זוג צעיר מחליט שבשלה השעה להביא ילד או ילדה לעולם. הם ביחד, נשואים ומאוהבים, יכולים ומסוגלים לספק את כל הצרכים של הרך הנולד. יש רק בעיה אחת: האם והאב לעתיד שניהם חירשים באופן תורשתי, ולכן מחליטים לוותר על תהליך "טבעי" ולגשת למומחה פריון. הפרופסור מצידו כבר מתורגל, ומתחיל להסביר להם על השיטות המדעיות השונות לנטרול הגן התורשתי הגורם לחירשות כדי להבטיח שהעובר העתידי שלהם ייוולד שומע. אלא שבניגוד לציפיות, הם מבקשים ממנו דבר אחר לגמרי: עזור לנו, באמצעות הפריה חוץ-גופית, להביא דווקא ילד חירש לעולם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה לא תרגיל היפותטי במוסר של המדע. זה מקרה אמיתי שאירע לפני כמה שנים במשרדו של פרופ' אריאל רבל, גינקולוג המתמחה בפריון, ושעל אודותיו הוא מספר בספרו החדש "רפואת העתיד: מה היפוקרטס היה מצווה עלינו לדעת". הספר עוסק בשורה של טכנולוגיות רפואיות בתחומים שונים - גנטיקה, פריון, למידה וזיכרון, תאי גזע, המוח ואפילו הלב. לא מדובר רק בהליכים ניסיוניים או חדשניים במיוחד - חלק מהפיתוחים מיושמים כבר עכשיו באופן רחב בעולם הרפואה, אך הידע הציבורי הכללי לגביהם נותר עמום, כמו גם השאלות הכמעט-פילוסופיות שהטכנולוגיות הללו מציפות לא פעם.
פרופ' רבל, מה קרה בסוף? נעתרת לבקשה של הזוג?
"הבקשה שלהם מאוד הפתיעה אותי. הם נימקו אותה בכך שהם רוצים שהילד שלהם יהיה כמותם, שלא יתבייש בהם ושלא יהיה חריג בתא המשפחתי שלו. הם אמרו דברים שלא הצלחתי להבין, כי מבחינתי כרופא השליחות שלי היא למזער את הסבל. הייתה לי דילמה מאוד גדולה. יש לי גם מחויבות כלפי הילד עצמו. בחלק מהמדינות בעולם אפשר לתבוע על מה שנקרא 'הולדה בעוולה'. זה אומר שבגיל 18 הילד יכול לטעון כלפיי, למרות שההורים שלו חתמו על זה, שסייעתי להביא לעולם ילד חירש. אבל הסוגיה המשפטית לא הייתה הטיעון המכריע".
מה כן הכריע?
"בסוף הרגשתי שהרצון והערכים שלי הם באמת למזער את הסבל. לא להביא לעולם עוד ילד חולה - גם אם ההורים שלו ישכנעו אותי שחירשות היא לא מחלה".
הטענה היא שהרבה פעמים רופאים רואים את המטופלים שלהם - במקרה הזה, הזוג שהגיע אליך והילד שעוד לא נולד - רק דרך המחלות שלהם. האם חירשות היא מצב שצריך לעבור מהעולם?
"אלה שאלות מוסריות שרופא בתחום הפוריות עוסק בהן ברמה יומיומית. האם לרופא גם יש אפשרות להחליט? אני חושב שכן. אני לא טכנאי, ויש דברים שאני אגיד שאני לא מוכן לעשות. השבוע נזכרתי שבתחילת ההתמחות שלי הגיעה מטופלת בת 20 ומשהו, וביקשה שאעשה לה קשירת חצוצרות כשעדיין אין לה ילדים. היא הסבירה שהיא רואה את הסבל שיש בעולם ושאין לה צורך בילדים, ושאם יתעורר צורך כזה היא תמיד תוכל לאמץ".
אז מה עשית?
"זה היה בשנות ה-90, ואני סירבתי לעשות את זה. אבל כיום? בשנת 2021? הייתי נענה לבקשה שלה. אני חושב שאני השתניתי, ואני כיום מבין יותר את הרצון של מטופל או מטופלת לשלוט בחיים שלהם ולהחליט בעצמם. ואם זה מה שהיא החליטה, ואני מסביר לה את ההשלכות ואת המשמעות, כיום זו החלטה שהייתי מכבד".
לצד הסברים על הליכים רפואיים כמעט שגורים, דוגמת אבחון גנטי טרום השרשה (PGT) בהפריה חוץ-גופית, שנועד לסמן ולחסל מחלות גנטיות בעוברים, מוזכרים גם פיתוחים והליכים חדשניים יותר: קסדת סימולציה לטיפול בדיכאון, תפקידם של רובוטים בתוך חדר הניתוח, הליכים של הנדסה גנטית בבני אדם ואפילו ביו-האקינג - הטמעה של טכנולוגיות אל תוך גוף האדם, הרחבת הגבולות והנגשה של הביולוגיה בשיטת "עשו זאת בעצמכם".
