בשנת 2014 מצא עצמו אופיר אנידג'אר בשיאה של המלחמה בעזה במסגרת מבצע צוק איתן. באותם ימים בהם התגלה איום מנהרות החמאס, היה אנידג'אר מ"פ במילואים בכוח ההנדסה שהיה אמון על המשימה החשובה של איתור המנהרות והשמדתן. זאת הייתה אמורה להיות תקופה של שינויים מרגשים, שלושה חודשים לפני יום חתונתו, אלא שאז הכל השתנה.
קראו עוד:
"שירתתי בצבא משנת 2003 עד 2013 וצוק איתן היה למעשה הפעם הראשונה שבה קראו לי לעשות מילואים", נזכר אנידג'אר, בן 37 מרעננה, נשוי פלוס שתיים. "המשימה שלנו הייתה לקדוח באדמה ולהגיע למנהרות מתחת לקרקע. במשך שבוע וחצי מצאנו 16 מנהרות שחוצות את הגבול בין עזה לישראל, אך במהלך חיפוש המנהרה ה-17 חמאס נורה עלינו טיל קורנט שפגע בכוח שלי. 11 נפצעו ובהם אני".
אנידג'אר סבל מפגיעת הדף במוח, מפגיעות של רסיסים בגוף ומפוסט טראומה. "איבדתי את היכולת ללכת והייתי צריך ללמוד ללכת מחדש בגיל 29", הוא מספר, "בנוסף יש לי מגבלות רפואיות נוספות בתנועה. היום לא רואים עליי שום דבר, אך זה קושי לא פחות גדול להתמודד עם פציעה שלא רואים עליך. זאת התמודדות יומיומית".
שנה ושמונה חודשים הוא העביר בשיקום אינטנסיבי בתל השומר. שם גם התוודע ל'עמותת תקוות', הפועלת לשיקום של פצועי צה"ל ונפגעי טרור על ידי פעילות ספורטיבית ואתגרית.
"בתחילת תקופת השיקום הייתי בכיסא גלגלים, ואחת המטרות המרכזיות שהיו לי הייתה לעמוד על הרגליים כדי להצליח ללכת בחופה. הנציגים של העמותה היו מגיעים לא מעט למחלקת השיקום. הם ראו את הטיפולים האינטנסיביים שעברתי ואת הרצון שלי לעמוד על הרגליים וללכת, מתוך תקווה שלבסוף אחזור גם לעשות את הדברים שאהבתי כמו ריצה".
הוא מוסיף: "אחד התחביבים הגדולים שלי בחיים זה ריצה. רצתי בעבר לא מעט והשתתפתי בהרבה אירועים בתור איש צבא. היו לי גם הרבה תחביבים ספורטיביים אחרים, אך ריצה תמיד הייתה התחום המרכזי. העמותה תמכה בי המון. בין אם בציוד, באימונים פרטיים לחיזוק שרירי הרגליים ובין אם באימוני ריצה קבוצתיים של חברי העמותה, שם יכולנו לשתף אחד את השני במחסומים וכאבים. היתרון הוא שכולם באים מאותו מקום ולכן קל יותר לשתף ולהיפתח".
שנתיים וחצי אחרי הפציעה חזר אנידג'אר לרוץ וסיים בהצלחה מקצה של 10 ק"מ באחד ממירוצי הערים הגדולים בישראל. "זה היה מאוד קשה, אך עם זאת זה היה מחסום שהייתי חייב לעבור אותו", הוא מתוודה, "סבלתי מאוד גם אחרי הריצה אבל זה רק חיזק לי את הרצון להמשיך ולהתאמן. לאחר מכן סיימתי גם חצי מרתון, אך סבלתי מהרבה מאוד קשיים".
איזה קשיים למשל?
