העננה הסמיכה-האפורה שעטפה אותנו מתחילה להתפזר, ואנחנו לאט-לאט מבינים את הבלגן הזה שנקרא המציאות החדשה שלנו: החטופים שעדיין בעזה, החיילים שמסכנים את חייהם, האזעקות שמצליחות להקפיץ גם בפעם המאה, האנטישמיות שמבעבעת בפינות שהחשבנו כבטוחות ותחושת משבר אמון כללית ששולטת בנו. כן, המצב די חרא, סליחה על הצרפתית. ואולי בעצם לא סליחה, כי כבר אי אפשר להכניע יותר את הכעס שעולה בנו. לעזאזל, לא חסרות לנו סיבות לכעוס, בין אם על האויב, על הפוליטיקאים או סתם על המציאות. ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מסננים, או אפילו צועקים, איזו קללה. ככה, מתוך הקישקע.
השחרור הבלתי רצוני הזה עלול לגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו, אבל מתברר שאולי זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו בתנאים הנוכחיים.
כתבות נוספות:
פרופ׳ חמוטל קריינר, מומחית בפסיכולוגיה של השפה מהפקולטה למדעי החברה והקהילה במרכז האקדמי רופין, מציעה שנלמד להשתמש בקללות לטובתנו. בריאיון עימה ביקשתי בתור התחלה להבין מה הופך מילה לקללה. "לקללות אין הגדרה מילונית", היא מסבירה, "אבל כשמסתכלים בתרבויות שונות רואים שקללות בדרך כלל הן מילים שהן טאבו, שעצם השימוש בהן מזעזע. המילה זונה, למשל, בטח לא שכיחה בלקסיקון של האדם הממוצע, ולהגיד 'בת זונה' זה אפילו יותר גרוע, כי את האימהות שלנו אנחנו הכי מכבדים בעולם. כמובן שמה שנחשב למילת טאבו זה תלוי תרבות. אם מישהו יגיד לחבר שלו 'חזיר', זה לא יהיה נורא, אבל אם הוא יגיד את זה בחברה שבה חזיר נחשב לטמא זו תהיה קללה נוראית".
למה בכלל יש לנו את הצורך הזה לזעזע?
"לפעמים באירועים קטסטרופליים, כמו שאנחנו חווים עכשיו, אנחנו מרגישים שכל מילה שהיא חלק מהלקסיקון הלגיטימי שלנו לא משקפת את העוצמה של מה שאנחנו מרגישים או רוצים להגיד, ואז אנחנו נבחר במילים שהן טאבו. זה מאפשר לנו להגיד משהו שכבר אין לנו מילים רגילות להגיד אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
קריינר מונה עוד שני סוגי קללות: סטריאוטיפים, למשל עדתיים ומגדריים, כדוגמת "אל תהיה נקבה"; ומילים שהן עצמן לא טאבו אבל בגלל השימוש שנעשה בהן הן הפכו לכאלה, כמו "בן אלף". בנוסף היא מדגישה שמעבר לבחירת המילים, מה שנותן את "הטעם" של הקללה זו המוזיקה שבה המילים נאמרות. "אם פקידה בבנק מסרבת לתת לי הלוואה, אני יכולה להגיד לה 'שיהיה לך יום נהדר' בכזו תוקפנות, שלשתינו יהיה ברור שגם אם לא השתמשתי במילה לא יפה, היא חווה את זה כקללה".
ב-2018 יצא ספרה של אמה ביירן, "Swearing is good for you: The amazing science of bad language", שבו היא שטחה את כל היתרונות שיש לקללות. גם על פי פרופ' קריינר לא חסרות לנו סיבות טובות לנבל את הפה, אבל לפני כן היא מבחינה בין שני מצבים: כשאנחנו מקללים מישהו אחר במטרה שהוא ישמע, וכשאנחנו מקללים בינינו לבין עצמנו ולאו דווקא מכוונים למישהו.
