האירוע המוחי שפגע במיכל נרומברג בגיל 30 לא פגע באופטימיות שלה. שנה וחצי לאחר השבץ ששינה את חייה היא מכירה בקושי שמלווה אותה מאז, אך בטוחה באמונה שלמה כי יש בה את הכוחות לנצח. כן, גם אם הרופאים שפגשה במהלך הדרך לא צפו שתחלים. קשיים? כמובן שיש, אך השיעור שנמצא מאחוריהם, כך היא מגלה, חשוב לא פחות. "עברתי שבץ בגיל 30 - מה למדתי מזה?" - צפו בסרטון מעמוד היוטיוב של מיכל:
"אני חיה בלונדון כמה שנים. לפני השבץ הייתה לי מחלה אחרת שקוראים לה EDS - גמישות יתר של המפרקים, שגרמה לי לכאבים כרוניים בצוואר ובראש. למעשה זאת הסיבה שעברנו לכאן, כדי לקבל טיפול".
אותה מחלה שממנה סבלה במשך שנים היא גם זו שהביאה את נרומברג לבחור בתורת המיינדפולנס כמקצוע לחיים. "חיפשתי משהו להרגיע את המיינד ואת התודעה, לעבור את זה בטוב", היא מספרת. "ניהלתי עסק, השתמשתי המון בדיבור. בין היתר, הייתי גם מנחה קבוצות. הייתי גם מאוד פעילה פיזית: הולכת הרבה, יוצאת הרבה, נהנית מהפארקים. דברים כאלה".
מיכל נרומברג: "מצאתי את עצמי מתעלפת, מנסה לעמוד שוב ומתעלפת, כמה פעמים עד שהבנתי שאני לא יכולה לעמוד. בדיעבד הבנתי שהחצי הימני שלי לא תפקד, וכך גם הדיבור, כי ניסיתי לצעוק לבעלי ולא יצא לי כלום. לקח לי די הרבה זמן, אבל הצלחתי לחייג לטלפון שלו וזה מיד העיר אותו. הוא מצא אותי על הרצפה"
שלושה ימים לפני האירוע המוחי הרגישה נרומברג כאב ראש חזק שהיווה בדיעבד סימן מקדים לפגיעה שהתרחשה בראשה, אך באותם רגעים היא לא התייחסה אליו. "זה היה כאב ראש נוראי, אך בגלל שהייתי רגילה לכאב כרוני באזור הזה לא ייחסתי לזה חשיבות", היא מסבירה. "יום לפני השבץ הקאתי המון, אך בעלי ואני חשבנו שזה בטח וירוס. הלכתי לישון והתעוררתי כי הרגשתי שאני צריכה להקיא עוד. הלכתי לשירותים ומצאתי את עצמי מתעלפת, מנסה לעמוד שוב ומתעלפת. ככה כמה פעמים עד שהבנתי שאני לא יכולה לעמוד", היא משחזרת.
"מה שאני מבינה היום בדיעבד זה שהחצי הימני שלי לא תפקד, וכך גם הדיבור, כי ניסיתי לצעוק ולא יצא לי כלום. הבנתי שאני צריכה להעיר איכשהו את בעלי אך לא היה לי קול. מה שעשיתי היה לגרור את עצמי על הרצפה מהשירותים לחדר השינה, ושם הגעתי לטלפון שלי שהיה קרוב יותר. לקח לי די הרבה זמן, אבל הצלחתי לחייג אליו וזה מיד העיר אותו. הוא מצא אותי על הרצפה. זה היה בארבע לפנות בוקר. הוא בטח התעורר מחלום וחשב שהוא עדיין חולם. הוא התקשר להורים שלי בארץ. השעה שם הייתה שש בבוקר, אך הם כבר היו ערים. הם אמרו שמיד נזמין אמבולנס, וכך נסענו לבית החולים".