"לאחר פגיעת הדף בראש, כשהגוף מגיע למאמץ מסוים הראש מתחיל לכאוב. אלה כאבי ראש כרוניים מאוד מאוד קשים ברמה שאתה מושבת לכמה ימים. גם השרירים בגוף היו מאוד חלשים מהפגיעה אז כל איבר בגוף בעצם כאב. מבחינתי זאת הייתה הרגשה לא מוכרת: לפני הפציעה 10 ק"מ היו מבחינתי חימום ופתאום בגיל 32 להרגיש את הגוף שלי כמו סמרטוט לאחר ריצה של 10 ק"מ היה משהו חדש. אתה באיזשהו מקום סוג של מאבד מהגבריות שלך, אבל זה מה שנתן לי את הדרייב להמשיך ולהתאמן ולנסות להגיע לתוצאות יותר טובות".
עד כמה כושר מהווה פקטור בתהליך השיקום?
"הכי בעולם. כדי להשתקם אתה צריך קודם כל רצון. בלי רצון אין שום יכולת או אפשרות להצליח ולהשתקם. אחרי רצון צריך בנוסף גם לחזק את השרירים. אי אפשר לתת לשרירים להיות חלשים ולבכות על מה שכואב לך ועל מה שאתה לא יכול לעשות, אלא למצוא את הדרך להשתפר - ואת זה עושים על ידי ספורט.
"זה גם עוזר מאוד מנטלית: כשרצים מרחקים ארוכים יכולים לאחר זמן מה להיתקל במחסום מסוים, כשהגוף אומר 'תעצור, אין לי כוח יותר'. זה הרגע שמי שרץ יודע שאם הוא עוצר הוא לא חוזר לרוץ, אבל אם הוא ממשיך הוא שובר את המחסום המנטלי ומסיים את היעד. אותו דבר בשיקום: תמיד יהיו מחסומים, חסמים או סיבות כאלה ואחרות שימנעו ממך לעשות פעילות. לצאת לרוץ מבחינתי זה לעבור הרבה חסמים. יכול להיות שיכאב אח"כ אבל זה שווה את זה. זה חלק מהחיים. כמו שאנחנו אוכלים ושותים, ככה צריך גם לעשות ספורט".
"הספורט עזר לי להבין שהפציעות שעברתי הן לא כישלון"
במשך שנים רבות סיכונים היו דבר שבשגרה בשביל נדב אלבז. במסגרת שירותו הצבאי בסיירת דובדבן ולאחר מכן כקצין בצנחנים, הוא יצא מלא מעט מצבים מסוכנים. במקרה הזה פציעות היו סיכון מחושב שמגיע יחד עם התפקיד.
"אני לא יכול לפרט יותר מדי על עשר וחצי השנים שבהן שירתתי בצבא, אך השתתפתי בעשרות מבצעים ופעילויות מבצעיות כאלה ואחרות. כשזה התפקיד שלך יש מן הסתם יותר סיכוי להיפצע", אומר אלבז, 35, מנהל פיתוח עסקי מגבעת זאב, נשוי פלוס שניים.
"יש לי כמה פציעות מרכזיות: אחת שמוכרת גם על ידי משרד הביטחון היא פציעה באוזן שמאל ממנה סבלתי במהלך פעילות מבצעית בתור מפק"צ. אני סובל מבעיות בשיווי המשקל, טינטונים באוזניים, מיגרנות כרוניות וכמובן מאיבוד שמיעה. כמו כן יש לי מהשירות פציעה נוספת ברגליים ו-3 פריצות דיסק. בנוסף, לאחר שהשתחררתי התגלתה לי גם פוסט טראומה, דבר שמקשה עלי עד היום, אך אני משוקם באופן מלא בזכות המשפחה והספורט".
בשל תפקידו, אלבז תמיד היה אדם שהצטיין ביכולות ספורטיביות, אך למרבה ההפתעה, את המרתון הראשון שלו צלח בכלל לאחר שהשתחרר מצה"ל, בעזרת עמותת תקוות. מאז הוא מקפיד כמעט כל שנה להשלים חצי מרתון או מרתון שלם.