"צריך לזכור שבסופו של דבר, המצב הראשון הוא אקט של תוקפנות אז הוא לא מומלץ, אבל זה גם מאוד תלוי הקשר. בסיטואציות מסוימות זה עוזר להעביר רגש. לפעמים זה גם רצוי כי עדיף להיות תוקפן מילולית ולא פיזית, וכבני אדם אנחנו פותרים את רוב הקונפליקטים שלנו בדיבור ולא במכות, אז קללות הן סוג של עידון של ההתנהגות המקורית - מסכה כדי שלא יראו את כל התוקפנות שיש בי. הרבה פעמים המטרה של הקללות היא גם למשוך תשומת לב. אם נחזור לאותה פקידה שלא נתנה לי הלוואה, למשל, אני יכולה להיות מאוד מנומסת ולהגיד לה שהיא מאוד אכזבה אותי, ועוד לפני שאקום מהכיסא היא כבר תשכח אותי, ואני יכולה לקלל אותה - ואני מבטיחה שבסוף היום היא תגיע הביתה ותספר לבעלה, וביום שישי היא תספר גם לחברות. אז אני לא ממליצה על זה כאסטרטגיה, אבל לפעמים זה משיג תוצאות מאוד חזקות".
ולמה אנחנו מקללים בינינו לבין עצמנו?
"זה קשור לניהול ולוויסות של רגשות. אני אלך קצת אחורה, לאיך ילדים מתחילים לקלל: לב ויגוצקי, תיאורטיקן בתחום של פסיכולוגיה התפתחותית מתחילת המאה הקודמת, טען שהשפה היא פיגום של הציוויים החברתיים. הוא ראה שילדים, אפילו בגיל שנה, מדברים בקול דיבורים שלא מכוונים למישהו אחר, והוא קרא לזה דיבור פרטי. בהמשך הילד מבין שזה לא מקובל בחברה, ואז הוא לא מפסיק עם הדיבור הפרטי, הוא פשוט מפסיק לעשות את זה בקול. ומה בעצם ילדים אומרים? הם חוזרים על משפטים שהם שמעו מהדמויות המטפלות, למשל 'דני כועס אבל הוא לא מרביץ. זה לא יפה להרביץ'. זה משפט שאמר לו מבוגר שניסה ללמד אותו לשיים את הרגש: אתה כועס עכשיו, בא לך להרביץ, אבל זה לא הדבר הנכון לעשות. הילד בהתחלה אומר את זה בקול רם ואחר כך ממשיך להגיד את זה בדיבור הפנימי, וככה הוא מפנים ערכים חברתיים ותרבותיים.
"הילד עובר תהליך דומה גם עם הקללות. הוא רואה אנשים מקללים מסביבו, הוא קולט את זה ומתחיל להפנים את זה. לפעמים הוא משתמש בזה כשהוא רוצה למשוך תשומת לב, ולפעמים הוא משתמש בזה כלפי עצמו ואז זה עוזר לו להבין איך הוא מרגיש, כי באמת אחד מהתפקידים של הקללות שאנחנו מקללים לעצמנו זה לבטא את מה שאנחנו מרגישים – אני כועס, אני במצוקה, אני כואב".
אבל אז לא עדיף שאני אשתמש במילים שמביעות רגשות במקום לקלל? שאני אגיד "אני כועסת" במקום "כוסאמק"?
"זה כבר קשור למחקרים חדשים יותר בחקר המוח, שמראים שקללות, בניגוד לשפה, מפעילות אזורים שקשורים לרגש כמו האמיגדלה. חלקים ששייכים למוח היותר פרימיטיבי שלנו, שהוא יותר קרוב לזה של החיה".
על פי המחקרים, שרשרת של ניבולי פה מסמנת לאמיגדלה לשחרר אדרנלין, שאחר כך מוביל לאפקט משכך כאבים. "אז אם תקללי, במיוחד אם זו קללה שלמדת בגיל צעיר שבו התגובות הרגישיות פחות מווסתות ויותר חזקות, זה ייתן לך איזשהו קתרזיס שמאפשר לשחרר את הרגש הזה וגם להבין אותו. השחרור הזה יעזור לנו גם להשאיר את התוקפנות ברמה המילולית. יש מחקר שמראה שנהגים שקיללו לעצמם, כשהחלון סגור ולא שמעו אותם, הראו פחות התנהגות תוקפנית על הכביש. אז כן, קללות עוזרות בניהול של הרגש ובוויסות שלו, וזה בהחלט יתרון".