להתחיל מחדש
בבית החולים הייתה עוד נרומברג בהכרה, אך התקשתה לתקשר עם הסובבים אותה. למרות זאת, חומרת מצבה טרם התבררה. "לא יכולתי לדבר ולא כלום", היא נזכרת, "תקשרתי עם בעלי בצורה כזאת שהוא היה אומר לי אותיות: א', ב', ג' – ואני הייתי מסמנת עם האצבע על איזו אות אני רוצה לעצור. ככה בניתי מילים ומשפטים.
"בשלב מסוים התקשיתי לנשום. עלתה לי מלא ליחה שלא הצלחתי לבלוע. כמה בסיסי זה - מי חושב בכלל על הפעולה הזאת? הרופאים הכניסו אותי לניתוח במטרה לשים לי הכנה להנשמה דרך צינור בגרון כי כבר התקשיתי לנשום, אבל הם חשבו שאני לא מבינה כלום, ולא טרחו להסביר לי מה הולך להיות. חברה טובה שלי שהגיעה לבית החולים התעקשה להיכנס לחדר הניתוח ולהסביר לי מה הולכים לעשות ושיהיה בסדר. זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי, כי הבנתי והייתי במודעות, והיא היחידה שחשבה שאני חייבת להבין מה קורה פה".
6 צפייה בגלריה
"הייתי מאוד פעילה פיזית: הולכת הרבה, יוצאת הרבה". נרומברג לפני השבץ
(צילום: מונה פרוים)
על אף כל אלה, צוות הרופאים סבר בתחילה כי לא מדובר בבעיה רפואית משמעותית. "עשו לי CT ולא ראו שום דבר. אמרו שאפשר לחכות, אך בעלי הרגיש שמשהו לא בסדר והיה די חסר אונים", היא מספרת. "בשלב מסוים מצאו שיש לי קריש דם במוח, אבל הרופאים אמרו שהנזק הוא בלתי הפיך ואין טעם לעשות כלום. בעלי לא ויתר, ובעזרת חברה שלי שיצרה קשר עם הקהילה היהודית, העבירו אותי לבית חולים אחר, שם עברתי ניתוח להוצאת הקריש".
מיכל נרומברג: "מהרגע שהתעוררתי ידעתי שהדבר הזה בא ללמד אותי משהו. השיעור היה שחרור שליטה, והיום אני מבינה את זה בעוד כמה רבדים של עומק, של מה זה אומר לשחרר, מה זה אומר לסמוך על עצמי ועל היקום שיהיה בסדר. שאפשר לא תמיד לנסות לשלוט בהכול או באנשים"
נרומברג הייתה מורדמת ומונשמת במשך עשרה ימים, אך גם לאחר שהתעוררה עדיין לא קיבלה תשובה ודאית בנוגע למצבה הרפואי. "לא אמרו לי במפורש שזה שבץ מוחי, אך כבר התחלתי לחבר את הנקודות ולהבין. אין לי מושג למה לא אמרו לי".
היא מצאה עצמה במצב חדש ומפחיד שבו הייתה משותקת כמעט לחלוטין. "כל צד ימין שלי הגוף היה משותק: הרגל, היד, הפנים והגרון. לא יכולתי לאכול או לבלוע. חוץ מלסמן כן ולא עם האצבע לא יכולתי לעשות כלום", היא אומרת, "עד היום אני לא יכולה לחייך באופן רצוני או להזיז את הפנים כמו קודם. אך חשוב גם להגיד שהיה לי המון מזל: לא נפגעו לי הזיכרון או יכולות קוגנטיביות, שזה דבר שקורה לאנשים, לצערי".
לאחר שהתאוששה מעט, הועברה לטיפול נמרץ. "בתחילה הייתי בטיפול נמרץ של שלוש אחיות על בן אדם אחד. יותר מאוחר עברתי לטיפול נמרץ של ארבעה אנשים בחדר, שזה היה כבר מצב יותר טוב. כל מה שאני מספרת קרה בלונדון, לא בארץ, הייתה גם מגבלה של שפה. השהייה בטיפול נמרץ הייתה חוויה נוראית, מלאה בסטרס ולחץ. מאוד פחדתי שם".
