס אילן והמיילדת דנה שנקל – הצטרפו וניתחו יחד איתם. ואני, כרופא ילדים, יחד עם אחות טיפול נמרץ ילדים משניידר – קיבלנו את התינוק", מספר ד"ר משיח.
ד"ר משיח מסיר כי הנוהג המקומי הוא שאחרי שתינוק נולד בקיסרי, אם הוא בסדר, משכיבים אותו על החזה החשוף של האב, "וזה מה שנעשה גם כאן, אבל ברגע שבאו להניח אותו על האבא ראו שהוא הופך לכחול מאוד ורפוי והעבירו אותו לעמדת ההחייאה. שם אנחנו נכנסנו לפעולה מהירה ועשינו כמה פעולות החייאה כולל הנשמה עם אמבו, פתיחת נתיב אוויר ומתן חמצן ונוזלים בעזרת הצוות המקומי. זה לקח שתיים-שלוש דקות של עצירת נשימה של כל הנוכחים בחדר, האבא, אנחנו, עד שהתינוק התאושש והתחיל לבכות - ואנחנו נשמנו לרווחה".
5 צפייה בגלריה
"זה לקח שתיים-שלוש דקות של עצירת נשימה של כל הנוכחים בחדר". הטיפול בעמדת ההחייאה
(צילום: דוברות שניידר)
"זו הייתה חוויה מאוד מרגשת ומיוחדת בשבילי – ואני שמחה שהיינו שם ברגע הזה, מוסיפה יוספית משה, אחות טיפול נמרץ ילדים בשניידר, שלקחה חלק בפעולות החייאה לאחר הלידה, "לא ציפיתי לדבר כזה וזו באמת הייתה אחת ההפתעות שלי פה. האם שכבה בחדר הסמוך ולא ידעה מה מתרחש, האבא היה איתנו בחדר, מוטרד מאוד ודאג והיה קשה לראות את זה. אחרי שהכול נרגע הבאתי לו את התינוק וצילמתי אותם וזה היה ממש מקסים".
משה מספרת שהצוות המקומי היה מסביר פנים מאוד ונכון לשלב את הצוות הישראלי. "היה לי חשוב לא להיכנס בדורסנות למקום, והכול נעשה מאוד בנעימות והם היו מקסימים. הרופאה שם הסבירה לי אחר כך שיש להם בין שתיים לשלוש החייאות בשנה, והם ביקשו מאיתנו בובות יילודים לתרגול החייאה וזה מה שעשינו – הזמנו את כולם לתרגול וזה היה מאוד משמח לראות שממפגש אחד נוצרה המשכיות".
יוספית משה: "הילדים האוקראינים מקסימים וממושמעים וזו גם בעיה כי הם לא מראים כאב. ילד בארץ עם אפנדציט – יצרח עד השמיים. וכאן – אתה בודק אותו והוא שומר על פנים חתומות"
באוהל הילדים של שניידר היו עוד מקרים מרגשים, וגם כאלה שבהם הנוכחות של הצוות הישראלי הייתה חיונית מאוד, "אתה מרגיש שאתה ממש משפיע ואם לא היית כאן, אז לא ברור איך זה היה מסתיים", אומרת משה. אחד מהם הוא של ילדה שהגיעה עם מחלת פרקים ברגל ואבחנה קודמת שכנראה תיאלץ לעבור כריתה, "ואחרי שהתייעצנו עם המטולוג שלנו משניידר הבנו שזריקה אחת למפרק הברך יכולה לפתור את הבעיה לתמיד", מספר ד"ר משיח, "והשמחה שהייתה כאן של האימא והילדה – פשוט בלתי יתואר. האמא כבר הייתה בטוחה שהולכים לכרות לילדה שלה את הרגל".
משה מספרת שהצוות הישראלי לא ידע למה להיערך לפני ההגעה לאוקראינה. "הבאנו רופאי מיון בכירים, אחיות טיפול נמרץ עם המון ניסיון ונכונות לעזור. לא ידענו אם נראה פליטים פצועים. רוב הילדים שמגיעים אלינו הם כאלה שאיבדו מעקב רפואי ולא קיבלו טיפול תרופתי או מענה הולם לבעיות. הבאנו איתנו הרבה ידע ומקצועיות".
המשלחת הישראלית טיפלה בכ-2,000 מטופלים עד כה, מתוכם כ-400 ילדים, כשרוב המטופלים הם פליטים מאזורי הקרבות ותושבים מהעיירות בסביבה. "הגיעו מעט מאוד פצועים מהמלחמה, וגם הם עם פציעות לא טריות, שכבר טופלו ודרשו תיקון או חוות דעת שנייה", מדווח ד"ר משיח.
ד"ר משיח מספר שרוב הילדים שהגיעו אליהם היו במצב טוב בסך הכול, מלבד שניים שדרשו טיפול מורכב יותר והועברו לטיפול בפולין. "רובם עם מחלות כרוניות מטופלות יותר או פחות, שבאו להתייעצות עם רופאים שלנו כאן או כאלה שקישרנו אליהם מהארץ, או ילדים עם מחלות אקוטיות כמו שרואים אצלנו בקופת חולים - עם חום, שיעול, שלשולים, הקאות, וקיבלו נוזלים וטיפלו יומיים-שלושה עד שהתאוששו ושוחררו".
"הילדים האוקראינים מקסימים וממושמעים", מוסיפה משה, "וזו גם בעיה כי הם לא מראים כאב. ילד בארץ עם אפנדציט – יצרח עד השמיים בבדיקה. וכאן – אתה בודק אותו והוא שומר על פנים חתומות, אבל אתה יודע מהבדיקות שכואב לו. אין להם לגיטימציה להביע כאב. משהו תרבותי כנראה".
"הפכנו למשפחה"
"כוכב מאיר" הוא בית חולים שדה הרשמי היחיד, כאמור, בכל אוקראינה ומנקז אליו את הפליטים והתושבים מהאזור שנותרו ללא מענה רפואי. "יש בלבוב עוד בית חולים של ארגון אמריקאי, לא משהו רשמי, והבנו שהם רואים הרבה פחות מטופלים מאיתנו", אומר ד"ר משיח. העבודה עם הצוות הרפואי המקומי, הוא מעיד, קואופרטיבית מאוד, "הפכנו ממש למשפחה. יום הפרידה שלנו היום הוא ממש עם דמעות בעיניים. קבלת הפנים כאן מדהימה ומרגשת, לא רק ברמה הפוליטית, של ראשת העיר שבאה לאכול איתנו כמעט כל יום, וצוות בית הספר שפרסנו את האוהלים בתחומו ומארח אותנו ונותן מעל ומעבר עם הרגשה חמה ומחבקת כל הזמן. המון כוח, זה נותן".
יחד עם המשלחת הרפואית בראשות ד"ר דודו דגן, מנהל חטיבת בתי החולים הממשלתיים במשרד הבריאות, הוטסו לאוקראינה 17 טון של ציוד להקמת בית החולים. לאחר שגם המשלחת השנייה תסיים סבב של שבועיים במקום ותשוב לישראל, ייתרם הציוד לטובת צוותים רפואיים מקומיים או זרים שימשיכו את הטיפול בבית חולים שדה "כוכב מאיר". בית החולים נקרא על שמה של ראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר ז"ל, ילידת אוקראינה ומקימת מש"ב, סוכנות הסיוע הלאומית של מדינת ישראל במשרד החוץ, המובילה מטעם משרד החוץ את הפרויקט.