אפקט שיכוך הכאבים הוכח גם במחקר מפורסם מ-2009, שבו המשתתפים התבקשו לשים את ידם בדלי קרח קפוא. מחציתם התבקשו למלמל קללות, ואילו המחצית השנייה התבקשה למלמל מילים ניטרליות. כל המשתתפים התבקשו להוציא את היד מהקרח רק כשהם חשים שהם לא יכולים לשאת את הכאב יותר. בסיום המחקר נמצא שהאנשים שקיללו הצליחו להחזיק מעמד זמן ארוך יותר, כמעט פי שניים בהשוואה לקבוצה השנייה. עוד נמצא כי הקללות השפיעו לא רק על החוויה הסובייקטיבית של המשתתפים אלא גם על המדדים הפיזיולוגיים שלהם, "כי כשמקללים קצב הלב עולה, העורקים והאישונים מתרחבים, ההזעה מתגברת – בעצם כל מה שקשור לייצור של חוסן ועמידות בגוף".
פרופ' קריינר: "יש מחקרים שמראים שכשאנשים מקללים בזמן מאמץ, הם מצליחים לגייס יותר משאבים ולהוציא מעצמם יותר. אז אנחנו רואים שזה עוזר בהתמודדות עם כאב, וגם עכשיו, כשאנחנו עם כאב נפשי, זה יכול לעזור לנו להתמודד עם הרגעים הקשים"
מחקרים נוספים מראים שקללות יכולות להועיל גם במצבים של מחלות קשות. ממחקר שנערך באוניברסיטת נוטינגהם בבריטניה, שבחן את השפעת הקללות בקרב גברים שחלו בסרטן האשכים, עלה שהגברים שקיללו את הסרטן, את המצב ואת כל מי שמעורב חוו הקלה. "גם בפסיכולוגיה של הספורט יש מחקרים שמראים שכשאנשים מקללים בזמן מאמץ, הם מצליחים לגייס יותר משאבים ולהוציא מעצמם יותר מאשר אלו שלא מקללים. אז אנחנו רואים שזה עוזר בהתמודדות עם כאב, וגם עכשיו, כשאנחנו עם כאב נפשי, זה יכול לעזור לנו להתמודד עם הרגעים הקשים".
קריינר מונה יתרונות נוספים: "הרבה פעמים כשמקללים ליד אחרים זה נתפס כאותנטיות. יש מחקרים שמראים שפוליטיקאים שמקללים, וכן עדים שקיללו בבתי משפט, נתפסו כיותר אמינים, ואפשר לראות את זה אצל טראמפ, שכל הזמן מקלל ונתפס כפתוח להביע רגש.
"אגב, יש דעה רווחת שמי שמקלל הוא טיפש, אבל המחקרים מראים שזה ממש לא ככה. באופן כללי יש קורלציה בין אוצר מילים גדול לאינטליגנציה, ולאנשים שיש אוצר מילים גדול יש גם אוצר גדול יותר של קללות, כלומר שימוש בקללות ממש לא מעיד על טיפשות. בנוסף, היכולת לדעת מתי לקלל ובאיזו קללה מעידה על אינטליגנציה רגשית וחברתית גבוהה".
אומנם קללות נראות כרגע כמו פתרון טוב, אבל קריינר מזהירה שכמו כל דבר, גם פה הסוד הוא במינונים: "כשמקללים הרבה, גם אם זה רק לעצמי - נניח אני אומרת 'פאק' כל היום - אני נהיית פחות רגישה למילה, ואז זה כבר לא יעשה לי כלום, האפקט של הקתרזיס יאבד והקללה כבר לא תוכל לשמש כאסטרטגיה של ויסות רגשי".
הוכחה לכך נמצאה גם במחקר שנערך כהמשך לניסוי עם הקרח, ושבו מצאו שאנשים שמקללים רק כמה פעמים ביום הכפילו את משך הזמן שבו יכלו לעמוד באתגר בזכות השימוש בקללות. לעומתם, אצל אנשים שהודו בשימוש נרחב יותר בקללות באופן יומיומי, כ-60 קללות ביום, לא נרשם שינוי ניכר בין פרק הזמן שבו הם הצליחו להחזיק מעמד במי הקרח תוך שימוש בקללות לבין משך הזמן שבו הם החזיקו מעמד בלעדיהן.
