בסוף נובמבר 2018, כשהייתה בת 32, בתקופה נהדרת של חייה שכללה פריחה בקריירה, מעבר לדירה חדשה שרכשה עם בעלה ותוכנית להרחיב את המשפחה ממש בקרוב, אפרת בראל הרגישה אותו: את הגוש בשד. "זה קרה בטיימינג הכי מופרך ולא מתאים", היא מתארת, "כששנינו אוחזים בקריירות מבטיחות וממריאות, אורזים את עצמנו לקראת המעבר לבית שלנו, מתכננים ילד ראשון, ואז בא הסרטן ושם על הכל ברקס. אבל כנראה שלסרטן אף פעם אין טיימינג מושלם".
קראו עוד:
היא לא התמהמהה וכבר למחרת פנתה לרופא. "בדיוק באותו גיל, 32, אובחנה סבתא שלי עם סרטן שד, כך שישר הבנתי במה מדובר ולא היו לי אשליות", היא מספרת. בראל עברה את כל הבדיקות וההדמיות הנדרשות, לרבות ביופסיה שנלקחה מהגוש, ובתוך שבועיים כבר התקבלה הבשורה הקשה: זה אכן סרטן. "האמת שבהתחלה הייתי בסיוט, אבל מהר מאוד גיבשתי לעצמי מתווה התמודדות שלפיו אמשיך את השגרה לצד הסרטן ולא אתן לו להפוך לדבר הבלעדי בחיי. החלטתי לטפל במחלה אבל לא להתמכר לה", היא מספרת.
לכן, כשהאונקולוג הציג בפניה את תוכנית הטיפולים שהותאמה למחלתה וכללה כימותרפיה וטיפול ביולוגי, היא קבעה את יום חמישי ליום הטיפולים, כדי שתוכל לנוח ולהתאושש מהם במהלך סוף השבוע ולחזור רעננה לעבודתה ביום ראשון. "ההחלטה הזאת החזיקה בדיוק שלושה טיפולי כימו, כי אחרי הרביעי כבר הבנתי שלשמר שגרה זה דבר שכבר לא יקרה", היא מספרת, "הייתי חלשה ומותשת, סבלתי מבחילות, וימים ארוכים התחברתי לאסלה, כך שלא יכולתי להתעלם ממה שהגוף צעק לי: לנוח. להרפות. לעשות סטופ ולטפל בעצמי".
14 טיפולי כימו
את הכימותרפיה היא קיבלה בסדרה שכללה 14 טיפולים. "הסבב הראשון ניתן לי אחת לשבועיים והשני הצטמצם כבר לפעם בשבוע, כשבמקביל אני עוברת בדיקות", היא משחזרת, "מעבר לכך שמדובר בכמות טיפולים שגורמת לך להרגיש שאתה ממש עובד בזה, הבאסה האמיתית הייתה תופעות הלוואי האיומות שחוויתי: חולשה ותשישות גדולה, כאבי מפרקים, אובדן תיאבון, צורך קבוע במנוחה ועוד".
חצי שנה נמשכו הטיפולים הקשים, ובסיומם היא עברה ניתוח לכריתת הגוש הסרטני מהשד. "לשמחתי, נמצאתי נקייה מהמחלה, ובכל זאת המליצו הרופאים על הקרנות יומיות למשך חודש וחצי", היא מספרת.
זמני ההפוגה בין הטיפולים היו קצרים, נדירים ויקרים. היא השלימה במהלכם פערי חיים רגילים, שכללו טיולים, תשומת לב לבן הזוג, פגישות עם חברים ועוד. "זה נתן לי קצת אוויר לנשימה, אפשרות להרים את הראש", היא אומרת.
במהלך המחלה היא נעזרה בהוריה, שלא עזבו אותה לרגע. "הם היו במגויסות מוחלטת, כי בן הזוג, שמאוד תמך, היה צריך גם לפרנס באותם ימים שחיינו ממשכורת אחת. אז הם בישלו וניקו וקנו ועשו הכול בבית, וגם ליוו אותי לטיפולים. הייתי עטופה בהם ומוגנת", היא מספרת באהבה.
אפרת בראל: "הייתי עסוקה בלהגדיר מחדש את מקומי בעולם, לסמן את מה שיעשה לי טוב, וככה הגעתי למיזם 'חלאסרטן' והפכתי למלווה בוגרת, שמסייעת בכל פעם לצעירה אחרת שנמצאת במצב שבו הייתי עד לא מזמן"
שלושה חודשים מסיום הטיפולים, כשהיא מוגדרת כמחלימה, בראל חיפשה את עצמה מבחינה מקצועית ואישית. "הייתי עסוקה בלהגדיר מחדש את מקומי בעולם, לסמן את מה שיעשה לי טוב", היא מסבירה, "וככה הגעתי למיזם 'חלאסרטן' והפכתי למלווה בוגרת, שמסייעת בכל פעם לצעירה אחרת שנמצאת במצב שבו הייתי עד לא מזמן".
