בשיתוף עמותת נאמן וחברת פייזר מוגש כשירות לציבור ללא מעורבות בתכנים
לפני שש שנים, נירית גולדשטיין (53) מעצבת פנים מכפר תבור, נשואה ואם לשלושה, עברה שבץ מוחי. "זה היה קשה ומטלטל. החיים התהפכו עלי", היא מספרת, "היו לכך השלכות קשות שכוללות שיתוק בכל צד ימין אבל לא רק. לא יכולתי ללכת, סבלתי מבעיות זיכרון לטווח קצר ובינוני והייתי זקוקה לתמיכת המשפחה כולה".
מספר ימים לאחר האירוע, גולדשטיין החליטה לעבור שיקום מהבית. "לאחר כחודשיים בבית, הגעתי למרכז רפואי רב תחומי שבו נעשה שיקום יסודי שכולל תמיכה של עובדת סוציאלית, ריפוי בדיבור ובעיסוק ופיזיותרפיה. אלה היו שמונה חודשים חשובים ומשמעותיים שבזכותם גיליתי שאני יכולה לפרוץ את הגבולות של עצמי ולהגיע להישגים מעבר למה שהרופאים והמטפלים צפו.
אבל האם ניתן למנוע או להפחית את אירועי השבץ המוחי באוכלוסייה? כעשרים אלף איש לוקים בשבץ מוחי בישראל מדי שנה, ועם העלייה בתוחלת החיים וגידול האוכלוסייה, הצפי הוא שמספר המקרים יילך ויגדל.
פרופ' נתן בורנשטיין, מנהל מערך המוח במרכז הרפואי שערי צדק ירושלים, יו"ר החברה הישראלית לשבץ המוח ויו"ר "עמותת נאמן", מסביר כי למרות כל האמצעים המתוחכמים שיש כיום לנסות למצוא מה המקור, ברבע המקרים לא ניתן לדעת מה גרם לאירועים ומה המקור לאותם הקרישים במוח וזה קורה בעיקר באנשים צעירים. "חייבים להיות ערים ומודעים לתסמינים של שבץ המוח.
"פתאום הפה מתעקם וקשה לדבר, או שלא רואים בעין אחת לשתי דקות, חולשה פתאומית ביד ומה שאוחזים בו נופל. העניין הוא שהרבה פעמים אחרי כמה דקות זה חולף ואנשים חושבים שהם יכולים להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. זוהי טעות קריטית. האירוע המוחי החולף, או בשמו הרפואי TIA הוא סימן אזהרה לבאות. אין להקל ראש בזה בכלל. עלול להיות אירוע מוחי משמעותי או באותו יום או יום יומיים אחרי זה או בשבוע שאחרי, ואם האדם לא יגיע מהר לבית החולים לקבלת הערכה והבנת הסיבות וקבלת טיפול מניעתי, זה עלול לקרות. צריך להתקשר למד"א מיידית ולהזעיק אמבולנס כדי שהצוות יכין את בית החולים לקבלת פנים בפתחו. כל דקה קובעת, ושם יש אפשרות לטפל בקריש שנוצר אם מגיעים בזמן".
ומה התחדש בתחום המניעה?
"קודם כל יש תרופות יעילות לטיפול בגורמי סיכון. התרופות הללו מורידות את הסיכון לשבץ המוחי ב-64% באנשים הסובלים מפרפור פרוזדורים. חשוב גם לזכור, שנוגדי הקרישה אינם ערובה מלאה למניעת שבץ מוחי. יש מטופלים שיש להם נטייה לדימומים ולכן אין לתת להם נוגדי קרישה. כדי לתת פתרון למטופלים הללו, קיימת אפשרות של צנתור".
התפתחות טכנולוגית שתסייע למנוע את השבץ המוחי
ד"ר יולי טרגר, מנהל מחלקת שיקום במרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה ויו"ר איגוד רופאי השיקום, אומר כי תחום השיקום משבץ המוחי הוא אחד הנחקרים. "יש פיתוחים בשלבי מחקר כמו גרייה (סטימולציה) של המוח, מהיום הרביעי ל-14 לאחר השבץ המוחי, באמצעות שליחה של גלים אלקטרומגנטים בעצימות נמוכה. המכשיר יאפשר בעתיד להמשיך את הטיפול גם בבית. ישנם מחקרים נוספים המשתמשים בגרייה מוחית מסוגים שונים, כחלק מתהליך השיקום לאחר שבץ מוחי, כדי לאפשר החלמה יותר טובה של המוח. יש התקדמות בשיקום באמצעות מציאות מדומה לסוגיה, טכנולוגיות רובוטיות לעזרה תפקודית, שזה כבר קורה ממש בפועל, ובינה מלאכותית הנכנסת בהדרגה לתחום השיקום והיא עדיין בפיתוח".
