רופאים מרדימים נפגשים עם המטופלים שלהם בחדר הניתוח, רגע לפני שמזריקים להם חומר הרדמה, וכאן נגמר הקשר. ד"ר ענבר רדיין טמייב, מתמחה בהרדמה מהמרכז הרפואי בילינסון, מרחיבה את גבולות המקצוע שלה. "דקות לפני שאני מרדימה אותם, כשכל דקה נחווית אצלם כנצח, אני מרגיעה אותם ושואלת מה עוד אני יכולה לעשות עבורם. "למשל, שאלתי פצוע מה הוא רוצה שאגיד לאימא שלו שמחכה מחוץ לחדר הניתוח, והוא ענה לי: 'תגידי לה שתרגיע את אבא'. פה ידעתי שהצלחתי. זה חשוב לי כאדם וכרופאה ולכן גם הוצאתי לשמש המון פצועים שטיפלתי בהם. שיזכרו שיש אור ואנשים גם מחוץ לבית החולים".
"המשימות המקצועיות שלי, ברורות וחד-משמעיות: למנוע כאבים, להרדים ולטפל בחולים כשהם בטיפול נמרץ ואת זה אני מיומנת לעשות. אבל במקביל, חשוב לי לתת ערך המוסף. אני רוצה להיות דמות משמעותית למטופלים שלי, לא כזו שהם יזכרו כשהם ישתחררו הביתה, אלא כמי שתוך כדי הקשיים והכאב ואי הוודאות שהם חווים, מזכירה להם במעשים קטנים, לא צפויים, שיש מציאות מקבילה.
ד"ר רדיין טמייב, 38, נשואה ואם לשלוש בנות קטנות (3, 5, 8) מתמחה בהרדמה במערך ההרדמה במרכז הרפואי בילינסון, חצי שנה לקראת קבלת תואר מומחה בהרדמה, הייתה בכלל בבית בחופשת לימודים לקראת קבלת המומחיות בהרדמה, כשההתרעות התפשטו גם למרכז הארץ. "אנחנו גרים בפתח תקווה, בקומה שלישית בלי ממ"ד. בעלי, פרמדיק ביחידה קרבית, גויס בצו 8 כבר באותו בוקר של השבת השחורה, ואני נשארתי בבית עם שלוש בנות כשאנחנו יורדות ועולות למקלט עשרות פעמים באותה יממה, כשבלילה האופרציה מסתבכת. הן ישנות איתי במיטה הזוגית וכנשמעו אזעקות, שלפתי את הקטנות ועל הידיים ורצתי איתן ועם אחותן הגדולה למקלט וחוזר חלילה".
ב-7 באוקטובר הפיצה הנהלת בילינסון בקשה גורפת לכל צוותי הרפואה להגיע לבית החולים, ככל שיוכלו. "ממילא הייתי בחופשת לימודים ועוד לבד בבית עם שלוש בנות אז רק למחרת, כשעדכנו אותי על פתיחת מסגרת לילדי העובדים בשטח בית החולים, שמחתי להתפנות ולתת יד".
מי היה הפצוע הראשון שטיפלת בו?
"מילואימניק, קצין ביחידה מובחרת שהוסק מסורוקה, עם יד מקובעת, פציעות בטן ואגן שנשלח אלינו לניתוח להצלת המרפק. ראיתי שהוא מאד כאוב וממש התחנן שלא אנשים אותו ולא אזריק לו מורפיום כמו פצועים נוספים שחששו מדיכוי נשימה ומאובדן שליטה. הוא הגיע עם אלח דם חריף ובמשך חודש וחצי ביחידה לטיפול נמרץ, לא הצלחנו לרפא אותו מהזיהום הקשה לטיפול שסיכן את חייו".
רבים הגיעו הגלל זיהומים?
"רוב הפצועים הגיעו מזוהמים. אחרי שבמשך ימי הלחימה הם לא התקלחו ולא החליפו בגדים וכשהפצע הפתוח שלהם פגש בג'יפה, הפצע נפער לתוך הלכלוך והם נחשפו לחיידקי צואה, חלקם נבגים ופטריות שקשים מאוד להכחדה. הטיפול כולל גם שטיפות יומיות שנעשות בהרדמה אזורית או תחת סדציה".