6 צפייה בגלריה
''אקט שגבר יעשה וייתפס כצעד של אסרטיביות, אצל אישה עלול להיתפס כביצ'י''
(צילום: Shutterstock)
אזהרה נוספת נוגעת לנשים: "מחקרים מראים שנשים נתפסות הרבה פחות טוב כשהן מקללות. זה לא שנשים מקללות פחות, בדיבור פרטי הן כנראה מקללות אותו הדבר, אבל בדיבור התקשורתי הן יותר זהירות, גם בכמות וגם בבחירת מילות טאבו שהן משתמשות בהן, כי הן יודעות שזה עושה להן נזק חברתי".
אבל זה גם יכול לשמש להיפך - עבור אישה שרוצה להיתפס כחזקה?
"כן, בהחלט. אבל שוב, יש עניין של מידתיות, ואנחנו יודעות שזה תקף גם בהתנהגויות אחרות. אקט שגבר יעשה וייתפס כצעד של חוזק ואסרטיביות, אצל אישה עלול להיתפס כביצ'י וקטנוני. אני לא אומרת שנשים לא צריכות לקלל, אני רק מציינת שזה המצב כרגע".
עוד אזהרה חשובה שקריינר מציינת היא להימנע מקללות שמופנות כלפי עצמנו: "יש כאלו שכשהם לא מצליחים במשהו הם מקללים את עצמם, וזה שימוש הרסני. יש הבדל בין להגיד 'יצא לי לא טוב, אני יכול לתקן את זה', לבין להגיד 'אני לא מסוגל, אני דפוק'. היו לי תלמידים שעשו מחקר על זה בהקשר של חרדת בחינות, וגילו שכשאנשים אומרים על עצמם טקסטים חיוביים, הם יותר מצליחים להוריד את חרדת הבחינות. אז כשאני אומרת 'שיט' זה לא סוף העולם, אבל כשאני מקללת את עצמי אני עושה לעצמי רע".
אחרי שקיבלנו אישור לקלל בינינו לבין עצמנו, ההורים שבינינו נותרו עם כשל לוגיסטי קטן: אנחנו כמעט אף פעם לא לבד, בוודאי כשעולה הצורך לקלל. כמעט תמיד לנו יש קהל, ועוד קהל מהסוג שלפחות בפנטזיות שלנו היינו רוצים שלא ישמע קללות עד גיל 18 - ולו רק כדי שלא יחזור עליהן ליד האימהות של החברים או בארוחות משפחתיות.
ובכל זאת, מתברר שגם במצבים האלו אפשר להוריד את הרגל מדוושת האשמה.
6 צפייה בגלריה
''יש הבדל בין קללות שתורמות לוויסות או להתמודדות לבין קללות שהן דרך תקשורת''
(צילום: Shutterstock)
"קללות הן דרך להביע תרעומת על העולם ועל המציאות בצורה מילולית. זה עוזר קצת להוריד את המטען של הכעס, ולכן זה עוזר לשמירה על איזון בצורה שהיא יחסית חיובית", טוענת ד"ר שיר בר אמת, פסיכולוגית קלינית ומרצה בתוכניות לפסיכותרפיה. "אבל יש הבדל בין קללות שתורמות לוויסות או להתמודדות לבין קללות שהן דרך תקשורת, ואז הן כבר סוג של אלימות. בהקשר ההורי, ברור שבית שבו אנשים מקללים אחד את השני כתקשורת הוא לא מודל טוב כדרך להתמודד עם תוקפנות. לעומת זאת, בבית שבו יש קללות במטרה לבטא תסכול – על הצנצנת שלא נפתחת או על העולם - וזו איזושהי דרך שבה אנשים מתמודדים, זה יכול להיות חיובי ואותנטי".
ד"ר בר אמת: "כל מי שמקלל יכול לבדוק אם זה נועד להוציא קיטור או כדי לפגוע, וכמו בהרבה דברים בחיים לזכור שילדים מגיבים לכוונה שמאחורי המילים לא פחות מאשר למילים עצמן"
אז אפשר לשחרר רסן ולקלל חופשי?
"אנחנו מנסים לתת כמה שכבות של ויסות שיאפשרו לרגש לצאת החוצה בצורה שהיא יותר תרבותית, אז במובן הזה זה מדרג – עדיף שאני לא אזרוק משהו על הרצפה כי הוא לא מסתדר לי, ועדיף שאני אצליח לבטא את הרגש שלי בצורה פחות גולמית. מצד שני, ודאי שיש מקום לאוורר רגשות ולבטא תסכול, ואז זה כבר באמת עניין תרבותי. יש אנשים שמבחינתם לקלל זה סוג של 'ג'וס' של החיים והם לא לוקחים את זה ברצינות, ויש אנשים שמבחינתם לקלל זה אירוע מאוד קיצוני של יציאה מוויסות".