מטיפול נמרץ הועברה לאשפוז במחלקות שבץ שונות בבית החולים. כשגופה התחזק מספיק זה היה זמן להתחיל בתהליך השיקום. "הייתי שלושה חודשים בשיקום. בזמן הזה למדתי לאכול ואפילו לבלוע מחדש, למדתי ללכת, להתייצב, לעמוד ולקום מכיסא, כאלה דברים. אך גם כשעזבתי את השיקום, זה לא היה במצב מושלם. הייתה דרושה עוד הרבה עבודה. גם היום יש לי עוד דרך לעשות. בסך הכול הייתי בבית החולים שבעה חודשים שלמים".
"סבל הוא עניין של בחירה"
מאז עברו כבר שנה וחצי. נרומברג עדיין מתגוררת בלונדון, שם היא ממשיכה לעבור טיפולים כדי לשקם את עצמה. על אף הקשיים והתחזיות הלא כל כך אופטימיות מצד הרופאים, היא מאמינה בלב שלם שהשיקום המלא יגיע. "הרופאים מסתמכים על סטטיסטיקות, ולפי הסטטיסטיקה מי שלא נרפא תוך שנה לא יירפא. אבל אני מתקדמת המון גם לאחר שעברה שנה, ולסובבים אותי ולי יש אמונה מלאה שאחזור לתפקד רגיל", היא אומרת.
אחד הכלים שמסייעים לה במסע החשוב הזה הוא המיינדפולנס, אותו כלי ותיק אשר כבר שירת אותה נאמנה לפני הפגיעה. "עשיתי מדיטציה מהרגע הראשון שפתחתי עיניים. אתה לא צריך שום דבר עבור זה. זה היה מאוד חשוב, ומזל שהיה לי את הכלי הזה להירגע בסביבה מאוד מלחיצה כמו בטיפול נמרץ", היא מסבירה.
"דבר נוסף הוא הכלי של הכרת תודה. זה כלי ממש מדהים שלמדתי במיינדפולנס. בפשטות – הוא אומר להיות פשוט בתדר של הודיה על מה שיש: על אהבה ועל אכפתיות ועל כל מה שקיבלתי מהסביבה. הדבר השלישי הוא הגישה החיובית. אני מאוד מאמינה שמה שמתמקדים בו גדל, כך שאם מתמקדים בטוב – הוא גדל, וכך גם אותו דבר בקיצון השני".
כמובן שעדיין יש קשיים, אך נרומברג משתדלת להסתכל עליהם בעין מפוכחת. "בעיניי סבל לא מגיע במפורש מאיזה חוסר יכולת של הגוף, הוא מגיע מהתודעה והמחשבה שלנו, וניתן לבחור אם הוא יהיה נוכח בחיים שלנו או לא. הקושי כן קיים, ועדיין יש דברים שקשים לי, אבל לסבול מזה זו בחירה שלי".
ובכל זאת, מהם הקשיים העיקריים שאיתם את מתמודדת?
"קודם כל הקשיים הפיזיים, והעובדה שלקח לי זמן ללמוד לדבר. עם זאת, הדבר שהיה לי הכי קשה, ועדיין קשה לי, זה כשאנשים שאני אוהבת רוצים לעזור לי, אבל לא מצליחים להבין אותי או להבין איך לעזור, ואני לא מצליחה להיות בחמלה לחוסר האונים שלהם.
"לשמחתי, הקרובים שלי התייחסו אליי רגיל די מהרגע הראשון כי הם הבינו שאין לי בעיה בראש או בעיה קוגניטיבית. אנשים זרים לעומת זאת ישר רואים אותי עם איזושהי מגבלה פיזית ואוטומטית מניחים שיש לי גם פגיעה בראש, אז הם מדברים יותר לאט ולא חושבים שאני מבינה אותם, או ישר מדברים עם מי שלידי. אפילו קרה לי כבר מצב ששאלו את מי שאיתי אם יש לי אוטיזם או פיגור. באותה תקופה לא יכולתי לענות, אך ענו בשבילי. היום אני כבר יכולה לענות".