במאי 2020, חודשים ספורים לאחר שיצאה לאותה דרך חדשה, אובחנה אמה, עדה בראל, כחולה בסרטן השד. "היה לי הרבה יותר קשה לקבל את המחלה של אמא שלי מאשר זו שלי", מודה אפרת, "הידיעה שהאמא הלביאה שלי, החזקה והתומכת, עכשיו חולה הפכה אותי חסרת אונים".
הממצא בשד אובחן במסגרת מעקב שגרתי שעדה הקפידה לבצע. הרופא הניח שהממצא שפיר ולכן הורה לה לחזור על הבדיקה אחרי חצי שנה. "אבל בעקבות הרקע המשפחתי הבעייתי שלנו לא היה מצב שנניח לזה, ובחוות דעת נוספת שאמא קיבלה, הומלץ על הדמיית אם־אר־איי ועל ביופסיה", מתארת אפרת. הודות לגילוי המוקדם ניתן היה להסתפק בניתוח בלבד, והטיפול הכימי נחסך מהאמא.
"היוצרות התהפכו", אומרת אפרת, "איך שבקושי התחלתי לעמוד חזרה על הרגליים, להתחבר לעולם חדש, בשנייה אחת הפכתי מבת של אמא עוטפת ותומכת למלווה שלה, כשהפעם אני איתה ולצידה בכל בדיקה ומפגש עם רופא".
5,000 חולות בשנה
בכל שנה מאובחנות בישראל יותר מ־5,000 חולות חדשות בסרטן השד, כשלפחות רבע מהן מתחת גיל 50. זו הסיבה שהאגודה למלחמה בסרטן קוראת גם לנשים צעירות, בגילים 30־40, להקפיד על שגרת בדיקות שד, שתציל את חייהן. "גילוי מוקדם", אומרים המומחים, "מציל חיים ומביא ל־90 אחוזי החלמה".
גם יאנה מרגולין היא אחת מאותן חולות צעירות. לפני כשלוש שנים, בגיל 37, כשהיא שלושה חודשים אחרי לידת בתה השנייה, גילתה מרגולין, מהנדסת בדיקות תוכנה בגוגל, שלקתה בסרטן השד. "אני באה מרקע מורכב של היסטוריה משפחתית למחלה. אחרי שאמא שלי, ילנה, נפטרה מסרטן השד, אחותי ואני עברנו בדיקה גנטית והתגלה שאנחנו נשאיות של המוטציה בגן BRCA. מאז, כמו שעון, שתינו עוברות מעקבים שגרתיים", היא מספרת.
הרצף הופסק בהוראת רופא, שסבר כי במהלך ההיריון מיותר להיבדק מאחר שמבנה השד ממילא משתנה. "האמת, שזה נשמע לי קצת מוזר, אבל זרמתי עם זה", מספרת מרגולין. מיד אחרי שילדה היא שבה לכירורג שד והתריעה שכבר שנה לא עברה הדמיית ביקורת. לדבריה, הרופא פטר אותה בהסבר שאישה אשר שואבת חלב לא צריכה להיבדק כי הממצאים שיתקבלו ממילא לא יהיו אמינים. יאנה, שזכרה היטב באיזו קבוצת סיכון היא נמצאת, דאגה. "שיתפתי בסיפור את ליבי, אחותי, שעוברת את כל הבדיקות במרפאה ייעודית בשיבא. כשהיא שמעה שכבר שנה אני ללא כל ביקורת – היא נחרדה. ליבי פנתה מיד למרפאה שלה ושם ייעצו לי לעבור מיידית אולטרסאונד", היא משחזרת.
זו הייתה המלצה שככל הנראה הצילה את חייה. "איך שהמתמר הונח לי על השד נצפה הגוש, וכבר באותו מעמד נלקחה דגימת ביופסיה", מספרת מרגולין, "כשבאתי לקבל את התוצאה הרגשתי כמו נידון למוות. רעדתי מפחד שאני עומדת למות כמו אמא שלי, שנפטרה בסך הכל שנה וחצי קודם והמשפחה עדיין הייתה בהליכים של עיבוד האבל. אז רק סרטן שד היה חסר לי. אני זוכרת שבעיקר התקוממתי על כך שהרצף הזה כל כך לא פייר".