אז נשמע שדווקא יותר קל לילד לשמוע הורה שמקלל באופן רגיל מאשר לשמוע הורה שכמעט שלא מקלל, ולהסיק שהוא ''איבד את זה''.
"נכון, אבל זה תלוי למה הקללה משמשת. אם הסיטואציה היא של ריב או תקשורת זה דבר אחד, ואם הסיטואציה זו התמודדת עם החיים זה דבר אחר, ובהתאם לזה יהיו התגובות של הילדים. אני חושבת שכל מי שמקלל יכול לבדוק אם זה כדי להוציא קיטור או כדי לפגוע, וכמו בהרבה דברים בחיים לזכור שילדים מגיבים לכוונה שמאחורי המילים לא פחות מאשר למילים עצמן".
במצב הנוכחי לא חסרות להורים סיבות לחרדה, לכעס ולתסכול, ולפי בר אמת, הקללות יכולות לסייע לנו עם זה: "אם זה תומך בוויסות שלנו ועוזר לנו לתפקד, זה טוב. בתקופה הזו, המקומות של הורים לאפשר לעצמם להתפרק הם מאוד חשובים. כולנו צריכים עכשיו לתת מקום לזוועה שעברה עלינו, ובד בבד להורים יש עכשיו יותר עבודה כי יש פחות מסגרות שמחזיקות את הילדים. זה מגדיל את הלחץ על ההורים ומקטין את היכולת שלהם להתפרק. ככל שההורים מצליחים לבטא את התחושות שלהם תוך כדי שהם מצליחים להיות הורים – זה טוב".
עד כמה אפשר להיות אותנטיים ליד הילדים?
"אפשר לחשוב על מבחן השכנה – אם שכנה תיכנס אלייך עכשיו הביתה, עד כמה תרגישי בנוח להתנהג כפי שאת מתנהגת? ההתנהגות שלנו עם הילדים צריכה להיות די קרובה לזה. יש משהו מבלבל בילדים, במיוחד כשהם יותר קטנים. נראה לנו שהם פחות רואים אותנו, אז אנחנו פחות מרגישים צורך לאסוף את עצמנו לידם, אבל הם אנשים והם מרגישים, ויש ערך בלנסות לשמור על רמות של ויסות ותקשורת גם בתוך המשפחה.
"לפעמים, בגלל שאנחנו בבית וזו המשפחה שלנו, אנחנו מסרבים לעשות את המאמץ שהיינו עושים בחוץ - לעשות את האקסטרה-ניסיון כדי שהילדים ירגישו טוב ושתהיה אווירה טובה בבית - ואנחנו כן עושים את זה עבור אנשים אחרים שהם הרבה פחות חשובים לנו".
אבל את צריכה שיהיה לך מקום שבו תוכלי להיות אותנטית.
"נכון, אבל בין להיות אותנטית לבין לפרוק עול יש כל מיני רמות שאפשר לנסות לעצור בהן. מחקרים מראים שאחת ההתערבויות היעילות לדיכאון אחרי לידה זה להזמין אל האם הביתה מישהי אחרת – אמא, אחות, חברה, שכנה. עצם הנוכחות של אדם מבוגר אחר גורמת לאמא קצת לאסוף את עצמה, ולפעמים אנחנו צריכים את התוספת החיצונית כדי לא ללכת למקומות פחות טובים. לפעמים נוכחות של אנשים אחרים דוחפת אותנו לצאת מתוך בור שהיינו שמחים לצאת ממנו".
אז גם במצב הזה, ההכרח "לאסוף את עצמנו" ליד הילדים יכול לעזור?
"הטראומה כבר הייתה, וכולנו ברמה מסוימת חווים אותה. ניתוק וקיפאון הם המצע שמסביבו יכולה להתפתח הפוסט-טראומה, אבל התנועה והעשייה, גם מול הילדים, יכולות למנוע את ההשפעות המזיקות של טראומה לאורך זמן, ולמנוע את הפוסט-טראומה".