מה חשוב לך למסור לאנשים?
"חשוב לי שאנשים יבינו שאנרגיה מושכת אנרגיה. אנרגיה של אהבה והודיה מושכת עוד אהבה והודיה לחיים, ואנרגיה של פחד תמשוך אנרגיה של פחד. בגלל זה אני בוחרת היום לא להיות באנרגיה הזאת של הפחד, ולהיות באנרגיה של אהבה והודיה על כל מה שיש. תראה, כלום לא מובן מאליו. לפני שנה לא דיברתי בכלל או יכולתי ללכת. מה שהרפואה צופה ומה שאני צופה אלה שני דברים שונים: הרפואה לא ממש אופטימית באופן כללי, אבל אני רואה בעתיד שלי ריפוי מלא וחזרה לשגרה.
"מהרגע שהתעוררתי ידעתי שהדבר הזה בא ללמד אותי משהו, ויש פה שיעור. השיעור היה שחרור שליטה והיום אני מבינה את זה בעוד כמה רבדים של עומק, של מה זה אומר לשחרר, מה זה אומר לסמוך על עצמי ועל היקום שיהיה בסדר. שאפשר לא תמיד לנסות לשלוט בהכול או באנשים. אנחנו מנסים לשלוט בכל דבר שיוצא לאנשים מהפה, ולפעמים זה בסדר פשוט להניח להם להיות ולנו להיות, וזהו. זאת זכות שאני יכולה לקחת את זה לכיוון הזה".
מה תרצי להגיד לאנשים שעברו שבץ ומתמודדים עם קשיים?
"אני רוצה להגיד לכל האנשים, אפילו לאלה שלא עברו שבץ אך נמצאים באיזשהו קושי: חרדה, דיכאון - בואו לא נכניס את הפחד לתודעה שלנו ונתמקד בניצחונות הקטנים, שהם אגב לא קטנים בכלל. זה הכול משיפוטיות שלנו".
חושדים בשבץ מוחי? פנו מהר לבית החולים
"שבץ מוח הוא חוסר נוירולוגי פתאומי הנגרם על רקע הפרעה בזרימת הדם לאזור מסוים במוח", מסביר פרופ' איתן אוריאל, מנהל מחלקת נוירולוגיה בבית החולים בילינסון. "בישראל אנחנו מדברים על כ-20 אלף מקרי שבץ מוח או אירוע מוחי חולף בשנה. כמובן שעם הזדקנות האוכלוסייה צפויה עלייה בשיעור המקרים".
לדברי פרופ' אוריאל, ניתן לחלק את שבץ המוח לשני סוגים עיקריים: שבץ איסכמי, או חסימתי, שמהווה כ-85% ממקרי השבץ, שנגרם על רקע יצירה של קריש דם בתוך כלי הדם שמזין את רקמת המוח, או מנדידה של קריש דם ממקור אחר כמו חללי הלב או כלי הדם הגדולים בצוואר אל כלי הדם המוחי. הסוג השני הוא שבץ דימומי שנגרם כתוצאה מקרע בדופן של כלי דם שגורם לדימום בתוך רקמת המוח, והוא כרוך בצפי קליני ירוד ואחוזי תמותה גבוהים יותר.
מהם גורמי הסיכון?
"שבץ מוח שכיח יותר בגילים מבוגרים. גורמי הסיכון הקלאסיים כוללים בעיקר יתר לחץ דם, סוכרת, יתר שומנים בדם, משקל עודף, עישון, חוסר פעילות גופנית, ומחלות לב - בעיקר הפרעת קצב שכיחה בשם פרפור עליות".
