80־90 אחוז מהמתבגרים סובלים מאקנה ברמות חומרה שונות. אצל חלק מהם יותירו פצעי הבגרות צלקות לכל החיים. "והן לא רק על הפנים. יש צלקות שנותרות בנפש בגלל ההשפעה האסתטית של האקנה", אומרת ד"ר אורית קריספין, פסיכולוגית קלינית ורפואית, מנהלת המערך הפסיכולוגי בבית החולים שניידר.
קראו עוד על אקנה:
האקנה מופיעה לרוב בפנים, אבל יכולה להופיע גם בצוואר, בכתפיים ובגב. הגורמים למחלה רבים ומורכבים, ובהם גנטיקה, שינויים הורמונליים, השפעות סביבתיות, תזונה, סטרס ועוד. האקנה נגרמת כאשר הפרשות שומן מבלוטות החלב סותמות את נקבוביות העור וזקיקי השיער, מצב שגורר תגובה דלקתית שהתוצאה שלה היא פצע. "ואל הפצע הפנימי, שהוא תוצאה של הדלקת החיצונית, יש מעט מאוד התייחסות - גם בשיח הציבורי וגם בשיח הרפואי. לא מדברים מספיק על ההשפעות הרגשיות והנפשיות המצטברות אצל הסובלים מאקנה. היחס אליה הוא כאל מחלת עור בלבד, כזו שיש לטפל בה באמצעים קוסמטיים, רפואיים או תזונתיים. אבל זהו טיפול חלקי, שכן במשוואה הזו חסרה המודעות להשלכות הפסיכולוגיות, הרגשיות והנפשיות שיש למחלה הזו", אומרת ד"ר קריספין.
לדבריה, "מחקרים מראים שמתבגרים אשר סובלים מאקנה סובלים גם מדיכאון בשכיחות גבוהה יותר, וכן מתמודדים יותר עם בעיות חברתיות, חווים פגיעה ביחסים בין־אישיים, ירידה בערך העצמי ועוד". ואגב, גם אצל בוגרים שסובלים מאקנה יש בעיות כמו פגיעה באפשרויות תעסוקתיות וביחסים בין־אישיים, מה שמוביל כמובן להשפעה על הנפש.
מהבחינה הגופנית, ד"ר קריספין ממליצה לא להסתפק בטיפול קוסמטי, אלא להיבדק על ידי רופא עור שכן כיום יש הרבה יותר תרופות יעילות, שלא היו קיימות בעשורים הקודמים. ובמקביל, אין להסתפק בטיפול של רופא העור בגוף, ויש לטפל גם בנפש.
בואי נרחיב על ההשפעה הפסיכולוגית של האקנה.
"הגוף הוא קודם כל כלי קיבול לעצמי, לאני, לערך העצמי שלנו, בעיקר בגיל ההתבגרות. הגוף הוא גם מקור ליצרים שלנו, לתחושות, לרגשות, למחשבות - ואם הוא בוגד בנו ומשתנה והופך ל'פגום', יש כאן שבר רגשי", אומרת ד"ר קריספין, "התוצאה היא שנוצרת תחושה שרוצים להיפטר מהגוף, כי הוא לא מיטיב איתנו. הוא זר, מביא עלינו משהו שאנחנו לא יכולים להכיל".
מה על ההורים לעשות, מעבר לטיפול אצל רופא עור כמובן?
"החוויה הסובייקטיבית של המתבגר יכולה להיות של 'משהו נורא מאוד קרה לי'. ההורים צריכים להכיל את התחושות הללו. עליהם להבין את הקשר למצבי רוח, דיכאון וסטרס, לאפשר ביטוי של הרגשות סביב המצוקה הזו. לאפשר דיבור על המצב, לא לבטל את הרגשות מתוך כוונה להקל על המתבגר ולהגיד, 'אוי זה לא נורא, אתה נראה בסדר'. כאשר מגיבים כך אנחנו מבטלים את התחושות של הנערה או הנער במקום לתת להן תוקף".
המענה השלם, כאמור, הוא פנייה לרופאי עור ובמקביל גם לפסיכולוגים ומטפלים רגשיים. וכאן, ד"ר קריספין מספרת על פסיכו־דרמטולוגיה - "תחום שעוסק בהשפעות הפסיכולוגיות של מצבים עוריים על הנפש, מתייחס לקשר בין בעיות בעור למצוקה הנפשית וגם נותן מענה".
באיזה אופן ניתן המענה?
"זהו טיפול פסיכולוגי שיש בו הכרה בבעיה ובמהלכו מלמדים מתבגרים טכניקות של הפחתת סטרס והפחתת מתחים באמצעות הרפיה, דמיון מודרך וביופידבק, וכן עוסקים בשיפור הערך העצמי של המתבגר או המתבגרת, במנותק ממראה העור, תוך התייחסות לחוזקות וליתרונות שבאופיו ובכישוריו".
והמתבגר יכול לחדור את שכבת האקנה ובאמת לראות את עצמו?
"זו המטרה. שהמטופלת או המטופל יהיו מסוגלים להסתכל על עצמם גם לעומק, מרבדים ומזוויות שונות, ויתחילו לחיות עם עצמם טוב יותר".
אבל זה נורא קשה. הפנים הם כרטיס הביקור שלנו במובנים רבים.
"נכון. זה נורא קשה. אני גם עוסקת הרבה בהפרעות אכילה וזה קשה באותה מידה לקבל את זה שאני לא במשקל האידיאלי שהחברה מציבה לנו. אבל אם אני מסוגלת לאפשר למתבגר לראות מבעד למסך האקנה גם את החוזקות והכישורים שלו, ולהפחית את החרדה החברתית - יש בזה הרבה. אני לא יודעת אם זה עושה שינוי של מאה אחוז אבל זה עושה שינוי משמעותי. ואם אנחנו מטפלים בצורה מקיפה - גם פסיכולוג וגם רופא וגם דרמטולוג וגם קוסמטיקאית - הסיכויים להצלחה יותר גדולים".
ואי־אפשר שלא להזכיר את עידן הרשתות החברתיות, שהרי מצד אחד אפשר לפלטר את התמונות, אבל כאשר יוצאים לעולם אי־אפשר להסתיר את האמת. "וכאן הפער בין המראה האידיאלי שרוצים להציג לבין המציאות הולך וגדל, ואיתו גם מוקצנת החוויה הפנימית של המתבגר, שהופכת מאוד קשה. תרבות הפילטרים מהבחינה הזו היא קטסטרופלית", מדגישה ד"ר קריספין.