"עד תקוות לא הכרתי את עולם השיקום על ידי ספורט. לא ידעתי שספורט יכול כל כך להועיל", הוא אומר, "כשהשתחררתי נכנסתי לעולם הזה ממש חזק. כאחד ששמיעה היא אתגר בשבילו הספורט גרם לי להבין שהפגיעה באוזן ושאר הפציעות הן לא כישלון, הן דבר שמחזק אותי. ככל הנראה לולא הפציעה לא הייתי רץ כמו שאני רץ היום ולא הייתי נחוש בספורט כפי שאני היום".
היום אלבז משתמש בספורט כאמצעי טיפולי לכל דבר, באימוני יוגה, ריצות, שחייה או אופניים. "הריצה עושה לי טוב למרות פריצות הדיסק שלי", הוא מסביר, "הספורט הוא ממש סוג של תרפיה, אך הריצה לא רק עושה לי טוב, היא משקמת אותי בצורה שמעצימה אותי ונותנת לי לספר את הסיפור שלי יותר טוב".
אל הפעילות הספורטיבית הוא לא יוצא לבד. אל אלבז מצטרף גם בנו גיא בן ה-9 שבדומה לאביו כבר צבר קילומטרז' נאה על מסלולי המירוצים. "היה לי חלום להיות אבא מגיל צעיר", מסביר אלבז, "התחתנתי ממש מוקדם, בגיל 21. ארבעה חודשים אחרי שהתחתנתי היה מבצע עופרת יצוקה. לא ראיתי את אשתי תקופה ארוכה כי הייתי בעזה, ואולי בגלל הטראומה הנפשית או הפיזית, רק אחרי חמש שנים הבאנו את גיא. הוא היה ממש חלום שהתגשם. הוא אמנם רואה אותי כגיבור אך אני רואה בו גיבור. במירוץ הראשון שלו כשהיה בן שמונה רצנו יחד מקצה של 10 ק"מ ולאחר מכן המשכנו למירוצים נוספים. הוא הפרטנר המושלם לריצות, וברוך השם עכשיו יש לי בן נוסף בן שנה ושמונה חודשים ובתקווה גם הוא ירוץ איתנו".
אתם מתאמנים יחד?
"כן, לכל מירוץ או תחרות אנחנו מייצרים לעצמנו תכנית עבודה. הוא ממש ספורטאי מלידה. עשינו יחד את מירוץ סובב ירושלים באופניים והשלב הבא זה להתאמן יחד לשחייה בשמים פתוחים. השאיפה היא יום אחד לצלוח ביחד את האיירון מן".
ספורט ככלי טיפולי
בשונה מאדינג'אר ואלבז, דניאל ברמן מעולם לא העלה בדעתו שהנופש בסיני אליו יצא עם חברים בשנת 2004, יסתיים בפיגוע של פיצוץ מכונית תופת שישאיר אותו עם רסיס בריאה ופוסט טראומה לכל החיים. "זה היה בסוכות, נזכר ברמן, בן 44 מראש העין, נשוי פלוס שלושה. "נסעתי לחוף ראס א-שטן עם שני חברים והפיגוע התרחש ממש יום לפני שעזבנו.
"שמענו פיצוץ אדיר, בהתחלה לא הבנתי מה קרה. הרגשתי כאב חד כאילו זרקו לי סכין על הגב וקשיי נשימה. נהרגו שלושה חבר'ה צעירים. אני נפצעתי מרסיס בריאה ועוד חבר חטף רסיס בגזע המוח. לא איבדתי הכרה. אחד הנופשים בחוף היה חובש בהכשרתו והוא עזר לפנות אותי ולעצור את הדימום".
ברמן נזכר: "היה שם לא מעט בלגן של הפינוי, שהיה נורא נורא איטי. פינו אותנו למעבר הגבול בטאבה ומשם לקח זמן עד שנתנו לנו לעבור. הייתי מאושפז כמה ימים בבית חולים עם נקז בריאה. את הרסיס השאירו כי אמרו שפעולת ההוצאה מסוכנת יותר. השאר זה דברים קטנים יותר - ירידה בשמיעה ודברים "רגילים" כמו: חרדות, פוסט טראומה, אבל בסך הכל אני מתפקד יחסית בסדר".