הוא מוסיף ואומר כי שימוש ברובוטים שנכנסים יותר ויותר למרחב השיקומי. גם זה כרגע בשלבי פיתוח, אך כבר יש מערכות רובוטיות לתרגול הליכה והפעלת היד הפגיעה, משתמשים בשיטות רובוטיות גם בשיקום קוגניטיבי. "רובוטים בשלב זה לא יחליפו את המטפל, אך כן יש מצב שבעתיד", הוא מסביר.
פנינה רוזנצוייג, מנכ"לית העמותה, מסבירה כי "במהלך השנים האחרונות אנחנו עדים להתפתחות מואצת ביכולת בטיפול בשבץ המוחי משלב המניעה, הטיפול בשלב האקוטי ובשיקום הנפגעים ממנו. עד לפני כשניים עד שלושה עשורים, הייתה אפשרות מוגבלת למנוע את השבץ המוחי. הטיפול התמקד בגורמי הסיכון, באיזון לחץ הדם וסוכרת, יתר שומנים בדם וטיפול שמרני בבעיות של קצב לב.
"התפתחות טכנולוגיית ההדמיה המוחית, תרופות ממיסות קריש, צנתור מוחי בשלב החד, תקשורת מהירה, רפואה מתקדמת ואף בינה מלאכותית מאפשרות היום למערכות הבריאות לספק לציבור יכולות יעילות וזמינות למניעת השבץ המוחי, לטיפול הניתן בבית החולים או יחידות ייעודיות לשבץ מוח ולדרכי השיקום בחזרה לחיים תקינים".
פנינה רוזנצוויגרוזנצוייג מוסיפה כי יש גם מניעה שניונית: "אנחנו מחכים לתשובות ממחקרים הבודקים אפשרויות של תרופות שתהיינה תוספת לאפשרות למניעת שבץ מוחי חוזר שאינו פרפור פרוזדורים באופן יעיל ומשמעותי. יש גם פיתוחים טכנולוגים שמנסים לזהות תסמיני שבץ מוחי בזמן אמיתי באמצעות הקול. כדי להגביר את הערנות לסימנים המוקדמים ולהגעה מהירה לבית החולים לקבל את הטיפול המתאים בחלון הזמן המתאים. כמו כן, יש פיתוחים של אפליקציות המזהות תסמיני שבץ מוח באמצעות סמארטפון המזהה שינויים בפנים וצורת ההליכה וכדומה ועוד אינספור פיתוחים שנמצאים ממש בימים אלה בשלבי מחקר".
פרופ' בורנשטיין מסביר אילו גורמי סיכון עלולים לגרום לטרשת עורקים וחסימות כלי דם. הוא מסביר כי יש שני "סוגי" שבץ מוח: "יש שבץ מוח דימומי ושבץ מוח חסימתי, איסכמי, והסיבות לשבץ המוח האיסכמי הן שונות. המקור לקריש שנסחף למוח יכול להיות מהלב, בעיקר כתוצאה מפרפור פרוזדורים או מעורקי הצוואר וקשת אב העורקים בגלל טרשת עורקים או לחילופין בגלל מחלת כלי דם קטנים של המוח. קבוצה אחרת קטנה, כוללת מחלות גנטיות למיניהן ודלקות בכלי הדם שגורמות לקריש שסותם כלי דם במוח.
"גורם הסיכון העיקרי הוא לחץ דם גבוה, והוא מכונה הקטלן השקט. צריך לטפל בו כמו גם בגורמים העיקריים האחרים - סוכרת ויתר שומנים בדם, בכולסטרול. גם עישון גורם לכך והשמנת יתר. אנחנו ממליצים על 150 דקות הליכה ספורטיבית סך הכל בשבוע, דיאטה ים תיכונית ואם יש פרפור פרוזדורים שמגלה בבדיקות יש לקבל טיפול של נוגדי קרישה".
מהו ממוצע הגילאים בארץ של אירועי שבץ? "הממוצע הוא גיל 72 וזה עלול לקרות בכל גיל ויש להתייחס ברצינות כשהערכים בבדיקות מה שנקרא 'גבוליים'. אם שומרים על אורח חיים בריא בצורה מבוקרת ותחת איזון מלא אנחנו מורידים את הסיכון לשבץ מוח בכ-90%. לא להגיד – לי זה לא יקרה. לשמור ולמנוע. בוודאי שאם יש סיפור משפחתי ברקע של התקפי לב או אירועים מוחיים, יש סיכון יותר גבוה. לא נשכח שההשלכות אינן רק פיזיות, אלא גם קוגניטיביות והתנהגותיות, יכול להופיע דיכאון וכדומה ומטרתנו היא למנוע גם שבץ מוח ראשוני וגם שניוני".