עם זאת, כמו במקרה של נרומברג, בעשורים האחרונים נצפתה גם עלייה בשכיחות מקרי שבץ בצעירים. "אבחנה של שבץ מוח בצעירים היא יותר מאתגרת ומורכבת ודורשת מאיתנו גם לחפש גורמים נוספים מעבר לגורמים הקלאסיים שהזכרתי קודם", אומר פרופ' אוריאל, "הגורם השכיח ביותר לשבץ מוח בצעירים הוא מצב שנקרא דיסקציה בכלי דם צווארי. הדיסקציה נגרמת על רקע קרע בדופן כלי הדם שגורם להיצרות שלו או ליצירה של קריש דם שעלול להישלח אל המוח. הגורמים לדיסקציה הם בדרך כלל חבלות, טראומה או מניפולציה באזור הצוואר, לעתים אפילו מדובר בחבלות שהן קלות או טריוויאליות.
פרופ' איתן אוריאלצילום: שלומי יוסף"גם מיגרנות עם אאורה (הפרעה מקדימה את כאב הראש המתבטאת לרוב בשדה הראייה) מעלות את הסיכון לשבץ, או שימוש בגלולות על בסיס אסטרוגן. גורמים נוספים הם מצב של נקב בין שתי עליות הלב הנקרא 'חלון סגלגל פתוח', שימוש בסמים, צריכת אלכוהול מופרזת, וכן מצבים פחות שכיחים כמו נטייה מולדת או נרכשת לקרישיות יתר, מחלות דלקתיות, סרטניות או גנטיות, וזיהומים שונים".
מהם התסמינים?
"מה שמאפיין את השבץ המוחי היא הופעה מאוד חדה ופתאומית של תסמינים שלרוב מערבים צד אחד או פלג אחד של הגוף. התסמינים העיקריים כוללים חולשה או שיתוק בפלג הגוף או חצי מהפנים, קושי בדיבור או בשפה, הפרעה בשדה הראייה המופיעה בצד אחד או כפל ראייה, חוסר יציבות, בלבול".
מה חשוב לעשות במקרה של שבץ מוחי?
"במקרים שבהם מופיעים תסמינים של שבץ מוחי מהירות הפינוי לבית החולים קריטית. "הדבר הכי חשוב הוא לא להתמהמה ולפנות באופן מיידי לחדר המיון, עדיף באמבולנס, מאחר והטיפול האפקטיבי יכול להינתן רק בשעות הראשונות. זמן = מוח. בכל דקה של התמהמהות בטיפול מתים שני מיליון תאי עצב במוח".
הוא מסביר כי במקרים אלו קיימים שני טיפולים אפקטיביים: "טיפול בתכשיר שנקרא tPA, שניתן בהזלפה לתוך הווריד, ומטרתו היא להמיס קריש דם קיים. הטיפול השני הוא צנתור מוחי שבו שולפים את קריש הדם באופן מכני מכלי הדם החסום וכך מחדשים את זרימת הדם. בהמשך כמובן שיש צורך בטיפול מניעתי על מנת למנוע הישנות של האירוע המוחי על ידי תרופות לדילול דם ואיזון גורמי הסיכון. זה נכון, כמובן, במיוחד לאוכלוסייה הצעירה: חשוב לבצע בירור מקיף על מנת לגלות את מנגנון השבץ ולנטרל אותו, ובכך למנוע אירוע נוסף".
מהו פוטנציאל השיקום?
"אצל אנשים צעירים יש יכולת שיקומית טובה מאוד משום שאזורים שלא נפגעו במוח יכולים להשתלט על התפקוד של האזורים שנפגעו. יש להם 'רזרבות' מוחיות טובות ולכן פוטנציאל שיקומי גבוה. ההחלטה לגבי אופי (שיקום בבית מול שיקום באשפוז) ומשך השיקום צריכה להתקבל במשותף על ידי הצוות הרפואי והפארא-רפואי הכולל את הרופאים המטפלים, פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, מרפאים ומרפאות בעיסוק. ככול שהשיקום יתבצע בשלב מוקדם יותר, כך סיכויי ההחלמה יהיו גבוהים יותר".