היא ממשיכה ומספרת על הטיפול בו. "דאגתי ללוות אותו, ובכל פעם שצריך היה להחליף לו חבישה, שזו פעולה כואבת, הזרקתי לו מעט טשטוש. באחת הפעמים הוא התעורר לתוך בכי ואמר לי 'הנוכחות שלך משרה בי רוגע'". בהמשך סיפר שמחבלים ירו בהם כשהם בתוך רכב, הוא דרדר את הרכב, הצוות קפץ מתוכו והתגלגל על האדמה עד שמצאו מסתור בין השיחים. הם שכבו שם על האדמה במשך שעות עד שחולצו והוא נזכר שראה נשרים וחשש שהם מחכים למותו.
"הוא המשיך לשחזר שלפני שגויס, הבטיח לבן השנתיים שלו שייקח אותו לפארק ומאז הוא לא חזר הביתה. אחרי שהחלים מהזיהום הוא הועבר לשיקום ומשם סימס לי שהוא חוזר לניתוח בבילינסון. היה ברור לי שאני אהיה המרדימה שלו והמפגש איתו בחדר ניתוח היה מרגש מאוד. דאגתי שלא יסבול כאב כי הוא חשש אפילו מהכנסת עירוי וביקש ממני גז צחוק. החזקתי לו את היד ואמרתי לו שאני כאן איתו ולידו. שאלתי אותו איזה שיר הוא רוצה לשמוע לפני השינה, הוא ביקש את 'היי ג'וד' של החיפושית, משום מה לא מצאתי ביוטיוב, אז שרתי לו בעצמי".
ד"ר ענבר רדיין טמייב: "אני שם בשביל המטופלים שלי ואם יש משהו קטן לעשות כדי לשמח אותם, אני על זה על מלא. ואיך אני יודעת שהערך המוסף לעבודתי המקצועית היה נכון? כששאלו חיילים פצועים מי הרופא שהם הכי אוהבים, אומרת בצניעות, שהשם שלי עלה"
לא חששת ממעורבות יתר ומיצירת תלות?
"אני שם בשביל המטופלים שלי ואם יש משהו קטן לעשות כדי לשמח אותם, אני על זה על מלא. ואיך אני יודעת שהערך המוסף לעבודתי המקצועית היה נכון? כששאלו חיילים פצועים מי הרופא שהם הכי אוהבים, אומרת בצניעות, השם שלי עלה".
מספרים שאת מפנקת את החיילים, זה חלק מ"האני מאמין" המקצועי שלך?
"המשימות המקצועיות שלי, שלא אשמע אמא תרזה, זו הגישה האישית שלי, שחשובה כמעט כמו הטיפול המקצועי עצמו. זכור לי חייל שהתעורר מניתוח לכריתת גפה וכשהתאושש מההרדמה, התחיל לשאול מה מצבו ומה עם הצוות, ומי מהם שרד. כל זה קורה כשהוא לא יודע שנכרתה לו הרגל. בהמשך, כשחזר אלינו מהשיקום וסיפר שיום למחרת יש לו יום הולדת. במקביל, הרופאה האורתופדית בישרה לי שייאלץ לעבור ניתוח כריתה נוסף. מיד ארגנו לו פיצה וקניתי לו בלון ספיידרמן ואמרתי לו: 'אני רוצה שכל מי שיראה אותך מחר, יידע שיש לך יום הולדת'.
"הדברים האלה מסיחים את דעתם וגורמים להם להרגיש 'נורמליים'. זה עוזר לי להרגיש שנתתי לו את המקסימום שלי. לא במה שקניתי אלא בתחושה שאני שם בשבילם. מישהי זרה, מהצוות הרפואי שרואה אותם מעבר לפציעה".
מי הפצוע ששבר לך את הלב?
"הגיע חייל עם פציעת ירי בראשו. הוא הוכנס לחדר ניתוח ושם ייצבו אותו והעבירו אותו אלינו לטיפול נמרץ. חרדנו כל רגע למצבו ואחרי שלושה ימים הוא נפטר. נשבר לי הלב. וכששמעתי שהוריו תרמו בטוב ליבם את איבריו, לקח לי יומיים להחלים מהמקרה הזה".
המרכז הרפואי בילינסון קלט מפרוץ המלחמה 650 פצועים, מהם 80 במצב קשה.