"להתחיל בשיקום כמה שיותר מוקדם"
ד"ר טרגר מציין כי תחום השבץ המוחי, הוא מהחשובים והמובילים בעולם השיקום בכלל. "זאת משתי סיבות. ראשית, כמעט כל אירוע מוחי דורש שיקום, כי הוא מביא לירידה תפקודית כלשהי שברור שצריך להתייחס אליה. לא תמיד יהיה צורך באשפוז אבל כן נדרשת התייחסות כי זו פגיעה שנוגעת במוח, הורסת את תאי המוח ויש לכך משמעות. שנית, מדובר בסיבה מספר אחת לפגיעה תפקודית בכל נושא הרפואה".
הוא מסביר כי הרופאים המשקמים נכנסים לתמונה מיד לאחר הפעילות הנוירולוגית האקוטית שמתבצעת לאחר האירוע המוחי, "המטרה שלנו היא ללמד את המוח מחדש לעשות דברים בצורה הבסיסית והפשוטה: אם, לדוגמה, נפגעה היכולת לדבר, נעשה מהלכים שיקומיים כדי להשיב ברמה זו או אחרת את היכולת לדבר, וכך לגבי יכולת ההליכה, הפעלת היד, יכולות מנטליות, חשיבה, זיכרון, קשב וכו. בגדול, ברוב המקרים יש סיכויי הצלחה. התנאי היחיד לאותה הצלחה הוא שיתוף פעולה".
לדבריו, הטיפול השיקומי צריך להתחיל כמה שיותר מוקדם: "עוד לפני ההגעה למחלקה השיקומית שכמובן שם נעשית העבודה המסיבית והמשמעותית. אנחנו מנסים להקטין את הזמן שבו אדם שוכב סתם במחלקה הנוירולוגית. זה מתחיל מפעולות פשוטות: לדבר איתו, או לדובב אותו ולהניע אותו לאכול בצד הלא משותק, למרות שיש תמיד נטייה של בני המשפחה להאכיל ולעזור. זה יקרה מיד אחרי הפעולה הנוירולוגית שתיעשה – לרוב ביום האירוע או ביום שלמחרת.
"חשוב לנו לעודד אותו, לשכנע אותו ולחזק אותו כדי שינסה לעשות דברים מינימליים שהוא מסוגל לעשות. בהרבה מקרים של פגיעה קשה, כרופאי שיקום, אנחנו מגיעים למחלקה הנוירולוגית כצוות שיקומי נייד. הדבר החשוב והדחוף ביותר הוא שרופא שיקום יראה את המטופל הכי מהר שאפשר לאחר הפעולה הנוירולוגית, יעשה הערכה ויתכנן את ההמשך. זה ממש קריטי שהפעולה הראשונית לקראת השיקום עצמו, תיעשה כבר במחלקה הנוירולוגית.
"בשלב הבא, במקרים היותר קשים, מגיעים למחלקה שיקומית ושם ייתנו מענה ושם שוב הערכות של צוות רב מקצועי, הכוללות תוכנית שיקום. בכל מקרה, חשוב להבין כי ההתייחסות השיקומית מאד אינדיבידואלית: לפעמים צריך שיקום באשפוז, לפעמים אשפוז יום, או שיקום בית".
ד"ר טרגר מסכם ואומר: "חשוב לנו שהאדם יחזור הכי מהר הביתה ואז עושים הערכה נוספת ומחליטים על שיקום בית או אשפוז יום או טיפולים במכונים בקהילה ולפי הצורך האישי, כמו- ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת".
מה קורה אחרי כל התהליך הזה? "בסיום הטיפול, החולה חי את חייו בבית אלא שהוא לא כמו אדם בריא. ברוב המקרים הוא זקוק לתמיכה כרונית. לצערנו, לא כולם יודעים אבל אפילו אחרי חמש שנים מאז האירוע המוחי, אם המטופל מרגיש צורך, הוא זכאי להערכה מחודשת של רופא משקם שיבדוק מה הוא צריך בדיוק. אין לכך מספיק מודעות בציבור ואנשים לא יודעים שהם יכולים לפנות למרכזי שיקום לתמיכה נוספת. זכותו של אדם להגיע לייעוץ והערכה אצל רופא שיקום ולהחליט מה מגיע לו. זה משמעותי עד כדי כך שהיו מקרים שאפילו אשפזנו בעת הצורך".
בשיתוף עמותת נאמן וחברת פייזר מוגש כשירות לציבור ללא מעורבות בתכנים