הסרטן שאובחן היה מסוג אגרסיבי, וחדר כבר לבלוטות. הפרוטוקול הרפואי שתפרו לה כלל ניתוח ואחריו כימותרפיה והקרנות. "את הטיפולים עברתי בשלושה שלבים", מתארת יאנה, "קודם ניתוח כריתת השד וטיפולים. ואז ניתוח לכריתת החצוצרות והשחלות – שהקפיץ אותי היישר לגיל המעבר, ואחרי שנה עברתי כריתת שדיים מניעתית שכללה גם שחזור".
המחלה, כאמור, נחתה עליה כשהיא אם טרייה לתינוקת בת שלושה חודשים ואמא לילדה נוספת, בת שלוש וחצי. "לא הייתה לצידי אמא שתעזור. גם חמותי כבר נפטרה. לא היה לי על מי להתמוטט", היא מספרת, "נעזרתי בבעלי, באחותי ובאבות שלי ושלו, וזה לא היה פשוט בכלל". לארבעת הטיפולים הראשונים, שהיו חזקים מאוד, היא הגיבה קשה. "שכבתי במיטה כמו עציץ וימים שלמים לא יכולתי לקום. הייתי זומבי שלא יכולה לטפל בבנות שלה. למזלי מצאתי מטפלת נהדרת, שטיפלה בבנות, בישלה לי ואירחה לי חברה", היא מספרת.
כששיער ראשה נשר מהטיפול מיהרה יאנה לרכוש עבור בתה את הספר "לאמא שלי יש קרחת", על אף שבבית הקפידה להתהלך עם פאה. "ניסיתי לחבב עליה עם הפאה. נתתי לה לשחק בה, למדוד אותה וכך לרוקן מזה את המסר המפחיד שלאמא שלה יש קרחת. לשמחתי זה עבד. היא נגעה לי בקרקפת, ליטפה אותה וכך למעשה אישרה לי להסתובב טבעי גם בבית שלי, בלי פאה", היא מספרת.
כשהחלימה, היא מצאה את עצמה מתמודדת עם שני אתגרים. "כשאת מוגדרת כמחלימה זה מתאר אולי את מצבך הרפואי, אבל זה מנוגד לתפיסת האני שלך, כי בחוויה את לא בריאה. לא באמת התחלתי שוב מהמקום שבו המחלה עצרה אותי. אז הסתובבתי עם פנים קודרות ואיכזבתי את הסביבה, שדרשה ממני להיות הכי 'הפי', כי ניצלתי והחלמתי. אמרו לי, 'מה יש לך? די כבר לשבת בבית. תחזרי לחיים'. אבל לאילו חיים, את זה אף אחד לא מתווה לך".
יאנה מרגולין: "פתאום כבר לא היה לי חשוב לקבל פרויקט שלפני הסרטן יכולתי להתאבד כדי להשיג אותו. רציתי זמן לעצמי ולמשפחה ולעשות כל מה שבא לי. אחרי סרטן כבר לא אומרים, 'אחר כך אספיק'. אין אחר כך. יש כאן ועכשיו"
האתגר הנוסף היה תעסוקתי. "כשהחלמתי כבר הייתי פחות מוכוונת קריירה. האוגר על הגלגל שהייתי כבר לא היה שם", היא מתארת, "פתאום כבר לא היה לי חשוב לקבל פרויקט שלפני הסרטן יכולתי להתאבד כדי להשיג אותו. רציתי זמן לעצמי ולמשפחה ולעשות כל מה שבא לי. אחרי סרטן כבר לא אומרים, 'אחר כך אספיק'. אין אחר כך. יש כאן ועכשיו. ובכל פעם שאני שומעת אנשים בגילי מדברים על פנסיה, אני לא מבינה את התקווה הזאת".
היא עוברת עכשיו הסבה מקצועית לתחום הרפואה הדיגיטלית. עד שתסתיים ההכשרה, היא מתנדבת בפרויקט "גנים טובים", שאותו הקימה קרין אהרון ונושא את שם הספר שכתבה – על חייה של אם צעירה המגלה שהיא נשאית המוטציה בגן BRCA. "יחד עם חברות הקמנו קהילת רשת אינטרנטית שמונה כבר 1,100 נשים, אחיות לגן", מספרת מרגולין, "במסגרת פעילות הקבוצה אנחנו מארגנות הרצאות מומחים, מערך השאלה לציוד ארצי לניתוחים או לטיפולים, ערכות שי לנשים שמתנתחות, סיוע ותמיכה ועוד".
