מורן ברמן (37) עברה 19 דירות בתוך 13 שנים. היא לא עשתה זאת בגלל שכר הדירה המאמיר, אלא פשוט כי לא הייתה יכולה לסבול את הרעש. רעשים של שיפוצים, תנועת רכבים בכביש או צפצוף של משאיות שנסעו ברוורס פשוט הוציאו אותה משלוותה. ברמן כל כך סבלה שבסופו של דבר עברה להתגורר בקרוואן ללא קירות משותפים במושב גבעת כ"ח. "רעש יוצר עבורי תחושה של מצוקה גדולה, הרגשה שאין לאן לברוח. זה לא דיכאון, זאת חרדה", היא משתפת.
מיסופוניה - אנשים שרגישים לרעשים
(צילום: ירון ברנר, אסף מגל, עריכה: תמר אברם)
גם שחר ארפוב (29) נאלץ לעבור דירה מפני שסבל מרעש. הוא אינו מסוגל לסבול צלילים של אופנועים, צעקות של ילדים, סכו"ם שנוגע בסכו"ם ולמעשה כל רעש שמגיע מכיוון השכנים. בדיוק בגלל זה הוא עבר לדירת קרקע בירוחם – עם זכוכית כפולה בחלונות. הוא עובד באופן עצמאי, לבדו, הכול כדי לשלוט במידת הרעש בסביבת העבודה. "רעש גורם לי לפעמים לכאבים ממש פיזיים", מגלה ארפוב, "זה כאילו מישהו זורק עליי אבנים. אני טובע, אני נחנק ואני צריך שיצילו אותי מהרעש".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כולנו סובלים בצורה כזו או אחרת מרעשים. אם זה קול של מקדחה, צפירות של מכוניות או דפיקה של פטיש, לכל אחד יש רעש שהוא שונא לשמוע, צליל צורם שגורם לו לתחושת צמרמורת בכל הגוף. אנשים כמו ברמן או ארפוב לעומת זאת חווים את חוסר הנוחות הזה על בסיס יומיומי, ובעוצמות גבוהות בהרבה מהאדם הממוצע. מה שעבור רובנו הוא בגדר מטרד יכול להיות עבורם סיוט של ממש, כזה שיכול להוביל לחוסר אונים או אפילו להתקפי זעם. המדע מכנה את התופעה הזו מיסופוניה - הפרעה נוירופסיכיאטרית המתבטאת ברגשות שליליים הנובעים משמיעת קול מסוים, שיכול להיות בעוצמה נמוכה או גבוהה.
כשתרזה פרחי (28) יוצאת לרוץ, היא לא שותה תוך כדי. הסיבה: היא לא מסוגלת לשמוע קול של בליעת נוזל, ולא, אוזניות לא עוזרות לה. "אני מרגישה כאילו מישהו חִשמל אותי", מספרת פרחי על תחושתה בעת שהיא נחשפת לרעש, "רק הידיעה שככל הנראה אחשף לרעש גורמת לי לחרדות. אני מנסה להסתיר את התחושה מהסביבה, אז הרבה פעמים אני מכאיבה לעצמי כדי לא לבטא את זה כלפי חוץ - נותנת איזה אגרוף על השולחן או סוגרת חזק את הלסת. אני מסתובבת כל הזמן עם אטמי אוזניים ועם אוזניות דוחות רעשים".
הפער בין הסבל של מיסופונים מרעש לסבל מרעש של אנשים שאינם סובלים מההפרעה הזו מציב אותם בסיטואציות חברתיות לא נעימות, בין השאר כי חלק מהרעשים שמתסכלים מיסופונים הם כאלו שבני אדם מייצרים באופן שגרתי מבלי לייחס להם חשיבות כלשהי. פרחי למשל הרכיבה לעצמה בראש מעין "רשימה שחורה" של אנשים שמייצרים את הרעשים שמהם היא סובלת – והיא מנסה להימנע ממפגש איתם, במיוחד אחרי שהם אוכלים ומחטטים בשיניים, עוד רעש שהיא אינה מסוגלת לשאת. "אני ממש נאבקת בעצמי כדי שזה לא יהרוס לי את הקשרים החברתיים בעבודה. זה מאבק ממש מעייף", היא אומרת.