מדובר למשל על אנשים שמשתילים לעצמם שבבי RFID שהם מעין תגי זיהוי דיגיטליים מתחת לעור, או מעין מיקרו-מגנטים להגברת החישה. ב-2017 חברת פרסום דיגיטלי בבלגיה עוררה סערה בכך שאפשרה להשתיל לעובדיה שבבים כאלה באצבע המורה, שבאמצעותם יכלו העובדים להחתים כניסה ויציאה או לפתוח דלתות בבניין.
תנועת הביו-האקינג מתפתחת בעולם תחת מה שנקרא טראנס-הומניזם - גישה פילוסופית-טכנולוגית שלפיה השלב האבולוציוני הבא בהתפתחות המין האנושי יהיה (ובעצם הינו כבר עכשיו) מבוסס טכנולוגיה. התנועה הטראנס-הומניסטית מחבקת פיתוחים טכנולוגיים שנועדו להארכה ולשיפור של חיי אדם, ומבחינה תיאורטית גם עד חיי נצח. בעתיד הלא רחוק, ובמובנים מסוימים כבר עכשיו אפשר לראות ניצנים של הדבר הזה, כולנו נשלב אל תוך הפיזיולוגיה שלנו גם שדרוגים טכנולוגיים.
צבר הפיתוחים הטכנולוגיים המוזכרים בספרו של פרופ' רבל רומזים שאנחנו בעצם כבר שם: בכל רגע נתון אנחנו יודעים הרבה יותר מאי-פעם על דרכי הפעולה של הגוף, ועסוקים בשיפור מתמיד. מעבדות מיוחדות עוסקות באופן ספציפי בהארכת חיי אדם (Longevity). סטארט-אפים בתחום הבריאות, התרופות והרפואה המותאמת אישית סוחפים אחריהם כסף גדול והתעניינות רבה. וכן, אפשר גם להגיד מילה על נגיף הקורונה, שכנגדו נמצא חיסון אפקטיבי בפרק זמן קצר במיוחד.
אבל קדמה מגיעה עם מחיר, ועם הרבה מאוד שאלות מוסריות בצידה: האם אנחנו בכלל צריכים או רוצים לחיות לנצח? האם עלינו לחתור למיגור מוחלט של מצבים רפואיים שונים? איזה מגוון אנושי יחכה לנו כשכולנו נהנדס לעצמנו ילדים יפים, בריאים ומוצלחים? איפה ההסתמכות שלנו על אמצעים טכנולוגיים פוגמת ביכולת הפיזיולוגית? וכן, יש גם שאלות קלאסיות של מעמד ושל כסף - מי יוכלו להרשות לעצמם שיפור מהותי באיכות החיים, ומי יישארו כרגיל מאחור?
באמנה הטראנס-הומניסטית, שמובאת גם בספר של פרופ' רבל כנקודת ייחוס, מגדירה התנועה כמה עקרונות בסיסיים: "אנו מחפשים צמיחה אישית מעבר למגבלות הביולוגיות שלנו"; "האנושות תשתנה באופן קיצוני על ידי הטכנולוגיה בעתיד"; ולבסוף "אנו צופים את ההיתכנות של עיצוב מחדש של המצב האנושי, כולל נושאים כגון ההזדקנות שכיום היא בלתי נמנעת, מגבלות של השכל, מחלות נפש, סבל והסתגרותנו בכדור הארץ".
זה נשמע כמו תסריט זול של נטפליקס, ונכון שהדרך לחיים מחוץ לכדור הארץ עוד ארוכה, אבל במובנים אחרים אנחנו כבר לגמרי שם. תיאורטיקנים שמתבססים על טראנס-הומניזם מזהים כיצד טכנולוגיות טריוויאליות לחלוטין - סמארטפון, מערכת ניווט מבוססת GPS ואפילו רשתות חברתיות - משנות היבטים ביולוגיים ופיזיולוגיים של בני האדם ומשפיעות עליהם: על הזיכרון האנושי, על דרכי הפעולה של המוח ואפילו על הפרשת הורמונים.
סוגייה קלאסית שעוזרת להבין טוב יותר את המתח בין טכנולוגיה לפיזיולוגיה היא שאלת השימוש בסמארטפונים: האם העובדה שאנחנו כבר לא זוכרים מספרי טלפון בעל-פה, או הולכים ושוכחים איך לנווט בעצמנו בדרכים, היא השפעה שלילית על המוח? טראנס-הומניסטים יגידו שמובן שלא, ואפילו להיפך. הטכנולוגיה מאחסנת אצלה את כל מה שנדרשנו להיות מסוגלים לו קודם לכן, אבל היא מפנה מקום במוח לסוגים אחרים של ידע ושל יכולות למידה.