5 צפייה בגלריה
ילנה מרגולין ז"ל. "היה לי מאוד קשה לקבל את זה שאני למעשה פצצה מתקתקת", אומרת בתה ליבי
אחותה של יאנה, ליבי מרגולין (32), היא אחות במקצועה. לאחר גילוי המוטציה היא עברה כריתת שדיים מניעתית. "אמא שלנו נפטרה בגיל 53", היא מספרת, "היא עברה כימו, ניתוח והקרנות, ובכל פעם שנדמה היה שהמחלה נסוגה, היא שבה לתקוף ביתר שאת, עד למותה. כשהיא חלתה הייתי בת 21, בדיוק אחרי צבא, ובשוק מוחלט. כבר בשלב הזה ידענו אחותי ואני שאנחנו נשאיות. אבל מאחר שהבדיקה לנשאות הגן מאושרת על ידי קופות החולים רק מגיל 25, המתנתי, נבדקתי כשהגעתי לגיל הזה וקיבלתי אישור לכך. למרות שציפיתי לתשובה הזאת היה לי מאוד קשה לקבל את זה שאני למעשה פצצה מתקתקת. מה גם שזה התגלה בשלבי המחלה הקשים של אמא, דבר שהגביר את הבהלה".
מיד עם קבלת הבשורה, היא הבינה גם את משמעותה: עליה לעבור כריתה מניעתית של השדיים והשחלות. "לא יכולתי לעכל את זה שבגיל 25 אני צריכה להיפרד מהסממנים הנשיים שלי והחלטתי לבצע מעקבים לפני שאני פונה להליך הכירורגי". היא הגיעה למרפאת הנשאיות בשיבא, שכמותה יש בבתי חולים שונים בישראל. "עברתי שם הליך סדור של בדיקות תקופתיות אחת לחצי שנה שהקנו לי שקט וביטחון שאני מטופלת בידיים טובות", מספרת ליבי, "הן כללו בדיקת כירורג שד וגינקולוג, אולטרסאונד ובדיקת דם לגילוי סמן לסרטן". השקט הופר כשבאחת מההדמיות שעברה נצפה גוש. היא עבר ביופסיה, שחזרה תקינה. "כל הזמן ליווה אותי צל של כריתת שדיים אבל הייתי כל כך צעירה, בלי בן זוג ומשפחה, לכן גם אחרי הביופסיה דחיתי את מועד ניתוח הכריתה", היא אומרת.
ליבי מרגולין: "משני עוברים שהוחזרו לגופי, אחד נקלט, ואני עכשיו בשבוע ה־27 להיריון. מה שנשאר לי לקוות זה שידחו קצת את הסרת השחלות המניעתית, כי לא בא לי להזדקן בטרם עת"
שובר השוויון היה גילוי סרטן השד של יאנה, אחותה. "הייתי בטיול בצפון כשיאנה התקשרה לספר לי על תוצאות הביופסיה שלה, ובאותה שנייה הגיעה ההבנה שאם אני לא עושה כלום, הסרטן הזה יגיע גם אליי", היא מספרת. אחרי שליוותה את אחותה החולה וסייעה לה, התפנתה ליבי באוגוסט 2019 לטפל בעצמה ועברה כריתת שדיים מניעתית. השלב הבא היה לתכנן היריון. "לנשאיות שמורה האופציה לעבור על חשבונן הפריה חוץ־גופית במטרה לבדוק אם העובר נושא את הגן, ואם הוא בריא, להחדיר אותו לרחם. נאלצנו לממן את ההליך הזה באופן פרטי כי המוטציה לא נופלת תחת הגדרת 'מחלה קשה' כמו סיסטיק פיברוזיס, טייזקס, לבקנות ועוד. כבר שלוש שנים יש מאבק להכליל את ההליך בסל. משני עוברים שהוחזרו לגופי, אחד נקלט, ואני עכשיו בשבוע ה־27 להיריון הראשון שלי. מה שנשאר לי לקוות זה שידחו קצת את הסרת השחלות המניעתית, כי ממש לא בא לי להזדקן בטרם עת".
המיזם "חלאסרטן" של עמותת מרכז טל, לזכרה של טל יעקובסון, משמש בית לצעירים חולי סרטן בגילים 18־44. המיזם מאפשר למחלימים ליצור וליזום את המענים המותאמים לצורכיהם, שייחודיים לגילים אלה, למשל פוריות, מיניות, הורות, זוגיות, בדידות ועוד.