"לאנשים אין שום הבנה לרמת התסכול, המצוקה והקושי שרעש יוצר עבורי", מוסיפה ברמן. "אני יכולה להיות האדם הכי נינוח בעולם, אבל ברגע שיש רעש זה ממש כמו לחזור לשדה קרב, כל הגוף שלי נכנס לסטרס, כל הפוקוס שלי מופנה כלפי הרעש".
ארפוב: "אנשים לא מבינים שמיסופוניה היא לא כמו פחד גבהים. אם אחשף לרעשים בהדרגה זה לא יעזור לי להתגבר עליהם. להיפך, ככל שאני נחשף יותר לרעשים אני נהיה רגיש יותר".
"יש משהו מביש ומפחיד בלספר על זה לאנשים", מודה פרחי, "יחשבו שאני כמו השכנה המבוגרת והמעצבנת שמפריע לה כל דבר, אתה לא רוצה להיות הבן אדם הזה. אני חושבת שחלק מהעניין זה חוסר האונים, אתה מנסה לעשות את המיטב בלי שיחשבו שאתה משוגע".
"ישנם אנשים שאכן נולדים עם רגישות יתר לרעשים שונים, בדומה לאנשים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי והרבה פעמים מדווחים שרעש מפריע להם", מסביר ד"ר אילן טל, מנהל מרכז טל לתמיכה רגשית ונפשית. "עוד קבוצה שסובלת לא מעט מרעשים הם אנשים בפוסט-טראומה". ד"ר טל מסביר כי בניגוד לחושים האחרים, רמת השליטה שלנו בחוש השמיעה היא נמוכה יחסית – ולכן גם נוצרת תחושת החרדה מהרעש. זוהי אגב אחת הסיבות לכך שמיסופונים אוהבים לרוב להקשיב למוזיקה – הם יכולים לשלוט בעוצמה שלה.
עבור אלו שסובלים ממיסופוניה, ד"ר טל ממליץ על טיפול קוגנטיבי-התנהגותי (CBT) כדרך להתמודדות. "CBT מלמד אנשים לשים לב לטעויות בחשיבה שלהם, כלומר למחשבות שנלוות לסיטואציות ומחמירות אותן. התרגול יהיה לזהות מחשבות קטסטרופליות כאלו בזמן רעש ואז לשנות אותן. אדם שסובל ממיסופוניה צריך לעבוד על קבלת הסיטואציה עם פחות אשמה ולתרגל CBT ומיינדפולנס. רגישות לרעש היא עובדה, ולכן עדיף להוריד אשמה עצמית או אשמה כלפי האחר".
המיסופוניה, כפי שניתן להבין, משפיעה עמוקות על אורח החיים של הסובלים ממנה. ארפוב למשל חושב פעמיים לפני שהוא מחליט לצאת מהבית. לא פעם הוא החמיץ כנסים והרצאות משום שלא רצה להתמודד עם הרעשים המתלווים אליהם. פרחי ביקשה בזמן בחינה לעבור מקום בגלל בחורה ששתתה מים לידה. ברמן נמנעת מביקור בן יותר מכמה שעות בתל אביב הרועשת. גם זוגיות לא קל לנהל במצב כזה: "הייתי צועקת על בת הזוג שלי", נזכרת פרחי. "לפעמים היא הייתה צועקת בחזרה: 'מה את רוצה ממני? תני לי לבלוע בשקט, תני לי לחיות!'. אני יכולה להבין אותה, לחיות עם אדם שסובל ממיסופוניה דורש הרבה התאמות".
"לפעמים אני אומרת לעצמי 'הלוואי והייתי חירשת', אבל אז אני נזכרת שלא אוכל לשמוע מוזיקה", מתוודה ברמן. "נגינה על הגיטרה למשל מעניקה לי רוגע שלא מושג באמצעים אחרים. גם רעשים מהטבע מרגיעים אותי, כמו ציפורים או רחש של רוח ועלים".
ארפוב קורא להכרה ממסדית במיסופוניה כנכות לכל דבר: "צריכים להגדיר את ההפרעה הזו כנכות, כך שסביבות העבודה והלימודים יהיו חייבות להתאים את עצמן עבור אנשים הסובלים ממנה. מיסופוניה היא נכות בלתי נראית, אנשים חושבים שאפשר להתגבר עליה אבל אי אפשר".
סייע בהכנת הכתבה: יוגב ישראלי