במסגרת השיקום שעבר, נחשף ברמן לראשונה ל'עמותת תקוות'. הצטרפתי לכמה טיולים ופעילויות ספורט והבנתי שהספורט זה אחד הדברים שהכי עוזרים לי להתמודד עם כל הבלגן", הוא אומר, "לאורך השנים העמותה עזרה לי לממן מנוי לחדר כושר והזמינה אותי להשתתף בפעילויות. זה גם עזר בשיקום הפיזי עצמו, ובמציאת מסגרת שבה אתה מכיר עוד חבר'ה שעברו דברים דומים שאתה יכול לדבר ולשתף אותם, וגם עזרה כספית במימון האימונים".
כיצד אתה מרגיש שהספורט מסייע לך?
"הרבה פעמים שלא היה לי מצב רוח לעשות דברים והרגשתי קצת דכדוך או עייפות זה מאוד עזר להרים אותי ונתן לי הזדמנות לשפר את מצב הרוח ולצאת יותר מהבית, לפגוש יותר חברים. השתתפתי בכמה מרוצים וזה מספק. מצד אחד אני לא רץ מרתון, אני עוד לא אצן מדופלם, אבל חשוב לי גם להיות חלק מהעמותה הזאת שתרמה לי הרבה. התוצאה פחות חשובה, אלא עצם ההשתתפות".
רצים יחד למען מטרה משותפת
'עמותת תקוות' הוקמה בשנת 2007 ומאז פועלת לשיקום פצועי צה"ל ונפגעי טרור על ידי פעילות ספורטיבית, וזאת במטרה לחזק את ביטחונם העצמי ולעזור להם לחזור עד כמה שניתן למסגרת החיים שתכננו לפני הטראומה שחוו. בעמותה מאמינים שהספורט ממלא תפקיד מרכזי בבנייה מחדש של ההערכה העצמית של הפצועים וכי הוא מסייע להם בהתמודדות עם המוגבלויות עקב החוויה הקשה שעברו.
ביום שישי הקרוב, במסגרת המירוץ השנתי של מועדון "חבר" אשר יתקיים בפארק הירקון בתל אביב לאחר שלוש שנים של הפסקה עקב משבר הקורונה, ייקחו חלק חברי העמותה ובני משפחותיהם, כאשר על כל ק"מ שירוצו יתרום המועדון 1 ש"ח לעמותה. גם אנידג'אר, אלבז וברמן יהיו שם וירוצו יחד עם בני המשפחה.
"הבת שלי בת כמעט בת שש, והיא תרוץ במסלול ה-800 מטר יחד עם אמא שלה, ואני עצמי ארוץ 5 ק"מ - רק בשביל באמת להוכיח לעצמי שהיכולת עדיין קיימת ושהגוף והמוח עדיין מסוגלים", אומר אנידג'אר, מבחינתנו זו תהיה מעין סגירת מעגל, ריצה חווייתית-משפחתית, סוג של 'ניצחנו'. אנחנו מאוד מתרגשים מהמירוץ ועושים אימונים בערב עם הילדה. אפילו עשינו לה סרגל מאמצים מסודר. סבתא שלה הייתה עד לא מזמן בתפקיד בכיר בויינגייט אז יש פה מחויבות להוכיח שגם היא ספורטיבית לא פחות".
גם אלבז מתרגש מהמרוץ המתקרב. "אני הולך לרוץ עם הבן שלי את מסלול ה-10 ק"מ והוא רק בן תשע. הוא אפילו רץ יותר טוב ממני", הוא מחייך. "אנחנו גם מתאמנים לקראת המירוץ ומתרגשים מאוד".
סימון פרבשטיין, מנהלת 'עמותת תקוות', מסכמת: "אנשים רגילים שבוחרים בספורט זו בחירה, אצל פצועי צה"ל ונפגעי טרור זו הדרך להתמודד עם נפש פגועה וגוף פצוע. אני מברכת על היוזמה של מועדון 'חבר' ועל התמיכה בעמותת 'תקוות'. מרגש לדעת שכל משתתף במירוץ הוא גם שותף לדרך שלנו, כך נראית ערבות הדדית במיטבה".
