22 שנה עברו מאז שד"ר גילי גבאי נפצעה בתאונת דרכים קשה שממנה התאוששה נגד כל הסיכויים. כיום, בעקבות ההבנה כי מטופלים זקוקים להכרה של המטפל במצבם הנפשי, וכי לצד הטיפול הרפואי-פיזי על המטפל להכיל את המטופל ולתת לו את התמיכה, ההקשבה וההסברים שלהם הוא זקוק כחלק מההחלמה, היא יוצאת במחקר חדש, הקובע שמצב נפשי משפיע על יכולת ההחלמה של המטופלים. לטענתה, במקום שהמטפלים יכילו את המטופלים המאושפזים במחלקות הקשות, דוגמת טיפול נמרץ, ברוב מהמקרים, המטופלים החולים הם אלה שמכילים את צוותי האחיות, הרופאים והמתמחים. הסיבה העיקרית לכך, לדבריה, היא שהמערכת לא מכילה את המטפלים שלה. "אם המערכת לא מכילה אז איך המטפלים יכילו את המטופלים?".
קראו עוד:
כבר בתחילת הריאיון מדגישה ד"ר גבאי, מרצה וחוקרת ניהול מערכות בריאות במכללה האקדמית אחוה, המתמקדת ביישום אסטרטגיית המטופל במרכז, כי היא לא שופטת את המטפלים. "בואי נשים את הדברים על השולחן. אין לי אף מילה של שיפוטיות נגד המטפלים כי אני לא שם. אני בעד לראות את הצרכים, כדי שהמערכת תענה לצרכים של המטופל היום ובעתיד".
לאחר מכן היא מסבירה, באי רצון חלקי, על החוויה האישית שהביאה אותה לחקור את הנושא הכל-כך אנושי: "הדוקטורט שלי הוא בכלל במנהל עסקים ובמדעי המערכות. בעקבות תאונת דרכים קשה מאוד שעברתי בשנת 2000 הייתי חולה הרבה מאוד שנים. וזה עדיין טוב", היא צוחקת, "כי לא הייתי אמורה לחיות. התחזיות לא היו לטובתי בכלל. הייתי צריכה ללמוד הכול מחדש, מאפס. כמו תינוק. לכן, יש בי המון הוקרה לרופאים ולצוותים שטיפלו בי, בזכותם אני בחיים. וזה גם מה שמניע את המחקר שמפורסם 22 שנה אחרי התאונה. אני לא משתפת בסיפורי האישי אבל זה המנוע. זה בנפשי וזה ממש בוער. מפה באה התשוקה לחקור את הנושא".
ד"ר גבאי יצאה במחקר על מנת להבין את הקשר בין מטפל למטופל שמאפשר למטופל להחלים וליצור אמון: "מטופלים באשפוז, על אחת כמה וכמה מטופלים השוהים במחלקת טיפול נמרץ, זקוקים בנוסף לטיפול הקליני גם למענה לצורכיהם הרגשיים. עבור הרופא המטפל, השהות בטיפול נמרץ הוא דבר יומיומי שבשגרה, בעוד שעבור המטופל זה יכול להוות טראומה ומשבר".
"לא ציפיתי לתוצאות שגיליתי, שאיששו את הטענה כי להכרה במצבם הנפשי של החולים והטיפול בו, ישנה חשיבות לא פחות מכרעת בהחלמת המטופלים"
שישה מנהלי בתי חולים במרכז הארץ נטלו חלק במחקר האיכותני שהתבסס על ראיונות ("אני לא יכולה לומר איזה בתי חולים, למעט שמדובר בגדולים בארץ, אלה שיש בהם מרכז השתלות ומרכז נוירוכירורגי"), וכן עשרה מטפלים ו-24 מטופלים משישה בתי חולים. ד"ר גבאי מדגישה כי היה שיתוף מעולה מלא בין כל הצדדים, "וזה רק הבליט כמה המערכת הזו חשובה לכולם. גם לצוותים הרפואיים עצמם ולא רק לחולים".
שחוק, מוטרד ועייף
במסגרת המחקר ערכה ד"ר גבאי ראיונות עומק, במטרה להבין את עומק החוויה, "ללא קבוצת ביקורת, ללא שיפוטיות. יש שם המון בכי, פלאשבקים, הנרטיב הוא סובייקטיבי ואני מנסה למצוא את התמות ולנתח אותן: מה חוזר על עצמו, מה דומה, מה שונה. לאחר שבעה מסננים אני מביאה את השורה התחתונה לשאלה - מהי תמצית חוויית המטופל.
היא מצאה לא מעט חולים שסוחבים טראומה מבתי חולים. "הם מיואשים, המשפט 'לא רוצים לראות בתי חולים יותר או רופאים' חוזר שוב ושוב אצל הרבה חולים שמגיעים לאשפוזים חוזרים. הם אומרים שהם מנהלים בעצמם טוב את המחלה שלהם. במחקר שלי ביקשתי לראות את הקשר בין כל הצדדים ולראות איך שמים את המטופל במרכז, אבל לא ציפיתי לתוצאות שגיליתי, שאיששו את הטענה כי להכרה במצבם הנפשי של החולים והטיפול בהם, ישנה חשיבות לא פחות מכרעת בהחלמת המטופלים".
מה דיווחו המטופלים במחקר?
"אנחנו מדברות על חולה שאיננו בסביבה הטבעית שלו ומטבע הדברים הוא נמצא במצב של חששות וחרדה, והשאיפה שלו היא שהמטפל יבצע לא רק משימות קליניות אלא גם יכיל אותו. חלק מהמטופלים במחקר דיווחו כי חוו הכלה מלאה על ידי מטפל קשוב וחלק דיווחו שחוו הכלה חלקית, חלק חוו הדיפה של צורכיהם כי לטענתם המטפל לא היה מכיל או במילים שלהם: 'שחוק, מוטרד, עייף'".
