עבור בני האדם – הן ברמה האינדיבידואלית והן ברמה האבולוציונית – אין הרבה דברים משמעותיים יותר מהקול. ברמת האינדיבידואל, יש סיבה טובה לכך שהמושג "קול של דור" היה רלוונטי גם בשנות ה־60 של המאה הקודמת, כדי לתאר את בוב דילן, וגם בשנות האלפיים כדי לתאר את לינה דנהאם: הקול הוא חותמת חד־פעמית שמעידה על זהות, על מקום, על אדם, על רגע בזמן, על השקפת עולם, חותמת שמחברת את כל אלה כמו צרור עשבי תיבול מעל ביף בורגיניון. זו חותמת חשובה יותר מצילום או ממילים כתובות, משום שיש לקולות של דור יכולת להתנגן ולהטעים את המסר באוזני הקהל.
ברמה האבולוציונית, האדם התעלה על שאר בעלי החיים ברגע שעמד על שתי רגליים, התפתח מוחית והתחיל לדבר. לפי חלק מהחוקרים, שלושת היתרונות המהותיים האלו נובעים מעצם זעירה אחת שאפשרה לנו להזדקף, גרמה לחלקו האחורי של המוח לגדול אחרת והפכה באופן טכני את תהודת הקול שלנו לרחבה יותר: עד 17 סנטימטרים לבני אדם, לעומת כשבעה סנטימטרים לפרימטים.
כתבות נוספות במדור לחיפוש:
הדבר הראשון שקולטים עוברים בני שלושה שבועות מהחלל החיצוני לרחם הוא ויברציות הקול של האם הנושאת אותם. מבחינה בריאותית, הקול יכול להציל חיים אם בעברו השני של קו הטלפון עומד האדם הנכון. אפשר לקבוע אם העיוות הקולי הוא סימן מטרים לפרקינסון, אם קוצר הנשימה מצביע על מחלת לב, אם קצב המילים מעיד על דיכאון. סייעני הקול הטכנולוגיים של החברות הגדולות – אלכסה (אמזון), סירי (אפל) וכל היתר – מסוגלים לקלוט היריון בהתאם למידע האקוסטי עוד לפני שהאישה ההרה יודעת על כך בעצמה. כל אחד מאיתנו מדבר אחרת עם בני זוג, עם ילדיו, עם הוריו ועם הבוס. הקול שלנו מסגיר בקלות תחושות עוצמתיות כמו שנאה, אכזבה, כעס, אהבה ותשוקה. הקול הוא הפוליגרף האמין ביותר בעולם – כזה שלא מסוגל לרמות.
בעצם, זה מדויק רק חלקית. הקול שלנו לא יודע לרמות את האחרים. אותנו, לעומת זאת, הוא מרמה כל הזמן. ככל שזה נוגע לאוזניים שלנו, הקול הוא הנוכל הגדול בעולם. דוגמה טובה לפערים הללו הופיעה לפני כמה שנים, כשקובץ סאונד שיוצר על ידי מחשב חילק את העולם לשניים: אלה ששמעו בו את המילה "יאני" ואלה ששמעו בו את המילה "לורל", מעין גרסה קולית של קונפליקט השמלה הצבעונית מ-2015 (כחול או זהב?). אבל הסיפור הגדול באמת הוא הקול הפרטי שלנו – זה שנשמע שונה באוזנינו לעומת אוזני אחרים, ואפילו בשיחה רגילה לעומת שיחה מוקלטת. ברוב המקרים כמעט אף אחד מאיתנו לא מסוגל לשאת את קולו שלו.
כדי להשמיע קול יש צורך בתיאום מורכב למדי. הגרון הוא החלק בגוף האדם שבו קיים היחס הגבוה ביותר בין סיבי עצב לשרירי גוף, כלומר מדובר במקום הכי פחות נשלט בגוף. בני אדם הם יצור שמודע לעצמו, אבל גם כזה שסובל במקביל מחוסר מודעות. כשאנחנו צופים בעצמנו רוקדים, יש פער בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לבין מה שמשתקף בסרטון. בדרך כלל זה יסתיים במבוכה גדולה, אבל הפער הכי גדול בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו למה שאנחנו באמת נמצא בקטגוריה הקולית.
המכניזם של הקול הוא דבר פשוט ביותר: כל צליל שאנחנו שומעים – ציוץ ציפורים, צרחות ילדים, צופרי מכוניות, אזעקות והקלטות – הוא גל של לחץ שנע באוויר. האוזניים שלנו לוכדות את הגלים האלה ומעבירות אותם דרך תעלת האוזן פנימה. כאן הגלים פוגעים בתוף האוזן, שמתחיל לרטוט, והרעידות הללו עוברות לאוזן הפנימית ומתורגמות לאותות שנשלחים למוח.
