הבנתי, אבל לא באמת הבנתי, בעצם. רק כמעט הבנתי את המשפט שיצא מפיו של הרופא הכירורג. עד היום, כמעט שלוש שנים אחרי, אני לא מצליחה להוציא את המילים האלו מהראש, וכנראה גם לעולם לא אצליח.
נעים מאוד, שמי שירן סלין זיו, אני בת 38 מפרדס חנה, נשואה באושר ובאהבה גדולה לבעלי עמרי, אמא לילדה קסומה בשם דורון אסתר זיו, עובדת כאחות בבית חולים פסיכיאטרי, ובשנתיים האחרונות מתמודדת עם מלנומה גרורתית שלב 4.
קראו עוד:
ואיך הכול התחיל? ממש במקרה. בדיוק כמו בתסריטים הטובים ביותר שנכתבים לקולנוע. ממש ממש במקרה.
"את מכירה ממצא בשד שמאל?"
ב-2019 התחלתי ללמוד במסלול הסבה לסיעוד. רציתי להגשים שאיפות שהתבשלו אצלי מגיל צעיר ולהיות אחות, כמו אמי האהובה. הייתי חדורת מטרה להגשים את החלום. שיעור עם אחות אונקולוגית הדליק אצלי נורה אדומה. הייתי בת 35, והייתה לי חברה קרובה שכבר התמודדה עם המחלה, אז ניגשתי לבדיקה של כירורג שד. השיעור העלה אצלי את המודעות והניע אותי לפעולה. ניגשתי ביוזמתי לכירורג, קולגה בקופת חולים גדולה שבה עבדתי כסטודנטית לסיעוד. המפגש היה קצר וקולע.
"הכול תקין", אמר הרופא, "אבל בגלל היסטוריה רפואית משפחתית אשלח אותך לבדיקת אולטרה סאונד". אני פציינטית ממושמעת, סטודנטית שמבינה, קובעת תור מיד.
המתנה של שבוע - ואני יושבת במכון ממוגרפיה, ממתינה לבדיקה. הרגשתי שהכול בסדר, לא היה לי חשד. רציתי רק להיות בטוחה ב 100%.
"את מכירה ממצא בשד שמאל?"
אני מתבוננת במסך ולא מבינה מה אני רואה. הכול מבחינתי נראה כמו כתמי רורשאך.
"ממצא? ממש לא. נאמר לי שהבדיקה הגופנית תקינה".
שקט בחדר.
"את יכולה להתלבש, חמודה. כשתהיה תשובה ייצרו איתך קשר טלפוני".
קיבלתי מסמך ביד, יצאתי מהבניין, צילמתי לחברה קרובה שלי את התשובה וחזרתי לעבוד. שגרה.
התחלתי לבכות, אבל אני לא זוכרת למה. לשתף מישהו? להישאר עם זה לבד? הכול מתבלבל. שיתפתי את אמא, ולמחרת הגענו יחד לבדיקה. הרגשתי לא מחוברת לסיטואציה, לא מחוברת לעצמי
למחרת בבוקר שיחת טלפון. רופא. "שלום שירן, אני מבקש שתגיעי מחר בשמונה בבוקר לבדיקת ממוגרפיה וביופסיה בגלל חשד שעולה מהבדיקה".
התחלתי לבכות, אבל אני לא זוכרת למה. לשתף מישהו? להישאר עם זה לבד? הכול מתבלבל. שיתפתי את אמא, ולמחרת הגענו יחד לבדיקה. הרגשתי לא מחוברת לסיטואציה, לא מחוברת לעצמי, מאופקת ובעיקר מסמנת איקסים על בדיקות שנשלחתי לבצע.
ומה הלאה? בעיקר המתנה תוך כדי שגרה שממשיכה. לא צריך לחשוב יותר מדי. אחרי שלושה שבועות הגיעו תשובות.
"מדובר בתהליך דלקתי כרוני. אף אחת מהבדיקות לא מעידה על תהליך ממאיר. אפשר לקבוע ביקורת לעוד שנה ואפשר לעשות ניתוח. ההחלטה בידיים שלך".
מיד אמרתי: "אם יש משהו, בוא נוציא. תקבע לי תאריך לניתוח".
יצאתי לניתוח. מעטים האנשים שידעו עליו, כי בשביל מה להדאיג? הרי מדובר בכלום.
יותר מודעת, יותר זהירה, מאוד חזקה
ינואר 2021. אני יוצאת מחדר הכירורג עם מסמכים, הפעם בכמות גדולה יותר. "התשובה חזרה לא טובה, מדובר במלנומה".
אני לוקחת את הטלפון ומסמסת לחברה קרובה. "חיימי, התשובה לא טובה".
הרופא אומר: "אני אתן לך הפניות לתל השומר, שם תפגשי אונקולוג ותשמעי על המשך טיפול. יש היום הרבה מאוד אפשרויות בתחום המלנומה. את תהיי בסדר".
ואני מקשיבה, מרימה מבט מהרצפה, והמשפט היחיד שיוצא לי מהפה הוא: "אבל מה אני אגיד לאמא?", דמעות שקטות זולגות ללא שליטה.
היום, שנתיים וחצי אחרי, אני עדיין לא לגמרי מבינה מה קרה שם בדרך. איך מסטודנטית פעילה, אישה בת 35 שמנהלת שגרת חיים סטנדרטית, הפכתי בן לילה לחולת סרטן, והכול התגלה ככה פתאום, במקרה.
אני מוגדרת "נקייה", אבל עמוק בפנים אני יודעת שלעולם לא אצליח לחזור להיות בדיוק כפי שהייתי. עם זאת, אני משתדלת לקבל בחיבוק את מי שהפכתי להיות. אני יותר מודעת, יותר זהירה, מאוד חזקה, וכן, גם קצת הרבה שגרירה
החיים שלי השתנו מקצה לקצה. ללו"ז האינטנסיבי בלימודים נדחפו ימים ארוכים בתל השומר, בדיקות הדמיה במסגרת מחקר קליני, בדיקות אונקולוג, שימור פוריות, תרופות אונקולוגיות, ביקורים תכופים אצל פסיכולוג, ימים של משברים, קנאביס רפואי, תופעות לוואי, קושי לישון, התמודדות הורית, התמודדות זוגית ובעיקר מאבק יומיומי לנטרול מחשבות על מוות בשילוב עם חיוכים חיצוניים.
אז אני שירן, בת 38, מתמודדת עם סרטן עור, מלנומה גרורתית שלב 4. עד לא מזמן התמודדתי עם מחלה פעילה שגיליתי במקרה. היום אני מנסה לחזור לחיי השגרה הקודמים שלי. אני מוגדרת "נקייה", אבל עמוק בפנים אני יודעת שלעולם לא אצליח לחזור להיות בדיוק כפי שהייתי. עם זאת, אני משתדלת לקבל בחיבוק את מי שהפכתי להיות. אני יותר מודעת, יותר זהירה, מאוד חזקה, וכן, גם קצת הרבה שגרירה.
אנחנו חיים במדינה שטופת שמש, וכמה שהיא טובה אלינו ונעימה, יש לה נזקים בריאותיים לא מבוטלים. אז אל תזלזלו בבריאות שלכם. אל תזלזלו בסכנות השמש. אל תצחקו לחיים בפרצוף. תשמרו על עצמכם, תבדקו את עצמכם. מוזמנים להיכנס לאתר של העמותה הישראלית לסרטן העור ולקבל את כל המידע בנושא כדי שלא תיתפסו יום אחד לא מוכנים.
