כמה פחדתי מיום האהבה. עברי, לועזי, רק שלא יגיע. היום הזה סימל בעיניי את כל המאוויים הכמוסים שלנו: שיאהבו אותנו, יחשקו בנו, יראו דרכנו, ילחשו לנו באוזן מילים רכות ויתכוונו אליהן. כמה פחדתי שכל זה לא יקרה, וזה אכן לא קרה.
רוב השנים, ט"ו באב תפס אותי עם פרצוף תשעה באב. הבעלשעבר לא האמין במתנות, בטח לא כאלו שצריכות יום מיוחד, וכך יצא שבמקום פרחים בשישי וסימבוליות קטנה ביום האהבה, קיבלתי הסברים שאהבה לא קונים בכסף ופרחים נובלים מהר.
שיכנעתי את עצמי שהוא צודק, שגם ככה כולם עושים עלינו קופה וממילא אין לי סבלנות לקיטש. למרות זאת, המשכתי לקנות לו מתנות בידיעה עגומה שהוא לא מעוניין וכנראה גם לא ישמח לקבל. את המתנה האחרונה שקניתי לו לאחד מימי האהבה הוא תחב מתחת למיטה, משאיר אותה שלמה באריזתה. המסר עבר קר וחד כמו סכין פלדה במאסטר שף.
אחרי הגירושים נהניתי מתשומת לב שהרעיפו מחזרים, לבלבתי כמו צמח שהיה צמא יותר מדי זמן וחזר לפרוח. מחזר אחד מילא לי את כל הבית בפרחים ומחזר אחר השאיר זר קטן ליד הדלת עם פתק: "צריך רק אחד, לא יותר וגם לא פחות". מחזר שני שלח לי הביתה ארוחת צהריים יוקרתית, ומחזר אחר שלח גלידה עם פתק "מה שחשוב זה הקינוח". זה היה נחמד, משעשע, מחמיא בטירוף – אבל כל הזמן ידעתי שזה משחק. פחדתי להתאהב ושוב להתאכזב. במקום לחכות לגבר שיעטוף אותי באריזת מתנה למדתי לאהוב את עצמי, מבלי להיות תלויה באושר ובאישור של גורם חיצוני.
הרגע הנכון לומר "אני אוהב אותך"
כשהכרתי את ד' (אות בדויה) הוא בדיוק טס לחופשה מתוכננת בתאילנד. "השארתי לך כרטיס אצל הסוכן", הוא אמר. "רק תבואי". באתי והפכנו לזוג וכעבור חודשיים התעוררנו לבוקר שטוף שמש של טו באב. ישבנו לקפה במרפסת, הוא שיחק עם הכפית, בחש וערבב ולחש: "את זוכרת שביקשת שנגיד אחד לשני אם זה לא זה"?, לא ידעתי אם הדמעות התחילו לזלוג כי לא רציתי שהקשר יסתיים או כי זה נורא מעליב שמישהו לא רוצה אותך או כי הוא עשה את זה דווקא היום מכל הימים.
סיפרתי לעצמי שאני לא צריכה אף גבר ואין אהבה יותר חזקה מאהבה עצמית, אבל כל מה שהתחשק לי באותו רגע זה שמרפי ייקח הפסקה. רציתי שהיום הזה יגיע עם אהבת-אמת. שכחתי איך אומרים "אני אוהבת אותך", ואיך זה מרגיש לשמוע את זה בחזרה.
בפעם הראשונה ששמעתי את השילוש הקדוש, בכלל ישנתי. ד' (אות אמיתית) התלבש בשקט כדי לא להעיר אותי, נתן לי נשיקה על המצח, ונפלט לו "ביי, אני אוהב אותך". עצרתי את נשימתי ונפלטה לי נחירה מההלם. אחרי ששמעתי את הדלת נטרקת העפתי את השמיכה באוויר ושלחתי וואטסאפ היסטרי לכל החברות: "הוא אמר אני אוהב אותך!!!!"
יותר משהתלהבתי, נלחצתי. כבר אהבה? מה קרה, אי אפשר לחכות קצת? עוד לא עברו חודשיים, מה אני אמורה לעשות עכשיו, לענות בחזרה? לא אמרתי לגבר את המילים הקסומות האלה כבר כמה שנים, לא ידעתי אם הגרון שלי יצליח להנפיק אותן. לקח לי זמן, אבל מהרגע שהתחלתי – לא הפסקתי. אומרים שפרק ב' יותר מסובך מההקדמה, אבל הוא כל כך הרבה יותר קל כשאת שלמה עם עצמך ומפסיקה לחפש את החצי השני שלך. אני לא צריכה מישהו שישלים אותי או ישלים לי הכנסה, אלא שיהיה שלם עם עצמו ועם הבחירה הזוגית שלו.
אולי יום אחד האהבה הזו תיגמר, אולי אנחנו נגמור עוד לפניה, ואולי נתחתן בגיל שישים על החוף במאלדיבים כמו שהבטחנו לעצמנו. הנבואה ניתנה לשוטים ואני מעדיפה לחשוב שאני בלונדינית אך חכמה. בינתיים הוא קונה לי פרחים בכל שישי וכשאני הורגת אותם הוא מזכיר לי שהייתי צריכה לשפוך פנימה אוקנומיקה, אבל לא פקק.
מה לעשות, בכל זאת בלונדינית.
יום אהבה עצמית שמח ובכלל,
גאיה קורן