אתה בצד האופטימי או הפסימי של מה שמחכה לנו בעתיד?
"אני מטבעי אדם אופטימי. גדלתי בבית ספוג יהדות ואופטימיות ומדע. לכן אני חושב שבסופו של דבר אנחנו צריכים לעודד מימון ומחקר של כלל הטכנולוגיות. להיות פתוחים להצעות. אני מאוד בעד, וכל מה שאנחנו יכולים להטמיע בגוף שלנו כדי לעזור לנו לחיות חיים ארוכים ומשמעותיים יותר, למזער את הסבל ולהגביר את ההנאה - אני בעדו. אני גם מיישם את זה על עצמי".
באיזה אופן?
"בסיפור של הטלומרים לדוגמה. זה החומר שנמצא בקצוות של הכרומוזומים, וכשהטלומרים מתקצרים זה מעיד על הזדקנות של התא. כשהתחלתי לקרוא מחקרים על תרופה שנמצאת כיום בשימוש, ושיכולה להאט את ההתקצרות של הטלומרים, השתכנעתי והתחלתי לקחת אותה בעצמי. באופן כללי אני מעודד ניצול של טכנולוגיות למטרות האלה. העבודה שלי כרופא עוסקת במזעור הסבל, אבל זה לא מספיק לטפל במחלות ובתאונות. אנחנו צריכים לעבור לשלב הבא, שעוסק במקסום של הנאה. אם זה בתחום של מין, פיתוח הוויאגרה ומה שהוא הביא איתו, הנושא של אמצעי מניעה עתידיים שאולי לא יפגעו הורמונלית באישה, אם זה הנושא של פסיכדליה והאפשרות לחוות חוויות חושיות ועל-חושיות חדשות, וכן גם הסיפור של ביו-האקינג. אנשים יחפשו יותר ויותר את הדברים האלה".
ואיפה עוצרים, אם בכלל?
"אנחנו צריכים לא לפחד מהפחד. התשובה שלי היא ידע ומחקר, ביולוגיה והבנה שלה. לפחד אין מקום. אני לא רוצה להיכנס לסיפור של הקורונה, אבל ברור שיש הבדל מהותי בין אנשים שמבינים את הפוטנציאל לחסן את אוכלוסיית העולם לבין אנשים שלא מבינים את המהפכה הזאת ופוחדים ממנה. פחד נובע מחוסר ידיעה. יש כיום כלים מעולים להעריך מדע. אז מצד אחד לא צריך לפחד, ומצד שני להיות סקרנים ומעמיקים. אני מרגיש שהתפקיד שלי בתקופה הזאת הוא לא רק להיות רופא או חוקר, אלא גם לספר את הסיפורים ולהעביר את הידע".
ד"ר קירה רדינסקי אמרה לאחרונה שהאדם שיחיה 200 שנה כבר נולד. אתה מסכים עם הקביעה הזאת?
"לפני 200 שנה אנשים בגיל שלי בכלל לא חיו. להגיע לגיל 100 לא יהיה דבר חריג במיוחד - גם לא עבורי. זה לא אתגר מוגזם בכלל, בטח עם האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום ולצד זה שאני אשמור על אורח חיים בריא. לכן אני מאוד אופטימי לגבי הסיכוי שילדים שנולדים כיום יוכלו להגיע לגיל 200. אני מסתכל 100 שנה אחורה, והדרך שעשינו היא מדהימה. הסיכוי שלך להגיע ליום ההולדת הבא הולך ומשתפר כל הזמן. הדברים שעוד יכולים לפגוע בנו זה למשל תאונות - אבל כשהמכוניות האוטונומיות ייכנסו לשימוש הן יפחיתו את המצב הזה באופן משמעותי, התמותה והתחלואה והפציעות עקב תאונות יופחתו. גם כשהאנושות פוגשת וירוס לא מוכר, שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו - כעבור שנה כמעט כל האנושות מצליחה להגיע לחיסון. אנשים כמו ביל גייטס ממגרים מחלות כמו פוליו. אז אנחנו יודעים לפתח חיסונים, למזער תאונות, למגר מחלות ולאבחן גידולים, לכן אני מאוד אופטימי".
ומה לגבי המחיר המנטלי והחברתי של הדבר הזה? אנחנו בכלל רוצים להגיע לגיל 200?
"אני קם כל בוקר ושמח שאני נמצא על הפלנטה וחי את החיים שיש לי. אני מעריך שזה יהיה כך עד יומי האחרון, ואני מאחל את זה גם לך ולכל מי שקורא. יכול להיות שבעתיד הנושא של המתת חסד כבר לא יהיה כזה טאבו כמו היום. אנחנו נאחל אחד לשני 'עד 220 שנה', ואולי מישהו יחליט שהוא חי כבר 180 שנה והספיק לו. יכול להיות שאנחנו צריכים ללמוד לאפשר גם את זה".