ד"ר גבאי מדגישה: "החידוש במחקר הוא גילוי של מְכָל רביעי בהקשר הבריאותי. אני יצרתי את המושג הזה בעברית וזה מתבסס על תאוריית שלושת מצבי ההכלה של וילפרד ביון (Bion) בקשר שבין אמא-תינוק.ת".
מהו המכל הרביעי?
"המכל הרביעי המטריד הוא מה שאני מכנה 'המכל ההפוך', שגיליתי באשפוז. במקום שהמטפל, שהוא איש המקצוע, יכיל את המטופל החולה, מצאתי שהמטופל החולה הכיל את המטפל".
לדוגמה?
"המטופל דיווח שהוא לא ביקש דבר כי 'הרופא כל כך עייף'; כי 'מסכנים בקושי מתפקדים'; 'האחות שחוקה, לא רוצה לבקש כלום'; 'לא נעים לי להפריע למטפל ולשאול לגבי התרופה או לגבי מצבי לאשפוז', ועוד כל מיני סיבות היוצרות מצב לא תקין בלשון המעטה. בעצם, המענה לצרכים הרגשיים של המטופל, החשוב להחלמה – נדחק הצידה ויוצר משבר, מאחר שהמטופלים חוו את האשפוז כטראומטי והתקשו להחלים.
"לעומתם, המטפלים חשבו שלמרות הקושי הם רואים את המטופל ומתקשרים איתו ועושים הכול כדי שהמטופל יהיה חרד פחות ויוכל להשקיע את כל המאמץ והאנרגיה בלהחלים, וחלק מזה, זה שהוא יוכל לשאול שאלות או לבקש מידע כשהוא זקוק לו. כך שהתוצאות הפתיעו לא רק אותי כחוקרת, אלא גם את המטפלים עצמם והתגובות היו מעניינות.
מתוצאות המחקר עולה כי רוב החולים לא היו מרוצים מהיחס של המטפלים-רופאים והשתחררו מבית החולים בטראומה למרות שחייהם ניצלו. "מטופלים בישראל של שנת 2022 אומרים: 'עם הרפואה המתקדמת, למה שלא יצילו לנו את החיים, אבל מה עם החוויה?'"
"המנהלים היו מאוד אמפתיים והיה להם מאוד קשה ועצוב כשחשפתי בפניהם את התוצאות. הם הצטערו מאוד ויותר מזה, הם ראו את עצמם אחראים לשינוי. לשמחתי, בראיונות וגם בתגובות הם היו מאוד אותנטיים".
לדבריה, מתוצאות המחקר עולה כי רוב החולים לא היו מרוצים מהיחס של המטפלים-רופאים והשתחררו מבית החולים בטראומה למרות שחייהם ניצלו. "מטופלים בישראל של שנת 2022 אומרים: 'עם הרפואה המתקדמת, למה שלא יצילו לנו את החיים, אבל מה עם החוויה?'. הם טראומתיים מזה שהמטפלים לא יכולים לראות את צורכיהם הרגשיים והסיעודיים. וחלקם, שעד אתמול היו אזרחים מהשורה, פתאום מוצאים עצמם באמצע מחלה ובמיקום שעבורם הוא כמו ארץ אחרת".
גם את הופתעת מהתוצאות?
"בהחלט. לא ציפיתי למכל ההפוך שמשפיע על החוויה של החולה וזה בעיניי איתות מצוקה של המערכת ברמת המטפל והמטופל, כי בסופו של דבר זה משפיע על כולם".
אז מה את מציעה? הרי מצבם של המטפלים השחוקים והתשושים לא צפוי להשתנות בקרוב.
"אני לא מסכימה עם זה ואני חושבת שהכול זה עניין של יצירת תודעה, מודעות ותקשורת מול המטפלים, המתמחים, האחיות והרופאים. אין לי ספק שאם המערכת תכיל אותם הם יכילו את המטופלים. כשאני אומרת מערכת, אני מתכוונת למי שמתקצב אותם, וגם למנהלי בתי חולים ומנהלי ומנהלות מחלקות, וכל מי שיכול להשפיע לטובת שינוי המערך לשנים הבאות. אחרת, מה תקינות החברה שבתי החולים הציבוריים שלה הם בתי חולים של מכלים הפוכים?".
בואו לא נתעלם מהנורות האדומות
ספרה של ד"ר גבאי, "גופי היה חכם מכם - חווית האדם באשפוז", שעומד לצאת לאור בקרוב, עשיר לדבריה ביישומים ובעצות אופרטיביות של המתווה המיידי והמתווה לטווח ביניים להכלה. "המתווה הראשון מצריך שינוי בעמדה והשני מצריך יותר חשיבה מערכתית-אסטרטגית של מדינת ישראל כדי לתת מענה הולם לחולים, כלומר הוספת תקנים, יותר סגל על אותה כמות מטופלים ועוד".
לקראת סוף הריאיון אנחנו מדברות על הסרט בכיכובו של רובין וויליאמס, "פאץ' אדמס", המספר את סיפורו של ד"ר האנטר אדמס, ממייסדי הליצנות הרפואית, ועל המטפלים שלרוע מזלם עוברים לצד השני של המתרס ונהפכים למטופלים התלויים במערכת ובצוותים. ד"ר גבאי אומרת: "מבחינת רוב האנשים הבריאים, האוכלוסייה החולה היא בשוליים. לכן אני אומרת ומתריעה בפני כל מי שרק מוכן להקשיב, בואו לא נתעלם מהנורות האדומות ולא ניתן למערכת הבריאות הציבורית לקרוס".