כאשר אדם מדבר, רעידות ממיתרי הקול שלו מהדהדות בגרון ובפה, וחלקן מועברות על ידי העצמות בצוואר ובראש. האוזן הפנימית מגיבה אליהן בדיוק כמו לכל רעידה אחרת, הופכת אותן לאותות חשמליים ושולחת אותן למוח. כך, בכל פעם שאדם מדבר, האוזן הפנימית שלו מגורה הן על ידי תנודות פנימיות בעצמות, והן על ידי הצליל היוצא מפיו ועובר באוויר אל האוזניים החיצוניות (כמו בכל צליל אחר שהוא שומע).
השילוב בין הרעידות שמגיעות בסופו של דבר לאוזן בשני נתיבים שונים מעניק לקול שלו – כפי שהוא שומע אותו בדרך כלל כשהוא מדבר – אופי ייחודי שאין לאף צליל בעולם. השילוב הזה הוא מה שמשפיע על התדר והופך אותו לעמוק יותר, עשיר יותר, נמוך יותר. לעומת זאת, כאשר אדם מקשיב להקלטת הקול של עצמו, הצליל עובר באוויר בדיוק כמו כל צליל חיצוני אחר – מבחוץ פנימה. כאן הקול נשמע צורמני, גבוה, דקיק, ילדותי, ממש לא קרוב לקול הסמכותי שכל אחד בטוח שיש לו. מרוב שהסלידה הזו פופולרית, כבר נתנו לה שם: "עימות קולי".
הקול שלנו הוא הרבה יותר מסאונד, מצליל. הוא חלק משמעותי מהזהות שלנו, ממי שאנחנו, ממה שאנחנו רוצים להציג לעולם, מאיך שהיינו רוצים שיסתכלו עלינו. ממחקר שנעשה ב־1966 על ידי החוקרים פיל הולצמן וקלייד רוזי עולה כי לא רק הפער הפיזיולוגי בין הקול החיצוני לקול הפנימי הוא זה שגורם לנו לשנוא את הקול של עצמנו, אלא גם ההיבט הפסיכולוגי. מלבד הקול הבסיסי, מתלווים להקלטה גם רמזים לשוניים - כלומר עקבות של התנהגות שהאדם לא תמיד מרגיש בנוכחותן: חרדות, מצוקות, כעס, עצב, חוסר החלטיות, גמגום, הססנות. למעשה, בהקלטה אנחנו שומעים את עצמנו במלוא ערוותנו, מביעים רגשות שלא בהכרח ידענו שקיימים באותו הרגע, ובוודאי שלא האמנו שאנחנו חושפים אותם בצורה כזאת. הקול המוקלט חושף את ההבדל בין התפיסה העצמית לבין המציאות. פתאום אתה מבין שאנשים אחרים שמעו משהו אחר ממך כל הזמן הזה.
"כשאנחנו שומעים את הקול שלנו, הוא מבודד משאר ההתנהגויות שלנו", הסביר מארק פל, מדען מוח מאוניברסיטת מקגיל. "אנחנו מניחים לגבי עצמנו הערכות חברתיות שגויות, בהתאם למה שאנחנו מכירים וחשים ביחס לעצמנו. כשמנתקים את הקול, באות לידי ביטוי התכונות הפחות טובות שלנו. הרושם שאנחנו מקבלים אינו תמיד הולם את מה שהיינו רוצים לשדר".
במחקר שנערך ב־2005, בהשתתפות 80 גברים ונשים שטופלו בשל בעיות קוליות שונות, הם התבקשו לדרג את הקולות המוקלטים שלהם. התוצאות: המטופלים נהגו לדרג את איכות קולם בצורה שלילית יותר בהשוואה להערכות האובייקטיביות של הרופאים.
הדבר המחריד ביותר שלמדנו לגבי הקול שלנו הוא שאנחנו נשמעים לכל העולם בדיוק כמו שאנחנו נשמעים לעצמנו בהקלטה, כולל החרדות וחוסר הביטחון שמשתקפים ממנה. הקול "הנורמלי" שלנו - זה שאנחנו שומעים כשאנחנו מדברים ללא פילטר - הוא בסך הכול אשליה, תוצאה של מערכת הסראונד המשוכללת ביותר. הדבר המעודד הוא שכולנו באותה סירה, כולנו נשמעים הרבה יותר גרוע מכפי שאנחנו מדמיינים. כמו הרבה מסקנות בחיים, גם כאן הקול בראש.
